עדותו של ניצב אליק רון בוועדת אור - יום שני, 3 בספטמבר 2001

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הארץ

השופט תיאודור אור: תאר את המסלול של התפקידים שהיו לך במשטרה.

ניצב אליק רון: אני הגעתי לשירות במשטרת ישראל כמפקד היחידה ללוחמה בטרור ב-87', לאחר שירות בצה"ל. לצה"ל חזרתי אחרי הרבה שנות אזרח ועיסוק בגידול דבורים, אחרי שלוש וחצי שנים של פיקוד על גדוד בצה"ל, עברתי למשטרת ישראל, כאמור למפקד היחידה ללוחמה בטרור במשך 4 שנים. לאחר-מכן, פיקוד על מג"ב בירושלים, לאחר-מכן, פיקוד על מרחב גליל.

שופט: כמה שנים?

ניצב אליק רון: שנה וחצי. לאחר מכן, הקמה ופיקוד על מחוז יו"ש ולאחר-מכן, פיקוד במשך קרוב ל-4.5 שנים על המחוז הצפוני.

שופט: מה תפקידך היום?

ניצב אליק רון: היום אני סטודנט, אני בשירות בחופשת לימודים.

שופט: מתי חדלת להיות ממ"ז?

ניצב אליק רון: בראשון ליולי.

שופט: אתה זוכר, מר רון, אתה נשאלת בהודעה שנחקרת לגבי יחסי יהודים-ערבים, לגבי הרקע לאירועים וכו' ואתה חיווית דעתך בתחום הזה. אתה מוכן לחזור בתמצית על הדברים?

ניצב אליק רון: וודאי ובוודאי, מלחמת השחרור שעקרה מאות-אלפים שאיבדו בית ושדה - אסונם. לאסון הזה הובילו אותם מנהיגים חסרי-אחריות, הובילו אותם לאסון הזה. אבל בסוף, קרה להם אסון, פליטים שנעקרו, חלקם נעקרו מתחום המדינה, חלקם נשארו בתחום המדינה, והתחושה הזאת של האבדן לא קהתה, לא דהתה, ומלווה אותם עד עצם היום הזה. היו מי שלאורך השנים ניצלו את המותר בחוק, בחוקי המדינה, כדי לומר את דברם, כדי להיאבק, היו מי שניצלו לרעה את חופש הדיבור וחופש הביטוי והסיתו והדיחו וטרחו לצקת שמן על אותה תבערה שגחליה לוחשות עד עצם היום הזה. כל השנים.

שופט: אנחנו מבקשים להתייחס לאירועים ולרקע מאז שאתה היית ממ"ז הצפון, ואתה הזכרת בהודעתך מס' אירועים שתרמו להסלמה או לקונפליקטים. אתה רוצה להתייחס אליהם?

ניצב אליק רון: אני ברשותכם אשמח להתייחס אליהם בקצרה, לחלק מהאירועים. האירועים הם אבני מיל במעלה דרך של אלימות, של שלטון הכוח, או תחושה של יכולת הכוח לנצח, להוביל מהלכים, לכופף מדינה, וברשותכם אציין שלושה אבני מיל כאלה: 1. ב-98' - ניסיון להרוס בתים מדרום לשפרעם. 2. המאבק על שטח חקלאי של אום אל-פחם שהוכרז שטח צבאי. 3. המאבק להקמת המסגד בנצרת.

בנוסף, צה"ל כקורא פני העתיד, במעלה הדרך של אוסלו, צופה פני עתיד וחוזה מצוקה של שטחי אימון בסיסיים, של שטחי אש ומבקש ממערכת הביטחון איחוד שני שטחי אש מצפון ובסמוך לוואדי-ערה, מה שמכונה אדמות א-רוחה, שטח אש 107, במקום שני שטחי אש 109 ו-105, שבתווך ביניהם שטח חקלאי, רובו גידולים עונתיים, מיעוטו זיתים, שייך ברובו לאנשי אום אל-פחם. מסע שצה"ל מבקש הפקעה, המדינה איננה נענית להפקעה, ובצדק על-פי טעמי, אבל מחליטים על סגירת שטח, במשמעו, שטח לא יופקע מבעליו, לא יעקרו זיתים, לא יושמדו גידולים, אבל על-מנת להיכנס, על-מנת שיוכלו בעלי השטח להיכנס ולעבד את השטח, יידרש תיאום עם גורם צה"לי מוסמך שיישב - אפשר בתחנת עירון, אפשר במחנה 80, עלו מס' אפשרויות. אני מביע התנגדות באומרי שהתיאום יקשה על החיים של בעלי השטחים, ובבחינה שאנחנו עושים של לוח השנה הצה"לי, של לוח השנה ובקואורדינציה לעבודת צה"ל, אנחנו מוצאים שמעל מחצית ימי השנה, מפוזר בצורה שווה פחות או יותר, צה"ל איננו מתאמן בשטח - כך שבעתות, חגים, מועדים, ימי שישי, ימי ראשון - איננו יורה בשטח, ומתקבלת החלטה שבאותם ימים שכאמור מפוזרים מעל למחצית ימי השנה ומאפשרים כל סוג עיבוד שהוא, אם זה מסיק ואם זה חריש ואם זה זריעה ואם זה חריש, יוכלו בעלי השטח לעבד אותו, ללא צורך בתיאום. אבל באותו זמן, יש התעלמות שהיא פרי שנים ארוכות, התעלמות של המדינה מתהליכים שונים ומשונים, בין השאר, מקיפוח ואפליה, בין השאר, בצד השני של המטבע, מהסתות פרועות, מהתלהמות, מהתגברות כוחות האלימות, והקריאה לאלימות ולהשגה בכוח. עד מהרה, הנושא מופקע מידי אותם חקלאים ובעלי דבר, ובעלי הדבר הופכים אחרים. במקום מוקם אוהל, בתוך השטח שנסגר, שעימו הפרה של צו חוקי, האוהל מוכרז כמסגד מעט, עלייה לרגל המונית, מובילים הח"כים הערבים ואחרים ומנהיגים אישי ציבור ואחר שהגיע למקום איש ציבור, לא מעז ולו אחד להדיר את רגליו ולא להראות את פניו במקום. והמקום הופך במה להסתות, להתלהמות, גם לתפילות. במקום מתקיימת משמרת 24 שעות. בין ההכרזות, אם יבואו לפנות, יישפך דם, נגיב בכוח. צה"ל לוחץ דרך משרד הביטחון ואנחנו נתבעים לסייע בידי משרד הפנים בפינוי האוהל. ההחלטה כאמור שוב איננה של המשטרה, לא ביצוע של המשטרה. בהערכת מצב, אני שוגה בדבר אחד, אני מעריך בהערכת המצב שוואדי-ערה, ישובי וואדי-ערה, יגיבו באלימות, וואדי ערה תבער. אני שוגה בכך בעצם כי וואדי ערה לא בוערת, אבל אום אל-פחם במשך שלושה ימים בוערת גם בוערת. ההיערכות שנעשתה נתנה דגש לשני דברים, 1. מתן אבטחה וחסות לאותו כוח של סבלים ועובדים של משרד הפנים שמפרקים את האוהל ונוטלים את תכולתו. הכוח השני, גדול יותר, הוא כוח שפזור לאורך כביש 65, ואדי-ערה, כדי לשמור על השקט, להבטיח תנועה חופשית. האירועים האלימים פורצים באחת, קריאה במסגדים, השבתת הלימודים, ויציאה לצומת. עימות קשה ביותר במשך שלושה ימים. שייח ראיד, ראש העיר, בלתי ניתן להשגה לעת הזאת, כמו במקרים רבים נוספים. כמו באירועי אוקטובר, הוא בלתי ניתן להשגה. הוא איננו עונה לטלפונים. התערבות, נפגעים רבים, גם שוטרים ועוד יותר מפגינים. התערבות של אישי ציבור, יהודים כערבים, חברי כנסת, פגישה - צץ פתאום יש מאין, צץ ראש העיר, השייח ראיד סאלח, מופיע יד ביד עם ח"כ דאז מיכה גולדמן, מבקשים פגישה דחופה איתי. הפגישה מתקיימת בתחנת עירון, אחת מני-רבות. בפגישה אני מתבקש להסיג את הכוחות מצומת אום אל-פחם, צומת כביש ראשי, לא בתוך הכפר, בעורק תנועה מרכזי וחשוב במדינת-ישראל. ושייח ראיד עם אנשיו הוא ישליט סדר. ואני נענה לפנייה. אני נענה לאחת, לשניה, לשלישית, לרביעית, וחמישית ומסיג את הכוחות לאחור. מוציא אותם מהצומת, מוציא אותם מהאזור. השייח ראיד מנסה להשתלט ולהחזיר את הסדר על כנו ונכשל כישלון חרוץ. שוב, משתלטים פורעים על הצומת, מיידים אבנים, אנחנו נאלצים לסגור את הכביש פעם אחת, שנייה וכן הלאה. ושוב פנייה של שייח ראיד, ושוב אני מסיג את הכוחות וכך חוזר חלילה. רק לאחר שלושה ימים, אחרי נפגעים רבים, כולל נער שאיבד את עינו, כנראה מקליע גומי, אינני יודע בוודאות, דועכות המהומות, הסדר הוחזר על כנו. צה"ל איננו מקבל לידיו את שטח האש שנסגר, המדינה איננה עושה במקום מעשה שלטון, ואינני מעביר בכך ביקורת, אם נכון הדבר או לא, טוב הדבר או לא, לא זה הענין ולא לי לקבוע. אני רוצה לקבוע חד ונחרץ רק דבר אחד, שוב ניצחון לאלימות, שוב מופיע "וי" ביומנו של השייח ראיד סאלח, שוב מופיע קו שחור אצלי, ניצחון הכוח.

שופט: מה ההערות שאתה רושם ביומנך בעקבות שלושת האירועים האלה שציינת?

ניצב אליק רון: אני רושם את הדרך הזאת המאד גלויה, המלווה בחזיז ורעם של ניצחון הכוח, של הפרס לאלימות, של ההתעלמות מהסתות, מהמסיתים, וזה רק שלושה מתוך מקרים רבים שבחרתי לציין.

שופט: מה המסקנות שלך לגבי הפעילות של המשטרה נוכח מה שאתה תיארת כהסתה, או כהתגברות האלימות, כולל המילולית, במה זה השפיע על העבודה היומיומית של המשטרה?

ניצב אליק רון: הדבר השפיע סכימטית בשני כיוונים. האחד, אי-אפשר להתעלם מהעובדה שכמו בדברים אחרים, הציבור הערבי קופח ומקופח בין השאר במתן שירותי משטרה. לא רק הציבור הערבי - בולט הנושא בציבור הערבי. במה דברים אמורים, ב-95', ועדה שהוקמה על-ידי משטרת ישראל, בראשות ניצב דאז שלמה גל, ראשות המלחמה בסמים היום, הוועדה יושבת על מדוכה של הצרכים בפריסת משטרה במגזר הערבי, מוצאת וקובעת וזה בערכים של 95', שיש להקצות בתוכנית חומש, לו היתה אז היום היתה מסתיימת, אנחנו מעל חמש שנים מאז. יש להקצות 527 שוטרים, אם אני זוכר נכון, למחוז הצפוני בלבד לפריסה במגזר הערבי. היא גם קובעת את הפילוח, איפה יש לפרוס. מתוך 527 שקובעת הוועדה, ואיש לא חלק על דברי הוועדה, אינני מכיר שום מסמך או שום אמירה שקובעת שהמסמך או המלצות הוועדה הינן הבל ורעות-רוח או בטעות יסודם. מתוך זה, מתוך התכנית הזו, ניתנו למיטב-ידיעתי, 40 שוטרים.

שופט: אנחנו עוד נגיע לעניין הזה של הקצאת כוחות וסדר כוחות וכו'. השאלה שלי היתה מכוונת לכך, הסברת שפעילות המשטרה קצת השתלטה או קצת קשה היה עליה הדבר בכניסה לכפרים וכו'.

ניצב אליק רון: יושב פה ניצב יעקב גנות, איש המחוז הצפוני ומכיר ובקיא. בהמשך הדרך שימש כראש אגף תנועה, בין השאר, מפקד של משטרת התנועה הארצית שיחד איתי, פעמים אין ספור, הצביע על העלייה הנוראית באלימות כלפי שוטרים. והאלימות היתה מגוונת, סיבותיה מגוונות מאד. פעם אחת, שוטר שעוצר אזרח על עבירת תנועה, לרשום לו דו"ח ומותקף לפעמים על-ידי אחרים, לפעמים על-ידי שכונה שלמה ונאלץ להימלט כשהניידת נפגעת, ופעם אחרת, בבואנו להשכין שלום בין חמולות ומשפחות ניצות. עד כדי ירי. כך קורה באילות, כך קורה בכפר כנא, כך קורה במקומות אחרים. לא ניתן, מה שניתן היה בעבר, לשלוח ניידת, שתעשה סדר, שתעצור מישהו, הדבר הזה איננו ניתן. הוא בין השאר, פרי הפקרת השטח בהיעדר מספיק כוחות משטרה. הפירצה הזו, שבה בשלה האלימות הופכת ומגיעה למצב שבו איננו יכולים להכניס ניידת ולא שתיים ולא שלוש, נהיות פרעות וריב חמולות. נאלצים לצבור כוח. מחד-גיסא, הטענה, איך זה אינכם נכנסים מיד ואנחנו נכנסים מיד ברגע שנצבר כוח מפני שבכל הזדמנות שנכנסה ניידת מיד, יצאו בשן ועין, ולפעמים ללא הניידת. ואת ציוני הדרך האלה אני רואה, כמו שרואה גנות וכמו שרואים אחרים, אבל אני חושב שמי שהסב את תשומת לב פיקוד המשטרה להתגברות האלימות היא לא רק כלפינו, מס הכנסה איננו נכנס, מס הכנסה תובע חדשות לבקרים כוחות משטרה כדי להיכנס. כך מע"מ, כך אחרים. מותקפים עובדי רשויות, קוראי מוני חשמל ומים, וכך הלאה. מעשי האלימות הלאה עולים וגואים ואני מתריע על כך.

אני רואה בזה רשלנות של המחוקק הישראלי, שלא ידע עד היום לתת את הכלים, את המנופים כדי להגן על הדמוקרטיה, כדי להגן על חופש הביטוי והדיבור. אני רואה בזה את הניצול הציני, המחפיר, של חלק מחברי הכנסת הערבים. ואני חייב פה לציין ולעשות הפרדה חד-משמעית! לא יצאתי מעולם ואינני יוצא נגד הציבור הערבי, שאני רואה ברובו אזרחים נאמנים למדינת-ישראל. אני רואה בציבור ראשי הרשויות ציבור שעליו מוטלת המשימה הכבדה ביותר, לפעמים הבלתי-אפשרית, מצד-אחד, מול ציבור הבוחרים לספק את הסחורה, לספק את השירותים, מצד-שני, מול הבירוקרטיה ומול המימסד. והגוף השלישי או שני גופים הינם חלק מהח"כים הערבים ואנשי דת. ההטפות שאנחנו יודעים עליהם מהמסגדים, ההטפות לילדים בקייטנות הן איומות ונוראות. המנהרג'אנים האלה שמסבירים הרבה פעמים סביב ציר שהוא מכנה משותף הרחב ביותר, העמוק ביותר, כל דבר מתחיל ונגמר בזה שהיהודים מתכוונים להרוס את אל-אקצה.

שופט: אתה הזכרת בדבריך, התייחסת למקרים שאתה ראית כמקרה עוול או טיפול לא נאות במגזר הערבי, קיפוח של המגזר הערבי.

ניצב אליק רון: פעמים רבות, אציין אולי שניים. ב-76', למיטב זכרוני, מפקיעה מדינת-ישראל, ואני חושב שזו אחת ההפקעות האחרונות שהתבצעו, מפקיעה שטח בצמוד ומצפון לכפר אל-מאהל שבאזור נצרת, במקום שלוחות הר שיורדות כלפי צפון, שטח של מס' מאות דונמים, בסביבות 500 דונם, למיטב-זכרוני, גם זה נודע לי מאוחר יותר, בשמשי כמפקד המחוז. אני מוזמן באחד הימים לישיבה אצל מנהל משרד הפנים של מחוז הצפון, מר יגאל שחר, ומגלה שמה שהכוונה היא, אני הוזעקתי כדי לקחת חלק במבצע לעקירת זיתים שבין הפקעה ב-76', אם אני זוכר נכון, לבין אותו יום שבו מתקיימת הישיבה, לא עשתה המדינה שום מעשה שלטון, לא תפסה את השטח, לא ביצעה עבודות. אנשי אל-מאהל נטעו במקום זיתים, הזיתים גדלו, הינם מניבי פרי. ואני נדרש לתת חסות למבצע רחב היקף של עקירת הזיתים. אני שואל לתומי, האם היתה הידברות עם אנשי אל-מאהל אני נתקל בהרמת גבות. השטח הוא של המדינה, ואני מבהיר באחת שלא אהיה שותף למבצע כל עוד לא תהיה הידברות ומו"מ. אני שואל לתומי, מה ייעשה עם הזיתים שיעקרו, והתשובה, אנו מודה להפתעתי שמוכיחה על אטימות כך חד וחלק, שהזיתים ימסרו לנטיעה בבסיסי צה"ל. ואני אומר, שאני מתנגד ולא אהיה שותף למבצע אם לא יימסרו הזיתים לבעליהם, יעשו בהם כרצונם. יטענו במקום שמותר, ימכרו אותם. ואני מוסיף דבר שלישי שמעורר רעמי-צחוק, אני מעלה הצעה לבקש מממשלת ישראל תקציב לפצות את בעלי השטח על הזיתים, כל אחד על-פי כמות עצי הזית. זה מעורר גיחוך. אני אומר, תראו, אני לא שותף כרגע, כשיתבהרו הדברים ותתקיים ישיבה וכן הלאה, אז אנחנו נמשיך לדבר ויש מעליי סמכויות שיכולים לאכוף עליי. לא מתקיימת פנייה למפכ"ל, אבל בהתייעצויות שנעשות בין הגורמים השונים, אני נקרא שוב לישיבה, ושם מבשרים לי שנתקבלה הצעתי. קודם כל, הושג תקציב. 180 דולר עבור עץ, מדובר במיליונים! ומתוכננת פגישה עם אנשי אל-מאהל וחתמו על הסכם, של עקירה תמורת פיצויים. הכסף מופקד אצל עו"ד מטעמכם של בעלי הזיתים. אבל, כמו שקרה באדמות א-רוחא, וכמו שקרה במקרים נוספים, עד מהרה, הדבר הזה שהינו פלטפורמה יוצאת מן הכלל למסיתים ולמדיחים, הוא מופקע מידיהם של אותם מי שחתמו על ההסכם, הוא כבר איננו נחלתם, הם מאוימים ואומר ראש מועצת אל-מאהל ואחרים, איננו יכולים לקחת את הכסף, במקום מוקם אוהל משמר והם מציינים שיישפך דם לו תבוא המשטרה. אני נדרש לתכנן מבצע לסייע בעקירה. בהערכת המצב, אני צופה עימות קשה ואלים, אני מציג תכנית בהיקף של 2,500 שוטרים, משמעות הדבר, שוטרים רבים ממחוזות אחרים, התכנית הזו מתקבלת על-ידי פיקוד המשטרה, ואני מסביר שהתגבור נועד לא רק למקום עצמו, אלא למקומות נוספים אחרים, שבהן יכולות להיות התפתחויות והתפרעויות וכן אלה. הערכת המצב שלי לגבי התוצאות הצפויות הובילה לכך שבעצם עד רגע זה, לא התבצעה העקירה. במהלך שנתיים או משהו כזה. עד רגע זה, לא התבצעה העקירה. ושוב, יש פה ניצחון של כוח על הסכם שהושג! ושוב, אינני רוצה פה לחלק ציונים למחליטים ב-76' על ההפקעה, למידת הנכונות של ההפקעה, ראיית 76' מן הסתם היתה שונה מן הראיה היום, ההוויה היא שונה. אינני מניח שהיום היתה מתבצעת - וזו הנחה פרטית לחלוטין - הפקעה כזאת, אינני מחלק ציונים, אני רק קובע שוב, חד וברור, היה פה ניצחון של המסיתים והמדיחים, כופפו מדינה. שופט: אתה הזכרת, מר רון, בעניין מקרקעין את המודעות שלך למצוקה של המקרקעין במגזר הערבי, על היעדר פתרונות מתאימים וגם הצעה שלך שהיתה שלא התקבלה או על כל פנים לא בוצעה.

ניצב אליק רון: אני נדרשתי לא אחת, הן על-ידי גורמים מוסמכים, גורמי מימסד, והן על-ידי תקשורת, לסוגייה של הריסת בתים. אמרתי ואני חוזר ואומר, אולי התפקיד הקשה ביותר, הכואב ביותר, כפוי הטובה ביותר, שאני נתקלתי בו בעבודתי כאיש משטרה, בעיקר כמפקד, זה ליווי של הריסת בתים. מי שבנה בית, יודע את משמעות הדבר. על-פי טעמי, מי שבנה בית, מי שבונה בית, ואני מדבר על המימסד, קונה לעצמו אולי את הזכות להרוס בתים. ויש להרוס בתים, אבל יש לבנות בתים. ואני מצביע על מס' נקודות, א. בצד הרע של הבנייה הבלתי חוקית, שלושה אבני-דרך או שלושה ציונים: האחד, הבנייה הבלתי-חוקית הינה רמיסה ברגל גסה של חוק וסדר - הדבר איננו ניתן לכימות, איננו ניתן למדידה, משקלו הסגולי אינסופי. נקודה שנייה, במקרים מסוימים בהם הבנייה הבלתי חוקית היא מחוץ לתכנית המיתאר, יש גם השתלטות לא חוקית על אדמות מדינה. בכל המקרים, בין אם מדובר בתכנית המיתאר או מחוצה לה, הבנייה הבלתי חוקית הופכת את ממשלות ישראל לשותפות במאקרו ולא במיקרו שותפות לבנייה הבלתי חוקית. הכיצד? לא יעיז אף ראש ראשות נבחר, ואינני בא אליו בטענות, אינני מקנא, אני יודע להעריך את קושי התפקיד שעל כתפיו יודע להעריך את שיתוף הפעולה שהיה ולא יעיז אף ראש ראשות להתעלם בבואו לפיתוח תשתיות וביוב מאותה בנייה בלתי חוקית. אחד לא יעיז. ומאין באים התקציבים, מגביית מיסים מפולגת - עורבא פרח! כי אחד הדברים שמתמודדים ראשי הרשויות ובאי הצלחה זה עם נושא גביית המיסים. הנושא בא מתקציבי מדינת-ישראל יותר מכל דבר אחר! כך הופכת בעל-כורחה, לפעמים בחוסר מודעות, לפעמים בבורות, ממשלת ישראל לשותפה לבנייה הבלתי חוקית. אבל זה צד אחד של המתרס. בצד השני, תכניות מיתאר שאינן מסתיימות, תכניות מיתאר שבה קצב הגידול הטבעי שמקץ מס' שנים הן כבר לא רלוונטיות, כבר לא מתאימות לשום-דבר, הקצב ההיקף שבהרבה פעמים אינו מספק.

שופט: אני מבין, אם נסכם את הרקע של הדברים, שמצאת לנכון להביא בפנינו - גם בפני החוקרים וגם בפנינו כאן - נוכל להתרשם שהיתה איזשהי תשתית שהיוותה איזשהו חומר נפץ, להערכתך. אתה גם הגדרת אותו כך, אתה גם צפית הסלמה, וצפית הקצנה וכו' וכו'. על הרקע הזה, אולי אתה מוכן לומר לנו את דעתך שלך, שמענו ונשמע עוד דעות רבות בעניין הזה, מה לדעתך הביא לפרוץ האלימות, המהומות של אוקטובר 2000? ותתייחס בבקשה גם לגורמים ארוכי-טווח, גם לגורמים מיידים והמשקל היחסי שהיית מייחס לכל אחד מהם?

ניצב אליק רון: ציינתי בפני כבודכם כבר קודם, שורשים, חלקם עתיקי-יומין, חלקם מלפני שש רבות ומועטות, לאורך השנים, כאמור, לא קהתה התחושה של האסון, של אובדן בית ושל אובדן קרקע. במדינה שהיא מדינה דמוקרטית, נאורה, כך מנסה, כך נאבקת להיות, לאורך השנים, אפשר לראות תהליך שבו המדינה משתחררת ונפתחת יותר ויותר במגמה הזאת של שמירה על חירויות האזרח, על זכויותיו, של שיוויון. מעולם לא הדביק הקצב את התחושות, את הרצונות.

שופט: לגבי המהומות, תחילתן, ענית מה שענית. האם יש לך דעה לגבי התגברות האלימות כתוצאה מכך שביום הראשון, בראשון לאוקטובר, נהרגו אנשים!

ניצב אליק רון: אציין שני דברים: ביום שישי נהרגו אנשים בהר הבית, לא רק שהדבר היה ידוע בכל רחבי המדינה, וודאי גם לערביי ישראל. נפוצו שמועות שהתגלו כשמועות שווא, כריטואל שחוזר על עצמו במקרים רבים, כמו אותן קריאות במסגדים בשפרעם, כמו הקריאות במסגדים באום אל-פחם ב-98', הופצו שמועות על הרוגים מהצפון. להזכיר פה, כבודכם, מה שידוע שבכל תפילות ימי השישי, משתתפים גם ערביי ישראל, לעיתים מעט, לעיתים רבים יותר, בתפילות. והשמועות האלה עדיין לא הביאו לכך שבשבת ניצת הצפון כפי שהוא ניצת ביום ראשון. רוצה לומר, השמועות היו ידועות, הדחף הזה להגיב היה ידוע, ולמרות זאת, השבת עוברת עם אירועים מינוריים בלבד, שום התנגשויות חמורות, שום נזקים, לא פוגעים באזרחים חפים מפשע, משבשים פה ושם תנועה, לא שורפים, לא מחפשים להתעמת ולפגוע בשוטרים. על אף שהדברים היו ידועים, אבל היתה יד מכוונת שדאגה להוציא בצורה מסודרת, מאורגנת, ביום ראשון את האנשים. לשאלתך, ופה ההבדל, אין ספק שהרוגים גורמים לליבוי האש ולהתחממות הרוחות, אבל הם צריכים דבר-מה נוסף, ולראיה כאמור, העובדה שבשבת לא ניצת הצפון, אבל ביום ראשון, כשהיתה אותה יד מכוונת והתקבלו החלטות והופעל המנוף האדיר, ניצת הצפון.

שופט: אנחנו שמענו ראיות רבות, וודאי עוד נשמע, לגבי השאלה מה צפו או מה ניתן היה לצפות בערבו של הראשון לאוקטובר, שעלול לקרות בראשון לאוקטובר ובימים הבאים. האם היה מידע מודיעיני מספיק פלוס רקע מספיק שצריך היה להביא את הממונים להעריך שאכן ביום ראשון לאוקטובר עלול לקרות דבר?

ניצב אליק רון: לא. תשובתי, לא. ואסביר. בתהליך ארוך ומתמשך שבבסיסו הוא תהליך מתחייב, חיובי ומתחייב, תהליך שציינתי קודם כחלק מזה, כאמור, מתבטל הממשל הצבאי. כחלק מזה, חדלים בשנות ה-60 ערביי ישראל מלהיות יעד, הם אינם אויבי המדינה, הם אזרחי המדינה. ב-67' נפרצים הגבולות, נפתחים שטחים חדשים, תשומת-לבו של השב"כ מועתק מטבע הדברים גם בגלל אותו תהליך דמוקרטי, שמטיל סייגים ומגדיר הגדרות מאד ברורות את המותר, את האסור, והשב"כ נדרש לשטחים. האנרגיות, כוח האדם, האמצעים, מופנים לשטחים החדשים שבהן בעיות רבות וכבדות. היעדר המודיעין מוביל להיעדר יכולת הערכה, אין עיבוד והערכה, צריך נתונים, צריך חומר גלם כדי לעשות עיבוד והערכה, אין כזה. אין עיבוד והערכה. ואז להפתעתנו הרבה, להפתעת כולם, למה הוביל אותו תהליך חיובי, לכך שביום פקודה, היה מסוגל אותו אימאם להוציא אלפים לעימות אלים וקשה, לחסום צירים, להתעמת, לשרוף, לזרוע הרס וחורבן, מי יכול היה לדעת את זה בנתונים. וזה דוגמה אחת מני-רבות. לא היה מודיעינית לא למשטרת ישראל ולא לשב"כ, וכל אותם ציונים שציינתי חזור וציין במהלך השנים, שאני רואה את סופה של הדרך הזאת, שאני רואה לאן היא מובילה, לא אני, לא אחרים, לא יכלו לדעת את העיתוי, את העוצמות. לא ידעתי את העיתוי, לא ידעתי את העוצמות. אינני יודע, אינני בטוח אם ידע מישהו, אינני בטוח אם הבינו המסיתים את העוצמות שהתפרצו החוצה.

שופט: אתה התבטאת שמדובר פה פשוט בכשל מודיעין!

ניצב אליק רון: אכן, כשל מודיעין!

שופט: אני מנסה לשאול אותך בכל-זאת, לא בחוכמה שלאחר מעשה, אלא לנסות להתייחס לאותו מידע שהיה בזמן אמת, 30 לספטמבר, לקראת הראשון לאוקטובר. רקע הדברים, ההסלמה, ההקצנה, כולנו ידענו על כך מבעוד מועד, באותו יום אתם מקבלים הודעה על החלטה של ועדת המעקב ובהחלטה הזו, ככל שהצלחנו לברר עד-כה, זו החלטה ללא תקדים מבחינה זו שהיא קראה לא רק לשביתה כללית שבידוע שבמקרים כאלה, אנשים לא בעבודה וכו', כולם נמצאים בחוץ, אלא היא קראה גם לקיים תהלוכות והפגנות בכל כפר ויישוב. זה מידע שקיבלתם על-פי החלטה של ועדת המעקב, וקיבלתם מברקים באותו יום שניתנה לי הזדמנות לעיין בהם. כלומר, הרעיון של ה-1 באוקטובר שכולם יוצאים לרחוב, היה בפניכם. ככל שהצלחנו לברר עד-כה, אין תקדים להחלטה כזאת. אני מזכיר לך שב-30 לספטמבר היו אירועים בשטחים, יש לזה דו"ח, קרו אירועים קשים בשטחים, והדבר נמשך. ואז קוראים למה שקוראים. ואז אנחנו יודעים שאמנם לא מידע ברור ולא סיכום מידע, אבל מידעים מהשטח מגיעים. והמידעים האלה מדברים על מספר ישובים שבהם יצאו לצירים לסגור חובות, ויש גם מידע כללי והמידע הזה הוא מכמה מקורות. אני אוכל להראות לך את מה שיש בידי על-מנת שלא תקריא אותו בקול רם, זה מידע מסווג, זה היה מידע שהיה לכל הדעות ב-30 בספטמבר ותצרף אותו לכל היתר, והשאלה היא אם זה לא... בדברים האלה אין אחד ועוד אחד, אבל האם זו לא היתה אינדיקציה שהולך להיות משהו לא רגיל. אי-אפשר לצפות כמה, אי-אפשר לצפות את כל היישובים, יכול להיות כפי שאדוני אומר, מבחינת העוצמה, כשאנחנו מדברים על לצפות משהו זה לא לצפות את כל עלילות מה שיקרה, אלא בגדול, מה הולך לקרות, מה בדיוק - נראה מחר, אבל האם כל זה ביחד, האם זה לא צריך היה להביא אתכם בכל-זאת לאיזשהי עירנות רבה יותר?

ניצב אליק רון: אני מכיר את ה... אדוני מעמיד אותי במבוכה, כי אני מוצא את עצמי נאלץ להגיד לאדוני שהוא טועה, כבודו טועה באשר לאמירה שזאת החלטה חסרת-תקדים! אין זו החלטה חסרת-תקדים או אין זה סך-כל החלטות חסרות תקדים של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל. היו אמירות, היו התכנסויות, הן חמורות יותר, הן מפרשות יותר את הצורך להתעמת עם משטרה, פה לא מצוין עימות. בהחלטות ועדת המעקב שמגיעות אלינו, כמדומני, ב-22:40, בערבו של שבת, תשעה בחודש...

שופט: אני מכיר החלטה שבה קראו לקיים תהלוכות והפגנות בכל הכפרים!

ניצב אליק רון: בתוך הכפרים, בתוך הכפרים! אמת, בתוך הכפרים! אין קריאה לצאת החוצה, אין קריאה להתעמת עם שוטרים, הקריאה הזו - ויעיד ניצב גנות - מופיעה אינספור פעמים בעבר, כולל להתעמת, כולל לשבש, כולל לפגוע. כמה שטעות לומר שזה חסר-תקדים, זה איננו כך. בעוד שבעבר, בלטו מס' דברים, 1. אינני זוכר ולו מקרה אחד, ואפשר ואני טועה, שבו התקיימו כלשונם וכרוחם כל ההחלטות וכל הקריאות של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל באשר להיקף שנדרשו אנשים לצאת לתהלוכות, לצאת לצמתים, ובאשר לעוצמת הפורענות. כך גם הפעם, ודבר-מה נוסף. בעבר, למדנו שהתגובות הקשות של הציבור הם כתוצאה כמעט תמיד כתוצאה מאירועי פנים ומנושאי פנים. שטח אש 9, תחילתו של יום אדמה, החלטות כאלה ואחרות על הפקעות וכן-הלאה. מה שבולט בזמן האחרון ומה שבלט מאד באירועי גיאות ושפל, זה איזשהו שינוי שפה יוצאים על רקע אירועי חוץ, לא אירועי פנים, אירועי חוץ!

שופט: לא היה צפי לאפשרות שהאירועים בשטחים עלולים לזלוג...

ניצב אליק רון: אגיע גם לזה. א. הידיעה הזו על החלטות וועדת המעקב מגיעה אלינו ב-22:40, למיטב זכרוני, בערבו של יום. היא מציינת את הדרישה לעלייה להר הבית, לקיום התרמת דם, לקיום תהלוכות, לקיום השבתה כללית של המגזר הערבי. אלה הם הסעיפים המרכזיים, הסיפא של הדברים, למיטב זכרוני. אני בבואי להתווכח עם משטרת ישראל, ולא אציין פה אחורה כרגע את כל הוויכוחים אם אדרש להם אחרי, אני אומר...

שופט: מתי הגיעה הידיעה?

ניצב אליק רון: 22:40.

שופט: יש לפחות מברק מ-14:40 שאומר את הדברים האלה, מונח בפני.

ניצב אליק רון: אני זוכר, 22:40. זה מה שאני זוכר. זה גם הדבר שהביא אותי, מאחר וזה בשעת ערב מאוחרת, זה הדבר שהביא אותי לאותה החלטה, לקיים הערכת מצב ביום ראשון, ה-1 לחודש, בתחנת משגב. אבל זאת ועוד, לא הדו"ח של החלטות ועדת המעקב העליונה אלא עצם הפורענות שהיתה, הנפגעים בירושלים, הובילה אותי לדרישה לחדול מלקחת ממני כוחות, כוחות שנלקחו ברצף ובעיקר היחידות המיוחדות, ביום חמישי בעליית שרון להר הבית, ביום ששי ובשבת. וכנ"ל נדרשתי ביום ראשון ובערבו של יום, אני מצליח לשכנע את ראש אג"ם לא שיתגבר את המחוז באלפי שוטרים כנדרש, שלא יטול ממני את היחידות המיוחדות, אותו כוח שהיה אמור לצאת, הוא מסתפק בלקיחת 30 שוטרים כחולים שהיו חלק מהאמנה שבה היה אמור המחוז הצפוני לתגבר את ירושלים. ושתי הערות ברשותך, מחוז ירושלים שהוקם על רקע דו"ח ועדת זמיר ותוגבר בהמשך, תוגבר במאות שוטרים במעלה הדרך, עם החלטה שהמחוז שיעמוד תמיד על תקן מלא, כדי לאפשר לו לעמוד בכוחות עצמו, הדברים לא הועמדו מעולם במבחן המציאות. ותמיד לאורך כל השנים, מאז הקמת המחוז עם כל התיגבורים האינטגרליים שתוגבר המחוז, נדרש המחוז לתיגבורים חיצוניים, כך קרה גם סביב האירועים האלה, שהרי לו ידענו מה צפוי, היתה נדרשת משטרת ישראל לתגבר את המחוז הצפוני ב-7,000 שוטרים. במקום זאת, נלקחו מהמחוז הצפוני ביום א' שלושים שוטרים כחולים.

שופט: השאלה שאני שואל אותך, האם מכלול האינפורמציות שהיו קיימות, לא יכול היה או צריך היה להביא לאיזשהו חשש או חשד או קיום אפשרות סבירה שזה מה שהולך לקרות.

ניצב אליק רון: הביא גם הביא. הביא גם הביא. לא לזה. לזה שאנחנו צפויים לבעיות. ואני באומרי לראש אג"ם, אני אומר, אתה, במקום לקחת, צריך לתגבר אותי. והוא אומר, אינני יכול לתגבר אותך, והבעיות, כפי שצפו אותם אמ"ן והשב"כ, הן צפויות ביו"ש ובירושלים! וכשנדרש ראש משב"צ לתוספות של ציוד הוא אומר, אנחנו לא לקראת מלחמה, ודבר דומה אומר המפכ"ל בתחקיר של תרגיל במחוז המרכז, אז כן הובילו אותי עצם הידיעה על אותה פורענות בירושלים ביום שישי, עם נפגעים. והידיעות כאלה ואחרות שאנחנו צפויים לבעיות שבוודאי ובוודאי אינן מאפשרות להקצות כוחות תגבור לירושלים. ואני אומר לראש אג"ם, שעל-פי טעמי, הוא צריך לתגבר את המחוז. והוא אומר, אינני יכול, אבל לא אקח לך את היחידות המיוחדות, אקח לך רק 30 שוטרים. אז התשובה, ודאי שידעתי! לא ידעתי, לא יכולתי לדעת, לא ניתנו לי כלים כדי לדעת את ההיקף והעוצמות. ספק אם ידע מישהו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ