עוגמת נפש

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הארץ

הכתבה על חייו ומותו של אריה שרייבמן ("פרלוב ואחיו", מוסף "הארץ" 5.10) נוגעת ללב, אך הדרך שבה מנסה המוסף לרמוז על אחריותו המוסרית והרגשית העקיפה של אחיו למחצה, דוד פרלוב, היא בעינינו מגונה ומהווה חדירה שלא תסולח לתחום הפרט - וצר על כך ש"הארץ" נסחף בכך לתחומי העיתונות האחרת, הגסה וחסרת האחריות.

אנו משוכנעים שאין לכתבת אביבה לורי ולעורכיה, כמו לכל המרואיינים בכתבה, שמץ של מושג על מכלול הנסיבות והגורמים החיצוניים והפנימיים, האירועים והמצבים הנפשיים הכרוכים, במשך שנות חיים, בקשרי הדם והרגש שבין בני משפחה, כשחשיבות הסמוי מן העין רבה אולי מן הנגלה. כל ניסיון לחפש בגלוי תשובות לנסתר, יביא לקלישאות.

יש מידה רבה של רוע בעצם בניית הכתבה כמשוואה אופרה-סבונית, החל בשמה, דרך עימוד התמונות של שני האחים וכותרת המשנה ("ידידיו של שרייבמן שניסו לשקמו תהו תמיד למה אחיו המפורסם מתנכר לו") ועד לקביעותיה של הכתבת ש"אריה שרייבמן, אחיו למחצה של פרלוב, לא היה חלק המציאות שטוב לבמאי לראותה" (בסרטי ה"יומן" שלו). שהרי לורי לא מצליחה לגלות לקורא בסוף כתבתה את פשר התעלומה שהציגה בתחילתה. אבל בעצם הצגת השאלות, שאינן מעניינו של איש לבד מהקשורים בעניין, ושאין להן כל קשר ליצירתו של פרלוב ולחופש הבחירה שלו כיוצר, היא גורמת הרבה עוגמת-נפש וכעס לנשואי הכתבה החיים.

נפש האדם, כמו קשרי המשפחה והרגש שלו, סבוכים ומורכבים, לעתים קרובות, לא פחות מעלילותיהן של אופרות הסבון. יש להניח כי גם בסיפוריהם האישיים האינטימיים של הכתבת ועורכיה ימצא מי שיחפש פרטים עלומים, שאם יפורסמו באותה דרך חלקית-סנסציונית, הם ילבינו בלי צדק את פני הנוגעים בדבר. צר לנו שבמוסף "הארץ" לא ניתנה הדעת לעוול שנגרם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ