צלו של היצ'קוק על הקיר

במרכז פומפידו בפאריס מוצגת תערוכה גדולה המוקדשת להיצ'קוק ומעמידה קטעים מסרטיו מול יצירות אמנות גדולות, לצד אביזרים מקוריים מאתרי הצילומים. הקישורים בין היצ'קוק ובין ציירים כדאלי, בראק והופר מעוררים השתאות

מאת מאריי גריגור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת מאריי גריגור

כמה טוב נראה אשף המתח כשהוא מוצג שם למעלה, בין הצינורות הצבועים מחדש של מרכז פומפידו בפאריס. הצללית הגדולה והמפורסמת של היצ'קוק מרחפת ממעל, מאיימת מכרזה אדומה ענקית שנוצרה בהשראת "פסיכו". מתחת לכרזה, על מסך ענק, מוצגים זה לצד זה קטעי ציורים וסרטים, והדמיון ביניהם מדהים. זו הזמנה נפלאה פנימה, אל תערוכה הממזגת באופן מרתק בין הקולנוע לאמנות הפלסטית של המאה ה-20.

"היצ'קוק והאמנות: צירופי מקרים גורליים" הוא שם התערוכה, שתינעל ב-24 בספטמבר. זו התערוכה הראשונה שמצליחה להצדיק במידה מסוימת את ההבטחה של מרכז פומפידו לשלב בין סוגי אמנות שונים. ההנחה שבבסיס התערוכה היא שהדימוי, ולא המלה, הוא שיוצר קולנוע גדול; ולפי ציטוט מדברי גודאר, היצ'קוק הוא היוצר הגדול ביותר של צורות במאה ה-20. ואכן, לעתים קרובות דווקא האובייקט הבלתי צפוי בסרטיו הוא שאינו מרפה מזיכרוננו - כמו אותה כוס חלב זוהרת, ב"חשד", שקארי גרנט נושא עמו אל ג'ואן פונטיין המבוישת.

והחפצים האלה נמצאים כאן כולם, מוצגים על כריות משי אדום: זוג אזיקים ליד תמונה של מדלן קארול כבולה בהם לרוברט דונט מ"39 המדרגות". פיסה של חבל, זוג מספריים - שורה אחר שורה של חפצים טעונים עד להתפוצץ במשמעויות קולנועיות: התכשיט של קרלוטה ולדז מ"ורטיגו", סכין הלחם הבוהקת מ"סחיטה", המצית מ"זרים ברכבת"; וברקע מציפים את המבקרים גלים מהפסקול של "ורטיגו", שכתב ברנרד הרמן.

האוצרים של "היצ'קוק והאמנות", גאי קוגואל ודומיניק פצ'יני, השתוקקו להציג תערוכה כזאת עוד כשעבדו במוזיאון הלובר לפני עשר שנים. קוגואל, המשמש בימים אלה כמנהלו של מוזיאון מונטריאול לאמנות - הידוע בתערוכות מעוררות המחשבה שלו - מצא בקנדה את מקורות המימון לתערוכה. פצ'יני עומד בימים אלה בראש הסינמטק הצרפתי - הגוף הראשון שפעל להאדרת שמו של היצ'קוק כאמן לכל דבר.

ולכל אלה יש להוסיף את השראתו של פרנסואה טריפו. בספר הראיונות המפורסם שלו, טריפו סוחט מאלילו היצ'קוק את ההערות האירוניות, המתוחכמות והמטרידות שפזורות על שלטים באולמות התצוגה של התערוכה. למשל: "סצינות האהבה צולמו כמו סצינות הרצח, וסצינות הרצח כמו סצינות האהבה".

התערוכה הזאת מעמיקה לחפור בהיסטוריה של האמנות והספרות. אמן האימה מתגלה כאן כרומנטיקן אפל, המונע על ידי מה שאדגר אלן פו כינה "שדון הסטיות". אוצרי התערוכה רואים בהיצ'קוק את מי שהעביר בגאון את המיתוסים והפחדים של המאה ה-19 אל המאה ה-20. הם גם מציגים, בלא חשש, כ-200 יצירות אמנות מול יותר מ-40 קטעי סרטים.

הצופים נלקחים למסע מפותל ולא נטול מהמורות בסדרה של חללים - חלקם מעוררים קלאוסטרופוביה ואחרים מרווחים להפליא - שמוצגים בהם ציורים מול קטעי סרטים, תצלומים וציורי הכנה לסצינות. הכל נעשה במאמץ לגלות את מעיינות ההשראה של היצ'קוק.

ממש כפי שסרטיו של היצ'קוק סוחפים אליהם את הצופה, כך נשאבים אל תוך התערוכה הזאת. לאורך קירות הגלריה נתקלים בחרכים מפתיעים, שמשמשים כפלאש-בק קולנועי, המזכיר את שקרה קודם או מציע דימויים מתגרים והצצה אל מה שעתיד להתרחש. המוסיקה, שלעתים קרובות מקלקלת תצוגות של אמנות עכשווית, טוענת את החדרים בתחושות אירוטיות ומקשרת את יצירות האמנות לתצלומים מתוך הסרטים ולזיכרונות ממסך הקולנוע.

הקישורים האמנותיים מפליאים. "בוקה בוצ'אטה" של רוזטי, הדיוקן החושני אך מוכה היגון של אשתו המנוחה, מוצג מול תמונה שבה נראית אינגריד ברגמן הלומת אבל ב"תחת חוג הגדי". תמונת רחוב הנשקף מבעד למעקה מתכת מסולסל של מרפסת גבוהה, מעשה ידיו של האימפרסיוניסט גוסטב קאיבוט, מדהימה באופן שבו היא מטרימה כביכול את הדרך שבה מיסגר היצ'קוק סצינות מפתח ב"אליבי" ו"האיש שידע יותר מדי". והמגדלור של אדוארד הופר מעורר תחושה מצמררת של בידוד, ממש כמו נורמן בייטס ב"פסיכו".

כל אלה מראים כיצד עינו של היצ'קוק התבוננה תמיד בדברים דרך היכרותו המעמיקה עם האמנות הפלסטית. הוא היה אספן חד עין של ציורים סימבוליסטיים וסוריאליסטיים. קטלוג התערוכה, המצוין, מספק הזדמנות להציץ בחלק זה של עולמו. באחד התצלומים נראה היצ'קוק פותח את דלת ביתו בבל אייר, קליפורניה, וממול נגלה ציור מים של רודן. הוא עצמו נועץ מבט במצלמה, לבוש חליפת עסקים שחורה, כמו ציור של מגריט שהתעורר לחיים.

"רציתי את דאלי בשל החדות הארכיטקטונית של עבודתו", אמר היצ'קוק, "הצללים הארוכים, המרחק האינסופי, קווי הפרספקטיווה המתכנסים". לצד הציורים המקוריים של דאלי אפשר לראות בתערוכה מה הלך לאיבוד כשהאולפנים קיצצו בקטעי החלום בסרט "עולם השכחה", לרבות הקטע שבו הפסל של אינגריד ברגמן מתעורר לחיים.

ממסך אחר בתערוכה נועצות בנו עיני קרח שלוש בלונדיניות דומות להפליא - גרייס קלי, קים נובק ואווה מרי סיינט. כולן, כך נדמה, מתמזגות לכדי פאם פטאל היצ'קוקית אחת. בתצלום מתוך "הנודעת", אינגריד ברגמן וקארי גרנט אחוזים במה שיחסי הציבור של הסרט כינו הנשיקה הארוכה ביותר שנראתה אי פעם על מסך הקולנוע. המצלמה עוקבת אחר תשוקתם והופכת את הסצינה ל"מעין מעשה אהבה בשלישייה", כפי שאמר היצ'קוק לטריפו.

הציפורים השחורות של בראק מובילות אל השחזור האחרון: סצינה מתוך "הציפורים". משום מה נדמה שדווקא אחד העורבים הימי-בינימיים המרושעים של הירונימוס בוש היה מתאים יותר לזוועת-כל-הזוועות של גאון הקולנוע של המאה ה-20; אבל אולי זה היה צעד אחד רחוק מדי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ