להיוולד מחדש ולא אשה

בגידות, כל מיני / עופרה עופר

שי צור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שי צור

ביתן הוצאה לאור, 135 עמ', 58 שקלים

ספרה של עופרה עופר נקרא "בגידות, כל מיני", אך נדמה שהזרם התת-קרקעי שלו הוא סוג אחד מרכזי של בגידה - הבגידה של אשה אחת באחרת. הבגידות האחרות, המניעות את העלילה וגודשות את הספר, הבגידות האכזריות והמעליבות של גבר באשה - שהם תמיד שניים המתנהלים להם בערוצים שונים; חיים, כך נדמה, שתי פיסות חיים שונות - הן כמעט מובנות, צפויות מראש, כבר לא מטלטלות.

ב"מאהבות" כותבת אלפרידה ילינק: "ייסורי הגסיסה של נשותיהם מתארכים לעתים שנים על גבי שנים, ולעתים זמן כה ארוך, עד כי הן יכולות להיות נוכחות גם בייסורי הגסיסה של בנותיהן. הנשים מתחילות לשנוא את בנותיהן ורוצות לראות אותן מתות כמותן מהר ככל האפשר, על כן: צריך בעל...".

כמו אצל ילינק, הדבר היחיד שיכולה אשה לתת לרעותה, בעולם כמו זה, הוא את ירושת הכאב, אותה צלקת שעוברת מאשה לבתה ולרעותה באופן כמו-גנטי. קולן, שהצעירות שבהן מנסות שוב ושוב שיהדהד אל המבוגרות, האמהיות, לא מגיע ליעדו, בדרך כלל, מחמיץ את אותה אשה אחרת שעסוקה ברדיפה אחר הצללים שלה, בשמירה על הגבר שלה, בהנחלת השבר הזה לבתה ובעיקר בתיווך בין אדם לעברו, בין אדם לחיים, בין אדם לאדם; ואם יישמע איפה שהוא תמיד יהיה דיבור עקיף, מקוטע, דיבור שעבר שכתובים, סינונים או לחלופין מצוטט מפי אחר או משוחזר מתוך קטעי יומן ומכתבים שאיש לא שעה להם.

גרייס פיילי אמרה פעם בראיון שבעיניה התפקיד של סיפורים הוא להאיר, לשפוך אור על מה שאפל וחשוך. מה שהיא הכי אוהבת להאיר, אמרה, זה את החיים האפלים של נשים. וירג'יניה וולף ב"אורלנדו" מצטטת גבר שמעדיף לפרש את השתיקה הנשית לגבי החברויות והשיחות שלהן בחדרי חדרים כמוגבלות. לנשים אין תשוקות הדרושות לשיח המפרה הזה, הוא טוען, ולכן ללא הגירוי של המין השני הן אינן מוצאות דבר לומר זו לזו. התקשורת היחידה שלהן היא הצרת הצעדים זו של זו. פיילי בוחרת להאיר דווקא את החשכה הזאת של חדרי חדרים, את הדברים שכן נאמרים שם ולא זוכים לתיעוד, את התשוקות הלא מסורסות.

בשונה מוולף ופיילי, נשים והיחסים ביניהן אינם דווקא הנושא המוצהר, המודע אפילו, של הכתיבה של עופר. נדמה שהפנס שלה פשוט נשכח איפה שהוא, בחדר אפל, מאובק, וממשיך להאיר. מה שהוא מאיר, באופן ברור ואמיץ, זה דווקא את מה שלא נאמר, את הדרך שבה ההנחה האכזרית הזאת של הגבר מ"אורלנדו" מפעפעת בעדינות של רעל בכוס שמפניה לתוך התקשורת הנשית. עופר מתעדת את ההחמצה, את הדיבור העקיף, את מה שנשים מעדיפות שלא לראות ובכך הן מחמיצות שוב ושוב זו את זו, משחזרות את השבר, במידה רבה, כמו אצל סילביה פלאת.

לכן הבגידה האמיתית, הפוצעת, ועם זאת הבלתי נמנעת, העוברת דרך הסיפורים כולם היא של אשה אחרת; לא של הבעל או המאהב היהירים והאלימים, אלא של השכנה ששמעה את הזעקה המעומעמת והחרישה, מקובעת לאטימות של בעלה. היא אינה בסיפור על בגידתם של בן זוג מנוכר או של גברים מזדמנים אלא של המטפלת, שהקול שניסה נואשות לגעת בה באופן בלתי אמצעי, לבקע איזו חומה, לזכות להתייחסות נטולת עכבות אינטלקטואליות, יחס של אשה לכודה אחת לאחרת, מגיע לבסוף רק לוועדה בתור הצגת מקרה מזהירה המפירה את כללי האתיקה בין מטפל למטופל.

לחלופין, הבגידה הצורבת באמת אינה זו של ילד צעיר ומגושם המנצל את המשאבים האדירים של תום ואהבה של נערה מבולבלת ומכניס אותה להריון, או של אביה האגרסיווי, אלא דווקא של האם והיועצת, שעסוקות כל כך בציפוי הכוזב של קירות ביתן המתפורר בטפטים צבעוניים, שאינן יכולות לשמוע את הזעקה ולהועיד לה עתיד טוב יותר.

עופר מיטיבה לנסח את הקול השבור, הקטוע, המעומעם הזה, אותו קול שמחטיא את נמעניו, ושבו עסקה גם בספריה הקודמים. נדמה שככל שהיא משתכללת, העילגות והספורדיות שלו רק תופחות ומזדככות. הפירוק הזה דורש אורך נשימה, ולכן גם שלמים ויפים הרבה יותר הסיפורים הארוכים יותר של הקובץ, המיטיבים לפרוט את הכאב למרכיביו.

מה שעופר מעדיפה לתאר אצל הנשים שלה אינו דווקא יצירת שמיכת הטלאים המסורתית או כוחן באומנות האיחוי הנשית. היא תופסת אותן ברגע שבו הן אינן יכולות להשליך אותה לאחור, אבל בו זמנית הן עסוקות, כמעט בלית-ברירה, בפירוק, בחשיפת הפסיפס השבור, הגובלן הפרום, בניסיון הנואש להתחקות אחרי "טביעות צעדיהם של הדינוזאורים בליבה הקפואה", אחר הסימנים של השבר, של רגע הפירוק והפרספקטיבות שהוא מעניק. זהו סוג של מסע שאין לו סוף לאחור, לילדות, לגילוי הראשוני של הפצע, של הקול שהוא מעניק והקול שהוא לוקח, אל המקום שבו הוא משחזר את ההחמצה האמהית ואת ההחמצה הילדית של שושלת הנשים שהובילה אליהן.

נשים מחמיצות איפוא זו את זו שוב ושוב, הן לא יכולות להושיע זו את זו. החסד, הגאולה הקטנטנה, אם בכלל, מגיעה ממקום אחר וגם הוא בהכרח מקום נשי.

סיפור אחד, מהיפים בקובץ, הוא מציאת אהבה נשית, שהגיבורה לא ויתרה עליה למרות בגידתה של האשה הראשונה שאהבה, אשה סקסית, נבונה ומשוחררת לכאורה, שוויתרה עליה פעמיים, למען הסיפור הכוזב, הלא-מספק, של גבר. היא מפנה עורף לסיפור הכובל, החלקי כל-כך של הגברים בחייה, אבל מאמינה ביכולתה לחיות ולשמוע את האלטרנטיווה הנשית העשירה ומלאת התשוקה, ובכך שלמרות הכל יש אחת כזאת בנמצא.

אפשרות אחרת, אולי מעניינת יותר, מופיעה בסיפור האחרון, שמתאר מכמה פרספקטיבות, שכרגיל אינן מתחברות, את סיפורה של אשה שבחרה לזנוח כמעט בהתרסה קריירה של זמרת מהוללת שעליה ניצח בעלה, חוקר המוסיקה, לטובת יישוב נידח קרוב לגבול הצפוני ורקיחת ריבות. הבעל נבוך, הבת כועסת. רק המורה למוסיקה שלה לשעבר קולטת מרחוק, לא דרך שיחה או האזנה לקונצרט, אלא דווקא דרך האלם, את המרד השקט של הוויתור על ההרמוניה הכוזבת, של רפלקסיה על עיוורונו של הבעל דווקא באמצעות אפיית עוגות והגשת קפה למטיילים שיושבים בחדר המוסיקה שלו. זה, לפחות, סוג של כניעה מובנת, נוחה, גלויה ומורטת עצבים כלפיו. הבת לא תבין, תתקומם על הקונספירציה נגד הגבר המבין, האוהב, המדרבן, ובדרכה תיכשל גם היא בקשר עם גבר שונה בתכלית. גם האם תהיה מרוכזת מדי בהחמצתה שלה, בהנחות המכשילות שהתפתחה לתוכן כדי למנוע את זו של הבת. סיפור המסגרת האבוד מראש נותר יחד עם האכזבה וחוסר ההבנה, אבל אשה אחת, זרה ורחוקה, שמעה את קולה הדמום של אשה אחרת.

דיאלוג נוסף, של שיח עקיף שנוצר כאן, הוא בין עופר ליוצרות אחרות, יוצרות נבונות, מלאות הומור מריר, בעלות כושר התבוננות ובעיקר כושר שמיעה יוצא דופן, לקולות של ההחמצה וההישג בתקשורת הנשית, יוצרות שונות ממנה לאין ערוך, שפיילי, ילינק ופלאת הן רק אחדות מהן. גם כאן הקשר הוא מרומז, לא ישיר ואולי לא מודע, אבל הן ללא ספק, בניגוד לקביעה הגברית הנחרצת, מוצאות נושאים לשיחה.

הדיאלוג הזה בין היוצרות חותר כהבלחת אור אופטימית מתחת לסיפורים חסרי המוצא ואפילו, כך נדמה לי, מתחת לעטיפת הספר, שעליה מופיעה תמונה שהיא גם שם אחד הסיפורים, "תרזה הקדושה והמלאך". בתמונה מביטה תרזה בבגידתו האנדרוגינית של המלאך בעיניים מלאות תשוקה, שהיא לא רק תשוקה בעלת אופי כמעט מיני, כמו שמגדיר זאת אחד הגברים בספר - לא רק מפני שהיא רוצה להילקח, אלא אולי בעיקר מפני שגם היא, כמו גיבורת אחד הסיפורים בקובץ, וכמו פלאת, רוצה להיוולד מחדש, ולא אשה.

שי צור כותבת עבודת מוסמך בספרות עברית באוניברסיטה העברית

כתבות מומלצות

מפגינה מול בית המשפט העליון הארה"ב

פסק הדין שביטל את זכות האשה על גופה ראוי לשמש אות אזהרה גם כאן

מחאת הדיור מול הכנסת. הממשלה הנוכחית לא פעלה בנחישות להורדת מחירי הדירות

מי אשם ביוקר המחיה? אלה הנושאים החמים בבחירות הקרובות

בילי אייליש וטיילור סוויפט. חולקות תדהמה עם הקהל

"שבית המשפט יילך להז***": הכוכבים מוחים על ביטול הזכות להפלות

מצעד מחאה של תומכי הליכוד ונתניהו בכיכר הבימה בתל אביב, בינואר

במידה רבה, זהו סיפור כישלונו של השמאל הישראלי כולו

נבחרת הנוער של ישראל חוגגת. תהיה בחצי הגמר היורו, ובמונדיאל בשנה הבאה

נבחרת הנוער בכדורגל עלתה לחצי גמר היורו, ולראשונה גם למונדיאל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ