ונדה לנדובסקה

ניגנה מוסיקה בכלים אותנטיים

נעם בן זאב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נעם בן זאב

פעם, לפני הולדת המושג "יצירת מופת", היה המוזיאון המוסיקלי ריק. ההיסטוריה שכחה כל יצירה מוסיקלית ברגע שצליליה האחרונים נדמו, ואירופה עד המאה ה-19 הפנתה את מבטה המוסיקלי רק קדימה. מוסיקאים והוגי דעות היללו את המוסיקה של תקופתם ולגלגו על זאת שקדמה לה, והמלחינים נחשבו אומנים שסיפקו את תוצרתם למעסיקיהם, בארמון המלך או בכנסייה, מנגנים ומנצחים בעצמם על יצירותיהם בנות החלוף.

כיום, רק כ-150 שנה אחרי שפליקס מנדלסון החיה בביצוע בכורה את מה שהפכה להיות "יצירת המופת" הראשונה - "מתיאוס פסיון" מאת מלחין נשכח באותם ימים בשם באך - נדמה שאסתטיקה שלמה נהפכה על פיה: מלגלגים דווקא על המוסיקה העכשווית ומתרפקים על זו שהיתה; וכוכבי-על וירטואוזים סובבים באולמות הקונצרטים ומציגים לראווה, כבמוזיאון מוסיקלי נודד, את פניני העבר של המלחינים המתים. אירופה, ועכשיו כבר כל העולם יחד אתה, למדה להפנות את מבטה המוסיקלי רק לאחור.

בתחילת המאה העשרים חשבה ונדה לנדובסקה, פסנתרנית ומלחינה פולנייה ממוצא יהודי, שיש ויש דרכים להביט אל העבר, ומתוך מטרות ושאיפות שונות. היא זיהתה בימיה שני טיפוסים של מבצעי מוסיקה מהמאה ה-18 ולפניה: המודרניסטים, שלדעתה שקועים בביטוי עצמם ומעוותים את כל ההוראות וסממני הסגנון של פעם; והמסורתיים, שמנגנים "באפרוריות חסרת כל תשוקה לעורר את המת מקברו". את מה שהכתירו בזמנה "מסורת ביצוע" היא ראתה דווקא כ"חזרה על שגיאות העבר, שאומצו בעקבות אמן אקסטרווגנטי, נהפכו לאופנה, ונתקבעו". היא שאפה לדבר מה אחר.

לנדובסקה, בצד דמויות אזוטריות דומות לה, כאנגלי ארנולד דולמטש, הבינה שכדי לבצע את המוסיקה של באך וקודמיו, כראוי ושלא מתוך נוסטלגיה רומנטית, יש להבין את ההקשר שבה נכתבה, ולכן לחפש ידע מעבר לתווים עצמם; והנאמנות ליצירה ולהקשרה חייבת להיות מוחלטת. נסיבות ההלחנה והביצוע, מנהגיהם של הנגנים, גודלם של האנסמבלים שהשתתפו בנגינה, התנאים האקוסטיים שלהם, המבנה המדויק של הכלים שלהם - רק התוודעות לסוגיות אלו יכול לקרב את ביצוע היצירה למשמעותו המקורית, ולשם כך היה צורך במחקר היסטורי מעמיק. כך הגדירו לנדובסקה ועמיתיה את העקרונות הבסיסיים של מה שהיה לימים ל"תנועת המוסיקה המוקדמת".

לנדובסקה, שנולדה בוורשה ב-1879 ומתה ב-1959 בקונטיקט, היתה לנגנית הצ'מבלו הראשונה בזמן החדש, אחרי ששחזרה צ'מבלו מכלים עתיקים שעליהם קראה וכאלה שראתה במוזיאונים. אלברט שווייצר כתב על קונצרט שנכח בו ב-1905: "מי ששמע את לנדובסקה מנגנת את 'וריאציות גולדברג' על צ'מבלו ה'פלייל' שלה, יתמה איך אפשר לשמוע זאת שוב מעל גבי פסנתר מודרני".

רוב קברניטיה של תנועת המוסיקה המוקדמת, שצמחה בשנות החמישים של המאה ה-20 ושינתה את מפת הביצוע המוסיקלי בשנות ה-80 וה-90, לא ראו בלנדובסקה פורצת דרך. לטעמם היא לא היתה דייקנית דיה: הצ'מבלו ששיחזרה, למשל, לא היה העתק אותנטי של כלים עתיקים, כי היא התאימה אותו לצרכיה. בגישתה היא העדיפה את הפרשנות על פני האמפיריות. היא לגלגה על "טהרנים" ו"ישועים" למיניהם, שדבקים בעיוורון בעובדות העבר, וראתה בהם נעדרי חוש היסטורי אמיתי.

וגם טיעוניה היו מקוממים: למרות הנאמנות המוחלטת שלה למלחין בארוקי כז'אן פיליפ ראמו, לדבריה, אמרה שאין היא יכולה להתעלם מרישומן של יצירות בטהובן או דביסי שבאו אחריו, ולכן היא חייבת לתפוש אותו מתוך אישיותה וזמנה שלה. יותר מכל הרגיזה הקביעה שלה: "אפילו ראמו היה מתעורר מקברו ומנסה לתקן את נגינתי, הייתי מראה לו את הדרך החוצה". היתה זו גישה קוטבית לזאת של המנצח כריסטופר הוגווד, למשל, שהיה מוכן לשנות משהו בביצוע יצירה - אבל רק לנוכח עובדות חדשות שהתגלו עליה, משמע רק באישור של כוח עליון כלשהו ולא מתוך הכרתו שלו.

בשנים האחרונות התרופפה המיליטנטיות של רבים מאנשי המוסיקה המוקדמת. ניקולאוס הרנונקור, מהבולטים שבהם, אף חצה את הקווים ופנה לנצח על תזמורות רגילות ברפרטואר רומנטי. וגברה הגישה - שהמנצח המהולל פיליפ הרווגה הוא מדובריה הראשיים - שהאותנטיות האמיתית בביצוע היא הרוח האותנטית, ומה שחשוב הוא המניעים של המלחין בזמנו ובהקשרו, ופחות התוצאות המוצקות של יצירתו. לכן לנדובסקה, שבזמנה היתה אינדיווידואלית תמהונית מעט (למרות הצלחותיה הרבות ברחבי העולם סביב שנות השלושים), מנותקת מהחיים המוסיקליים ועתה כמעט נשכחת, ראויה עתה לבחינה מחודשת.

"מדוע שלא ניכנע לפיתויי העבר?" כתבה. "האם אנחנו, כיוליסס, צריכים לקשור את עצמנו לתורן, או לאטום אוזנינו בשעווה, כדי שלא ניפול שבי בקסמן של הסירנות העתיקות?" ולדידה, קסמן של אותן סירנות אינו מיועד להצגה במוזיאון, אלא הוא ישות חיה וקיימת, שאפשר להחיותה כל פעם מחדש.

כתבות מומלצות

נעל שנמצאה בחפירות. החוקרים משתמשים בשיטות ובכלי עבודה מעולם הארכיאולוגיה

נעלי ילדים וכלי אוכל נמצאו בבונקר של מפקד מרד גטו ורשה אנילביץ'

שר הביטחון בני גנץ וסגן הרמטכ"ל הרצי הלוי (במרכז), בסיור במרחב התפר בשומרון, באפריל. הכרחי כי מינוי הרמטכ"ל ישקף התאמה מרבית בין הדרך שיתווה לצבא ובין השקפת העולם של הדרג הפוליטי

אין סיבה להצטדק. מינוי הרמטכ"ל הוא הליך פוליטי מובהק, וזה הכרחי

בן עמי ומנכ"לית משרד התחבורה מיכל פרנק. באופן אבסורדי, ככל שחדר המזוודות האבודות יהיה עמוס יותר כך ייטב עם פרנק

לישראל אין פתרון. עכשיו זה בטיסות, מחר - חכו ותראו

חבר הכנסת איתמר בן גביר
מליאת הכנסת 20.06.2022
הכנסת ה-24
העשרים וארבע
הממשלה השלושים ושש
ה-36
כנסת ישראל
ירושלים
י-ם
מליאה
דיוני המליאה

התקשורת מכורה, וככה דמות קיצונית ומקטבת צוברת כוח

"דבר עם הסוכן שלי". מי בכלל צריך את העיבוד?

המקור הצרפתי מביס את הגרסה הבריטית בנוקאאוט

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ