זיכרון מהלך

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אורי קליין
אורי קליין

"ממנטו". תסריט ובימוי: כריסטופר נולאן; צילום: וולי פיסטר; מוסיקה: דייוויד ג'וליאן; שחקנים: גאי פירס, קארי אן מוס, ג'ו פנטוליאנו

גיבור הסרט "ממנטו", לנארד שלבי (גאי פירס), איבד את הזיכרון-לטווח-קצר לאחר שאשתו נאנסה ונרצחה באירוע שבו הותקף גם הוא. הוא זוכר כל מה שאירע עד לאונס ולרצח, אבל כל מה שקורה לו מאז נמחק מזיכרונו כעבור כמה דקות. כדי לא לשכוח את המטרה היחידה שנותרה לו - למצוא ולהרוג את הרוצח של אשתו - הוא מכסה את גופו בכתובות קעקע, שמזכירות לו מה קרה ומה הוא חייב לעשות; ממלא את כיסיו בפתקים, שבהם הוא רושם כל מה שקורה לו; ומתעד במצלמת פולארויד את כל מי שהוא פוגש, מכיוון שבפגישה הבאה כבר לא יזכור אותם. במלים אחרות, שלבי הופך את עצמו לזיכרון פיסי, ממשי, מהלך.

על הבסיס העלילתי הזה יצר כריסטופר נולאן מותחן שהוא אמנם יצירה מבריקה מהרבה בחינות, אבל גם בעייתית ובעיקר לא ממש מספקת. הבעייתיות וחוסר הסיפוק נובעים במידה רבה מהיומרה של הסרט, שמבקש להנציח על הבד תהליכים מנטליים ורגשיים שמתרחשים בתודעתו של שלבי, אבל נמנע מהתמודדות עם כמה מהשאלות המהותיות ביותר הכרוכות בכך. מאז ומעולם נמשך הקולנוע אל הזיכרון. השילוב שמתקיים בקולנוע בין הווה, שהוא תמיד כבר עבר, לעבר, שמוצג כהווה, משך במאים רבים לשוות לסרטיהם צביון של זיכרון, או לעסוק בסרטיהם בתהליכים שמייצרים את הזיכרון עצמו. זו הסיבה, למשל, שסרטי מתח רבים כל כך, ולרוב מרתקים, הביאו את סיפורן של דמויות שסובלות ממחלת השכחה המנסות לעצב מחדש את העבר, שנמחק בתחילת הסרט ("בכבלי השכחה" של אלפרד היצ'קוק מ-1945 הוא הדוגמה הטובה ביותר).

"ממנטו" מתחבר בזיכרון הקולנועי לסרטיהם של אלן רנה ("אשתקד במריינבד", "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך"), כריס מרקר ("המזח") וג'ון בורמן ("הפגיעה בול") משנות ה-60, שניסו לא רק לתאר את הזיכרון, אלא לייצג את מהלכיו על בד הקולנוע. ואולם בניגוד לרנה, מרקר ובורמן מתקשה נולאן להתמודד עם הבעיה המרכזית שמתלווה לניסיון הזה: למי שייך הזיכרון של הסרט שבו אנחנו צופים? הזיכרון לטווח קצר של שלבי נמחק אמנם כעבור כמה דקות, אבל לצופים, שאינם סובלים מהתסמונת הזאת, מצטבר במשך הצפייה בסרט זיכרון עקבי ומתמשך, שמתנגש במה שמתרחש בתודעתו של הגיבור ופותח במרכזו של הסרט חלל רעיוני, שאינו מצליח להתמלא.

כדי להקשות על התהוותו של הזיכרון העקבי והמתמשך של הצופים, ולייצג באופן מסוים את תהליך המחיקה שמתרחש בתודעתו של שלבי, בוחר נולאן להציג את עלילת "ממנטו" מהסוף אחורה. בדומה למחזה "בגידה" של הרולד פינטר והגרסה הקולנועית שלו, ולאותו פרק ידוע ב"סיינפלד", מתרחשת כמעט כל סצינה ב"ממנטו" לפני הסצינה שקדמה לה. הבחירה בתחבולה התסריטאית הזאת מובנת ונכונה מבחינות רבות, אבל גם נושאת אופי שרירותי מעט, ובעיקר אינה פותרת את הבעיה המרכזית של הסרט - קביעת זהותו של המספר.

כתוצאה מכך, "ממנטו" מתרחש בחלל קולנועי ריק, ויכולתו ליצור הזדהות מלאה עם סיפורו ומצבו של הגיבור שלו נפגמת. הוא יותר מסקרן מאשר מרגש, והצופה מקדיש יותר מאמץ לפתרון החידה שמוצגת בסרט מאשר לניסיון להבין את מה שעובר על גיבור החידה.

עם זאת, "ממנטו" הוא סרט שכדאי לצפות בו. תורמים לכך כמה גורמים. ראשית, לפתרון החידה, שמתגלה בסופו של הסרט וכופה על הצופים לקרוא אותו מחדש, יש עוצמה רגשית חזקה למדי; הוא ממלא, אם לא את הסרט עצמו הרי את הזיכרון שלו, במידה של פאתוס סימבולי, שמצליח להפוך את "ממנטו" לסרט שנושא בשורה אנושית אפקטיווית. שנית, הבימוי של נולאן מיומן ואלגנטי, וכולל חומרים צורניים כה סוגסטיוויים (למשל, מראה גופו של שלבי, שהוא כמו לוח מודעות מעוטר כתובות קעקע), שהצפייה בו לעולם אינה מייגעת.

הגורם השלישי הוא שבסרטים כמו "ממנטו", שמתבססים על תחבולות תסריטאיות וסגנוניות, קל לשחקנים ללכת לאיבוד, ומשום כך צריך להעריך את הישגו של גאי פירס (שמוכר לנו מ"פריסיליה מלכת המדבר" ו"סודות אל-איי"), שמצליח להעניק לדמותו של שלבי אנושיות ופגיעות מרגשות - ואלה מאזנות את הקור המסוים שעולה מהנחישות התיאורטית שמניעה את סרטו של נולאן, ועושות את "ממנטו", אם לא ליצירה שלמה, לתרגיל מעניין, ולפעמים אפילו מעט יותר מכך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ