המלחמה התחילה במינוס

מאת אמיר אורן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת אמיר אורן

אין שוורצקופף. המאפיין הבולט ביותר של המערכה האמריקאית באפגניסטן, בימיה הראשונים, היה העדרו המוחלט של מפקד המבצע מעין הציבור. לקח 1991 נלמד היטב. אז הופקרה הבמה למפקד הזירה, אלוף פיקוד המרכז של הצבא האמריקאי, הדוב האנושי נורמן שוורצקופף. הגנרל שוורצקופף, מהבולטים-פחות בקציניה הבכירים של זרוע היבשה האמריקאית, קיבל את הזדמנות חייו - והחמיץ אותה במפגן של צרות אופק. אטימותו לרגישויות מדיניות הגיעה לשיאה בזלזול הפומבי שנקט כלפי שיגור טילי הסקאד לעבר ישראל. הוא השווה אותו לסערת רעמים בג'ורג'יה; נכון למדי מבחינת הנזק לחיים, אך איוולת בהתחשב בסכנה לשלמות הברית השברירית שהורכבה בעמל נגד עיראק.

הפעם אין מסתכנים בפנטגון בהעלאת שחקן אלמוני, דל ניסיון, להצגת בכורה עולמית. אולי היו מרשים זאת לגנרל חיל הנחתים אנתוני זיני, שהתנסה בדקויות הפוליטיות והאישיות של עמי האזור ומנהיגיו והיה לשותף סוד לגחמותיהם של השליטים מריאד עד איסלאמבאד. אך זיני פרש מפיקוד המרכז בקיץ 2000; לפני שבועיים דיווחה רשת אי-בי-סי כי יצטרף למשרד החוץ כיועצו של השר-הגנרל קולין פאואל, ככל הנראה משום קשריו ההדוקים עם שליט פקיסטן, הגנרל פרבז מושארף. ויורשו - הגנרל טומי פראנקס מזרוע היבשה - עודנו בחזקת טירון שלא נבחן. החדירה הראשונה של פיקוד המרכז כולו לחדשות המלחמה היתה בהודעה על תשלום של 150 דולר לחודש, ועוד פטור ממיסוי פדרלי, לחיילים השוהים באזור הלחימה ולימאים שמול חופי פקיסטן - מאות קילומטרים מהיעדים.

בגרסה משלו ל"שיחות ליד האח" של הנשיא רוזוולט, נעזר הנשיא בוש ב"שיחות ליד האב" - שיעור פרטי בלקחי המפקד העליון של מלחמת 1991. אז השלימו את שידורי שוורצקופף מסעודיה תדרוכים של קציני המבצעים והמודיעין בפנטגון, גנרלים ואדמירלים, ואילו המופע של דיק (צ'ייני) וקולין (פאואל), שר ההגנה ויו"ר המטות, נשמר לתפניות העיקריות. גם בפעולות של ארצות הברית ונאט"ו בבלקנים, בשנים האחרונות, נהג הצבא האמריקאי להעמיד לרשות העיתונות דרגים כגון אלה. אלא שבמלחמת קוסובו הסתכסכה ההנהגה האזרחית והצבאית בפנטגון עם מפקד הזירה, הגנרל וסלי קלארק, עד כדי זירוז פרישתו.

עכשיו לא רוצים שוורצקופף, לא רוצים קלארק, לא רוצים צרות; הזיזו הצדה את מפקדי הזירות, הושיבו על הספסל את ראשי האגפים, נפטרו מהיו"ר הקודם של משלב ראשי המטות, גנרל זרוע היבשה הנרי שלטון, שהוציא מדעתם את הממונים עליו, ושלחו קדימה את שני הקודקודים, שר ההגנה דונלד ראמספלד והיו"ר החדש, הגנרל ריצ'רד (דיק) מאיירס. המופע של דון ודיק הוא הפירור היחיד שנזרק, בינתיים, לציבור רעב לחדשות ולעיתונאים הרוצים לדעת, אם כי לא יותר מדי, מחשש לסיכון הכוחות הלוחמים.

לא את כל זמן האוויר שלו חולק ראמספלד עם מאיירס. בעת חירום זו נפתח יום עבודתו של שר הגנה אמריקאי עם שחר. סביר להניח שבשש הוא מקבל עדכוני מודיעין ומבצעים מהלילה ובשש וחצי הוא מתאפר, כי בשבע הוא כבר מתראיין, בו ברגע, בשלוש או ארבע רשתות טלוויזיה - רק באחת מהן, כמובן, בשידור ישיר, באחרות בהקלטות סדרתיות מהדקות הקודמות. דוברי הממשל מקפידים לומר שבפיגועי 11 בספטמבר הכה אוסאמה בן לאדן ב"אמריקאים במקומות עבודתם" וכי עודנו זומם להרוג "משלמי מסים אמריקאים". שום משלם מסים הלוגם קפה בחטף ומערה לתוכו קערית של דגני בוקר מול הטלוויזיה, בדרך למקום עבודתו, אינו יכול להימלט מראמספלד. זו קבוצת תמיכה חיונית, שהשפעתה על הקונגרס תשיג לו תקציבים ותחזק אותו במאבקים הפנימיים נגד הקצונה השמרנית.

צמרת הצבא האמריקאי התעמתה עם ראמספלד עד לפני חודש ונאבקה להכשיל את יוזמותיו לשינוי העדיפויות בתוכנית ההתעצמות. זו היתה התגוששות מתסכלת - שלטון התקרב למועד פרישתו, ב-30 בספטמבר, ונהג כאילו אין לו מה להפסיד, והצבא שידר מפח נפש מהצוות החדש, ראמספלד ומעליו הנשיא בוש. לאחר שנים של בוז גלוי לנשיא ביל קלינטון, ציפו הגנרלים ליחס אוהד הרבה יותר לצורכי הביטחון, לסגירת הפער המתרחב - עשרות מיליארדי דולרים לשנה - שבין אסטרטגיה נדיבה למשאבים קמצניים. ציפו והתאכזבו; השורות נסגרו רק באווירת הספיגה של תבוסת 11 בספטמבר והמלחמה שבעקבותיה.

נביאי עליונותה של העוצמה האווירית במאה שעברה, כמו הגנרל האיטלקי ג'וליו דואה, לא העלו בדעתם מימוש כה מזוויע של תחזיותיהם: לא מפציצים סובייטיים הצליחו לתקוף את עריה הגאות של אמריקה, אלא מטוסי נוסעים אמריקאיים בידי חוטפים. לאחר מלחמת העולם השנייה, עם פרל הארבור, וקוריאה, בהפתעת הפלישה הצפונית לדרום ובו חיל מצב אמריקאי רפה, נדרו בפנטגון לנהל אחרת את המלחמה הבאה: לנצח בקרב הראשון, להתנער מהמורשת של הפסד במהלך הפתיחה והתאוששות אטית עד למעבר למתקפת נגד ולניצחון. בא בן לאדן והכה אותם שוב בקרב הראשון; המלחמה התחילה, במאזן האמריקאי, במינוס 6,000.

לכל שרשרת הפיקוד רקע אווירי כלשהו. בוש קיבל כנפיים, ולא הרבה מעבר לכך, כטייס המשמר הלאומי בטקסס, במלחמת וייטנאם. ראמספלד היה, בשירות החובה שלו, טייס קרב בחיל הים, סמוך לתום מלחמת קוריאה. מאיירס הוא הנציג הראשון של חיל האוויר בראשות המטות זה 20 שנה, וראשון מאז העצים הקונגרס את סמכויות היו"ר והפך אותו לאיש הצבא האמריקאי החשוב ביותר. במערכה שהתנהלה עד כה בממד האווירי, מבסיסים יבשתיים (בארה"ב גופה) וצפים (בנושאות מטוסים) - יש לכך יותר ממשמעות סמלית.

כמו אחיותיה בכל מקום, בכלל זה ישראל, המערכת הצבאית האמריקאית עמידה מפני תמורות וחידושים. זיני, המפקד הקודם של זירת הלחימה העכשווית, נהג לומר שזרוע היבשה מתאבלת עד היום על ביטול חיל הפרשים וכי ביחידה-האם שלו, במארינס, מוכנים לרצוח כל מי שיעז לכפור בעיקר ולהרהר ברענון ההרכב המקודש של כיתת הרובאים, 13 לוחמים. על רקע זה תמוה שבעתיים הסברו הפומבי של ראמספלד, כאילו מחנות האימונים של בן לאדן באפגניסטן מקבילים לבסיס המארינס בקוואנטיקו; והרי ההבדל כולו בין שני הצדדים נעוץ ביכולתה של מחתרת קטנה, גמישה וחשאית להסתדר גם בלי טירונות בה"ד 4, קורס קצינים בבה"ד 1 ואימון לקראת תעסוקה בבסיס פיקוד המרכז בלכיש.

וזה רק קצהו של הקרחון המחשבתי. כדי לזעזע את השמרנות הצבאית האמריקאית עד היסוד, דרושות מלחמות, ובמהרה מתברר שגם בהן אין די. מהפכות אמיתיות בתחום זה באות תמיד מלמעלה, מהדרג האזרחי. מהפכה מקצועית אפשרית מלמטה, מהקצונה הצעירה, הנענשת תחילה על חוצפתה. אך מהפכה ארגונית, על-חילית, מתחוללת רק כשנרתם לה דרג נבחר - שר.

אווירייה לשב"כ

זה נכון גם בישראל, כפי שמלמדת ההתנגדות להקמת מיפקדת כוחות השדה (מפכ"ש), שהיתה נחוצה בעליל לאחר מלחמת יום הכיפורים. שר הביטחון עזר ויצמן מינה את האלוף ישראל טל להציע תוכנית ואמר לקבלה, אך נבהל מהתנגדותם של האלוף יאנוש בן-גל והרמטכ"ל רפאל איתן. רק עם מינויו של שר ביטחון בעל רקע אזרחי, משה ארנס, שהתעקש להקים את המיפקדה (בגרסה מדוללת, מפח"ש - מיפקדת חילות השדה), נכנע הרמטכ"ל המיועד משה לוי. לאחר 18 שנה מתהדרת מפח"ש בשם מצועצע יותר, מז"י - מיפקדת זרוע היבשה לבניין הכוח - אך רק לאחרונה מוענקות לה סמכויות מוגדלות. החידוש המסעיר, מבחינת אלופי הפיקודים, הוא שלא הם ימנו עוד את מפקדי החטיבות הסדירות, כדוגמת הצנחנים וגולני, אלא ראש מז"י.

עדיין אין בישראל פתיחות למינוי גנרל אווירי לרמטכ"ל, מצביא המלחמה, העשויה להיות גם כאן אווירית בעיקרה. כדי להכשיר את הקרקע, תרתי משמע, מעדכן חיל האוויר את גישתו לניהול הלחימה ולהצמחת מפקדים, בהבנה שהטובים הלכו לא רק לטיס ולא רק למערך הקרב. הוא מעיין בשינוי ארגוני לקראת אפשרות שתוטל עליו משימת עומק; מינה שני נווטים למפקדי בסיסי טיסה; ומפקד יחידת השליטה המרכזית שלו, החולש על שגרת המבצעים, הוא טייס תובלה. בלחימה היום-יומית בשטחים התהדקו מאוד קשרי העבודה בין חיל האוויר לשב"כ. זה יתרונה של המערכת הישראלית הקטנה על האמריקאית הגדולה: שם, במצב דומה של סיכול פיגועים, בכלל זה בהתנקשויות ממסוקים, כבר היה האף-בי-איי תובע להעמיד לרשותו אווירייה משלו.

מוחמד והעיר

קציני היבשה והים הוותיקים באמריקה קידמו בחשדנות את הופעת המטוס, ולאחר שנים - את הופעת הטיל הבין-יבשתי והצוללת הגרעינית. בזכות יציאתו של חיל האוויר האמריקאי לעצמאות, לאחר מלחמת העולם השנייה, נאלצה זרוע היבשה לחפש ייעוד מוגבר לעופות הרזים שהושארו בידיה, הלא הם המסוקים, ופיתחה תורת לחימה חדשה. אלה היו הבלחות של חריגה מהשמרנות. החילות, בעזרת תומכיהם בקונגרס, מיקשו כל מאמץ אזרחי לשזור את החוטים הנפרדים למארג יעיל. סיסמתן של המושבות שהתאחדו למרוד בבריטים, "מתוך רבים, אחד", נעצרה בשערי הבסיסים והוחזרה לשיעורי האזרחות.

רק בעקבות מחיר הביצועים המגומגמים במלחמה נגד ספרד על קובה, ב-1898, הותר לשר המלחמה, אליהו רוט, לעדכן את מבנה הצבא, שנתקע עם מורשתם של הגנרל שרמן השורף-הכל במלחמת האזרחים והגנרל קאסטר שניגף בקרב מול האינדיאנים. רק בעקבות הכישלונות הראשונים של מלחמת העולם השנייה נשברו המחיצות בין הזרועות והוקם משרד הגנה אחיד, בין-זרועי. אז, ב-1947, גם הוקמו המועצה לביטחון לאומי, סוכנות הביון המרכזית ונציבות האנרגיה האטומית, אבל המאמץ האזרחי להכנעת הגנרלים והאדמירלים לא עלה יפה.

נדרשו עוד עשרות שנים לשחיקת מעמדם של השרים הממונים על הזרועות, מתחת לשר ההגנה, ורק לפני 15 שנה נהפך יו"ר המטות מיושב ראש של ועדה המחפשת פשרה שתספק את כל חבריה ליועץ צבאי הקשוב לנשיא ולשר. אז גם חוזקו מפקדי הזירות, הכפופים לשר ולא לראשי המטות, והוקמה מעין זרוע חמישית, לכוחות המיוחדים. בין כה וכה היו הביזיונות בווייטנאם (לדברי זיני, שיגעון הייעול של שר ההגנה מקנמארה גרם חיסכון כפייתי במדי הקרב של הלוחמים, בלי כפתורים ובלי די כיסים) ובאיראן, בפעולת הנפל של הנשיא ג'ימי קרטר לשחרור בני הערובה. המסקנה הברורה: מעצמה אינה יכולה להסתפק במחטפים - היא חייבת בהפעלת מכבש אדיר ובריכוז תכליתי של המאמץ.

לאחר האסון הגדול של החודש שעבר מונה מושל פנסילווניה טום רידג' לראש המשרד לביטחון העורף, במעמד של חבר ממשלה ובפועל כמקביל ליועצת לביטחון לאומי, קונדוליזה רייס. השינוי הזה התאחר בגלל המורשת החוקתית של הפרדת רשויות, מגבלות חוקיות על תיאום בין סוכנויות שונות ותחושה כללית של שאננות. ארגון קטן וחשאי אחד, ממוקד במשימת הטרור שלו, הצליח לפרום את התפרים שבין גורמי האבטחה, ההגירה, המכס והתעופה, הכפופים למשרדים שונים - הגנה, משפטים, אוצר, תחבורה. מצודת אמריקה נפרצה, בניגוד לאשליותיהם של שמרנים שקיוו להישאר מחוץ לסכסוכי זרים. גם אם הטייסים שבהם, כמו צ'ארלס לינדברג, היו אמורים לדעת שבאוויר אין חומות.

זה קץ הבדלנות, כרעיון מדיני. אין זה חשוב אם האמריקאים רוצים להמשיך במעורבות בעולם אם לאו - האוקיינוסים והגבולות והיחסים עם השכנות שוב אינם מקנים להם אותה הגנה כמעט מושלמת שהתרגלו לקבל. ההפרדה החד-צדדית מתה; אם מוחמד הולך אל העיר, העיר חייבת לרדוף את מוחמד.

ערב הפיגועים בניו יורק ובפנטגון עמד ראמספלד לסיים, במצוות הקונגרס, את הגהת הסקירה הביטחונית הארבע-שנתית. זה דו"ח האמור לאפשר לממשל חדש לבחון את הנחות היסוד של קודמו ולהתניע תהליך אחר של התאמת פעולות צבאיות למטרות מדיניות. אלה, לדעת ראמספלד, להרגיע בעלות ברית וידידות; להניא מפעולה מתחרות צבאיות עתידיות; להרתיע איומים על האינטרסים האמריקאיים; להביס תוקפנות אם תיכשל ההרתעה. השר והקצונה הסכימו: צריך להיערך לאויבת גדולה (סין), לאויבת בינונית (איראן או עיראק או צפון קוריאה), לטיל תועה ולטרור. בן לאדן, שלא קרא את הטיוטה, אילץ אותם להפוך אותה ולהעלות את הלחימה בו ואת הגנת העורף לראש הרשימה, גם כדי להשיג את המטרות המוצהרות הקודמות. הדו"ח פורסם לבסוף ב-30 בספטמבר, יומו האחרון של שלטון, שהוסיף למסמך של ראמספלד התייחסות חצי-מסתייגת משלו.

הדו"ח מעלה את אסיה למעמד היבשת החשובה ביותר בעולם, מבעד לכוונת האמריקאית. אסיה רואה בנוכחות צבאית אמריקאית ערובה למימוש התחייבויות. אירופה, כמו אמריקה הלטינית, נוטה לוותר על חלקים מנוכחות זו. המפרץ הפרסי - "הערבי", מקפיד הפנטגון לכנותו - רוצה הגנה בלי נוכחות. בכוויית יש פחות מחטיבה אמריקאית - גדוד ממוכן, פלוגת מסוקי קרב אפאצ'י וסוללת רקטות "מנתץ" (MLRS). במחסנים קרקעיים וצפים ממתין ציוד לשלוש חטיבות ובקרוב רביעית, שחייליהן יחברו בטיסה - אם יהיו להם די מטוסי תובלה - בשעת חירום. מכל כוחות פיקוד המרכז, רק הצי החמישי, המאבטח את השיט במצרי הורמוז (שם עוברות ארבע עשיריות מתובלת הנפט בעולם), הורשה לקבוע את מטהו באזור.

ברגעי תקיפתם של מגדלי התאומים היה שלטון במטוסו, בדרך לחו"ל, וסב לאחור, תחילה למבט על מנהטן ההמומה. ראמספלד שהה בפנטגון, בעיצומו של עדכון מודיעין של הסי-איי-אי, כאשר הבניין הזדעזע מפגיעת המטוס השלישי. הצבא ומי שמעליו התארגנו אט אט, אך משהחלו - לא ירפו. בינתיים מתנהלת לה המלחמה של דון ודיק בעצלתיים, להריסת תשתית הטליבאן ובן לאדן ולמזעור הסיכונים לכוחות המיוחדים, רכובי המסוקים, במרדפיהם. די בתאונה קשה אחת שייפגעו בה המוני ילדים אפגנים או בהתנגשות מתדלק מעופף עם מטוס תובלה עמוס צנחנים, להעכיר את רוח הקרב ולהחזיר את רוח הנכאים שמלפני חודש. מקומם של בוש, של ראמספלד ושל מאיירס בתולדות אמריקה מוטל על הכף; הם מקווים שאין זו כפו של בן לאדן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ