זיגזג של נמר

מאת עוזי בנזימן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת עוזי בנזימן

1. הקבינט מגיש אולטימטום

ביום שלישי בלילה, לאחר התפטרות רחבעם זאבי ואביגדור ליברמן מהממשלה, הוסיף אריאל שרון לדבוק בקו המדיני המרוסן שהניע אותו להסכים לנסיגה מאבו סנינה וחארת א-שייח. בנאום שנשא לפני פעילי הליכוד בקרית מוצקין חזר ודיבר על נכונותו להקמת מדינה פלשתינית. הדברים שאמר חיזקו את המגמה שהסתמנה אצלו בחודש האחרון: לקבל את עמדתו של שמעון פרס ולהעדיף את הערוץ המדיני על העימות האלים. לא רק בגלל שר החוץ החליט שרון לתת הזדמנות מחודשת להידברות עם יאסר ערפאת; ממשל בוש, הוא שהפעיל עליו מנופי לחץ כבדים. שרון נרתע מלהכעיס את ארה"ב ולספק ראיה לטענתה, שעמדתו מאיימת לשבש את המערכה שהיא מנהלת באפגניסטן. עד כמה היה מחויב לקו הפשרני היה אפשר ללמוד מפגישה שהיתה לו ערב קודם לכן עם ראשי מועצת יש"ע. שרון עמד על דעתו והבהיר, שלא ייצא למערכה כוללת נגד הרשות הפלשתינית מפני שהוא נזהר מגלישה למלחמה אזורית.

לא חלפו 12 שעות מאז נאומו של ראש הממשלה בקרית מוצקין, ומצב רוחו התהפך. רחבעם זאבי נרצח, ומפיו של שרון נשמעו רעיונות שונים לחלוטין. בהתייעצות עם ראשי המפלגות המרכיבות את הממשלה (ליברמן השתתף בה) דיבר על הצורך למנוע את שובו של ערפאת ששהה במצרים לשטחי הרשות, על סגירת שדה התעופה בעזה, על תוכנית התיישבות שתיצור רצף בנוי בין ירושלים למעלה אדומים, על הכבדת הסגר ועל מבצעים צבאיים נגד ארגוני הטרור הפלשתיניים. השותף העיקרי לדעותיו היה הרמטכ"ל, שאול מופז, שקרא להגדיר את הרשות הפלשתינית כארגון טרור ולפתוח נגדה במלחמה כוללת. מופז, חרף הצלקת הטרייה שהוא סוחב מהתבטאותו נגד הנסיגה מגבעות חברון, לא היסס להציג לדרג המדיני תפישה ביטחונית מיליטנטית, שבמרכזה הטענה כי זו הדרך להגן על הציבור. כה בוטים ותקיפים היו הדברים, עד שלאחר הדיון נשמע פרס אומר לאחד ממקורביו, שהרמטכ"ל מחזיק בדעות דומות לאלו של תנועת כך.

נשמעו גם קולות אחרים. פרס מילא את התפקיד הצפוי: הוא הזהיר מפני מהלכים קיצוניים שיגרמו לאובדן שליטה. על ההצעה למנוע מערפאת לחזור ממצרים הקשה שר החוץ: האם ישראל מעוניינת בעימות עם חוסני מובארק ובכניסת צבא מצרי לסיני? גם בנימין בן אליעזר המליץ על גישה מדודה: לפעול נגד החזית העממית, ובה בעת להקל על האוכלוסייה הפלשתינית באזורים שבהם השקט נשמר. דן מרידור הזהיר מפני ההצעה לכרוך את התשובה המבצעית על רצח זאבי ביוזמה התיישבותית: בכך תוסט שימת לב העולם מההתנקשות הנתעבת ללהט ההתנחלויות הישראלי.

בישיבת הממשלה שלשום בצהריים נמשך מצב רוחו הזעף של שרון. בפרפראזה מחושבת על המונחים שבהם השתמש הנשיא בוש לאחר מתקפת הטרור על ארה"ב ("מה שהיה לא יהיה", "רשויות פורשות חסות על טרור"), הוא מיקד בערפאת את האחריות לפשע והזכיר לשרים, עד כמה הלך הוא, שרון, לקראתו. בין השאר עמד על הקשיים הפוליטיים שבהם נתקל בניסיונו לדבוק בערוץ המדיני, רמז על מגעים חשאיים מסועפים שהתנהלו עם הרשות הפלשתינית כדי להביא לרגיעה במעשי האלימות, והצביע על התוצאה המתסכלת: המשך הפיגועים, ששיאם רצח זאבי. מכל מקום, הרצח הביא להתפתחות פוליטית מיידית: מפלגת האיחוד הלאומי לא מימשה את הודעת פרישתה מהממשלה, והמפד"ל נראתה קרובה מאי פעם להצטרף אליה. לפחות באופן זמני היה נראה, שהקו המדיני שלו הטיף זאבי בחייו מתחזק בעקבות מותו.

בלילה התכנס הקבינט. בין השאר משום שדליה איציק ואפרים סנה העמידו את פרס על כך, שפורום ההתייעצויות של הבוקר אינו הרשות המוסמכת לקבל החלטות. בתריסר השעות שחלפו ניתנה לשרון הזדמנות לצנן את התלהמותו. גם האמריקאים אמרו את דברם. ההחלטות שהתקבלו נועדו אמנם להמחיש לערפאת ולעולם את החומרה שבה ישראל רואה את ההתנקשות בזאבי, אך עם זאת ניכרה בהן מגמה להימנע מהסלמה מיידית. הן יצרו אולטימטום, שבמרכזו תביעה מערפאת להסגיר את מבצעי הפשע. איש מחברי הקבינט לא האמין שהדרישה תיענה. פרס הזכיר בדיון, שההסכמים עם הרשות הפלשתינית אינם מחייבים אותה להסגיר לישראל מבוקשים, אלא לעצור אותם. היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, קבע, כי אין ברשות בתי משפט של ממש וכי מערכת הצדק מתנהלת בה כמו בג'ונגל.

הישיבה, שהחלה בקריאות קרב, הסתיימה בקול ענות חלושה: מהצעה לקבוע אולטימטום של שבוע הגיע הקבינט להחלטה על הצגת תנאי בלא הגבלת זמן. ההצעה לתבוע את הסגרת כל מחבלי החזית העממית הסתיימה בדרישה להסגיר את רוצחי זאבי בלבד; מהצעה להכריז בתום שבוע על הרשות כעל ארגון טרור עבר הקבינט להחלטה להכריז עליה כעל ישות התומכת בטרור. התוצאה היתה פרי מאמציו של פרס, שגייס לצדו את שרי מפלגתו ונראה משוחח גם עם השרים מאיר שטרית, דן מרידור ואלי ישי. בין אלה שחלקו עליו היו שלמה בניזרי, סילבן שלום (שדרש לגרש את ערפאת) ועוזי לנדאו.

החלטות הקבינט היו משולות לתוצאות דיוניה של ועדה שהתבקשה להכליא חמור וסוס, ויצא לה גמל. מצד אחד נמנע הקבינט מלהכריז על מערכה כוללת ברשות הפלשתינית, מהצד האחר ביקש להמחיש לה את נחת זרועה של ישראל. אמנם הוצב אולטימטום תקיף, אך הוא לא הוגבל בזמן. מצד אחד נדרש ערפאת לעשות מעשה, מצד אחר לא ניתנה לו הזדמנות להיענות לפנייה משום שכוחות צה"ל החלו לפעול בשטח בכיתור רמאללה וג'נין. ההחלטה היתה פשרה, שנועדה לאפשר לשרון להוסיף ולהטליא את פערי העמדות בין הימין לשמאל בממשלתו. בעיקר היא סיפקה לו מרווח נשימה נוסף, אולי כמה ימים בלבד, לגבש קו פעולה ברור ולהשיג לגיטימציה בינלאומית. שרון קיווה, שיצליח לשכנע את העולם שהוא הולך בעקבות הנשיא בוש: תובע את הסגרת הנבלים ובא חשבון עם מי שמספק להם נמל בית. בה בעת ביקשה ההחלטה לשמור על השקט בגזרות שבהן הושגה הפסקת אש (יריחו, חברון, בית ג'אלה); על חברי הקבינט היה להביא בחשבון, שערפאת עלול לא להיענות לציפייה הזאת.

2. עין תחת עין

רצח זאבי, מעבר למשמעותו האנושית המזעזעת, בוצע על רקע מדיני בעייתי: הוא נתפש בעיני העולם כפעולת תגמול סימטרית למבצעי החיסול הישראליים. הוא אירע בבוקר שבו התפאר אריאל שרון, בראיון עיתונאי, בשלוש פעולות החיסול שביצעו השבוע כוחות הביטחון הישראליים בשטחי הרשות הפלשתינית; פעולות שהקפיצו את מוחמד דחלאן להתקשר לשרים בירושלים ולמחות: "מדוע אתם ממשיכים בכך כשאנחנו משתדלים להשיג שקט. הפעולות שלכם מקוממות את האוכלוסייה שלנו". מבצעי החיסול הישראליים יצאו אל הפועל בשבוע שבו הצטייר ערפאת בעיני העולם כמי שנוקט צעדים ממשיים להפסקת הטרור, וזכה לתשואות על מאמציו.

הקהילה הבינלאומית, וכלי התקשורת המביאים אליה את הקולות ואת המראות, לא קיבלו את הטענה הישראלית, שהפלשתינאים שישראל הורגת הם טרוריסטים מועדים, בעוד שזאבי הוא אישיות פוליטית. הם גם דחו את ההשוואה שעשו המסבירים הישראלים בין "פעולות הסיכול" האמריקאיות באפגניסטן למלחמה בטרור שישראל מנהלת באמצעות החיסולים הנקודתיים.

כאשר נשאלו שרים בכירים בירושלים על התבונה שבהמשך מדיניות הסיכולים בשעה שמצד הרשות הפלשתינית ניכרת מגמה ממשית להרגיע את השטח, היתה התשובה: "החיסולים מכוונים אל מחבלים שזוממים לבצע פיגועים. הואיל וערפאת אינו פועל לסכל את תוכניותיהם הקטלניות, עושות זאת זרועות הביטחון הישראליות. החלופה היא להמתין עד שיבוצעו פיגועים, וגם אז ספק אם פעולת תגובה ישראלית תזכה להבנה בעולם". זו היתה העמדה לפני שזאבי נורה במלון "הייאט" בירושלים. לא ברור אם היא תישאר בתוקף לאורך ימים. הוכח, שארגוני הטרור הפלשתיניים יודעים לתת לה מענה כואב ומביך.

זאת ועוד, שיטת החיסולים היתה בעייתית מלכתחילה: היא מגלמת תפישה, שבסמכות המדינה לפעול כשופט וכתליין נגד אנשים יחידים שהיא מגדירה כאויבים הקמים עליה. השיטה הזאת נחשבה לכורח המציאות, אך תבונתה המדינית, יעילותה המעשית ויסודותיה המוסריים נותרו שנויים במחלוקת. היא עוררה את השאלה, מתי הכרחית פעולת המניעה ומתי היא התגרות מצד ישראל. המדינה נדחקה לפינה הסברתית, שבה הואשמה כי היא הורגת פלשתינאים בלא הצדקה. הממשלה וצה"ל בחרו בחיסולים במידה רבה משום שנרתעו מלהכריז על הרשות הפלשתינית כולה כעל אויב, שאפשר להילחם בו בכל האמצעים.

לאחר רצח זאבי הבהירה ישראל, שהיא מבקשת להחיל על יחסיה עם ערפאת את הכללים שקבעה ארה"ב במלחמתה בטרור האיסלאמי: הממשלות (במקרה הנדון: הרשות הפלשתינית) הן האחראיות לפעילות טרוריסטית המתרחשת בגבולותיהן. מהן ייתבע דמם של קורבנות הטרור. מעתה עשוי איפוא שרון להחליף את הסיסמה מ"ערפאת הוא בן לאדן שלנו" ל"הרשות הפלשתינית היא הטליבאן שלנו".

3. הקערה נהפכה על פיה

לפני הרצח השתכנעו האמריקאים, שערפאת שינה את האסטרטגיה שלו ופנה למסלול ההידברות. הם טענו באוזני מקבלי ההחלטות בירושלים, כי המנהיג הפלשתינאי עושה מאמצים רציניים להפסיק את הטרור וכי יש לעודד אותו בדרך זו. הם פירשו את התנהגותו ברצונו להימנות עם הקואליציה (בעיקרה היא וירטואלית, יש לומר) שריכזה ארה"ב לקראת מלחמתה באפגניסטן. בכך ביקש ערפאת להוכיח, כי הפיק את הלקח הדרוש מהתנהגותו בעת מלחמת המפרץ. ואשינגטון לחצה על ישראל לגמול לערפאת בעין יפה.

יחסו האינסטינקטיווי של אריאל שרון לערפאת הוא כשל נמר לצבוע: הוא מבקש להתנפל עליו ולרמוס אותו. הוא מתעב אותו, אינו מאמין למלתו, רואה בו אויב מר החותר לחסל את ישראל. כך גם מתייחס שרון למנהיג הפלשתינאי כשהוא מדבר מנהמת לבו. מפעם לפעם הוא מוכיח, בשיחות במסגרות קטנות, שהוא הוגה בתוכניות להוציא אל הפועל את חלומו: להיפטר מערפאת ולסלק אותו מנגד עיניו. אלא שיש לשרון גם שעות אחרות, שבהן הוא שופט את ערפאת ואת מעלליו בעיניים שכלתניות. כאלה היו השבועיים שקדמו לרצח זאבי: שרון השתכנע, שמוטב להיענות לציפיות האמריקאיות ולעשות מחוות לערפאת כדי ליצור ולו רק מראית עין של רגיעה בסכסוך הישראלי-הפלשתיני.

שרון נהג כך, בין היתר כי ידע שלא יוכל לכפור בגרסה האמריקאית, שערפאת אכן נקט צעדים חסרי תקדים כדי להוריד את עקומת הטרור. דו"חות המודיעין שקיבל לימדו, כי אכן כך הדבר. הוא ידע, שהרגיעה היא זמנית ומותנית. ערפאת לא התחיל לפעול לחיסול תשתית הטרור, אלא הגיע להבנה שקטה עם ארגוני הסירוב, להקפיא את פעילותם לשבועות אחדים ולהעמיד פנים כאילו הוא עוצר אחדים מאנשיהם.

עם זאת הבין שרון, שעליו להיענות לציפייה האמריקאית. זאת ועוד, הוא הכריע לטובת המשך השותפות הפוליטית עם פרס והעבודה, והקריב לשם כך את הברית עם האיחוד הלאומי (המפלגה השנייה שעמה חתם הליכוד על הסכם קואליציוני לאחר הבחירות). נתן שרנסקי היה בין אלה שניסו למנוע את המשבר: הוא חזר על עמדתו (שזכתה השבוע לגיבוי מרשים במאמר ראשי תקיף של "ניו יורק טיימס" נגד סעודיה), כי כל עוד לא יתחולל מהפך פנימי עמוק ברשות הפלשתינית, שיצמיח מתוכה משטר דמוקרטי, אין טעם בהסדרים אתה. שרנסקי דוגל זה כבר בתפישה, שתהליכי דמוקרטיזציה בחברות הערביות הם תנאי ליכולתן להגיע להסכמי שלום יציבים עם ישראל. לפיכך הוא נד ללהיטותו של פרס להשיג שלום עכשיו וכופר באבחנתו, שערפאת הוא בן השיח המתאים להסדר. אלא שגם ביום ראשון השבוע גברה ידו של שר החוץ, וזאבי וליברמן הגישו בעקבות זאת מכתבי התפטרות.

בהנחה שהפסקת האש תתייצב ותוביל, אולי, למו"מ מדיני, החל שרון לאותת בפומבי על מתאר ההסדר שבו הוא הוגה. מדברים שאמר השתמע, שהוא דוגל בהסדרי ביניים שיובילו בסופו של דבר לכינונה של מדינה פלשתינית מפורזת, התלויה לחלוטין בחסדה של ישראל. מנקודת מבט פלשתינית זה היה מעט עד כדי גיחוך; מנקודת מבטו של שרון זה היה ויתור נדיב.

ככל שהפער בין הציפיות המוצהרות של שני הצדדים היה גדול, הוא הצביע על הצלחתה של ארה"ב לגרום להם לשנות את דפוס התנהגותם וחשיבתם. שרון היה יכול לומר לעצמו, שהיענותו ללחץ האמריקאי (ולהפצרות פרס) אינה בהכרח התקפלות, אלא הישג שראוי להתכבד בו: הנסיגה מבית ג'אלה ומחברון הביאה לשקט ואיפשרה לשכונות היהודיות הסמוכות לחזור לחיים תקינים. אם יביא בדרך זו להפסקת הטרור בכל הארץ, יינשא על כפיים. אפילו בנימין נתניהו לא יוכל לו. אלא שיום רביעי בבוקר הוכיח מחדש, עד כמה הסכסוך הישראלי-הפלשתיני נפיץ: די היה בשלוש יריות אקדח כדי להפוך את הקערה על פיה ולקרב את הצדדים הנצים אל פתחה של אש גיהנום.

4. קווים לדמותו

רצח רחבעם זאבי הוא טרגדיה למשפחתו, שקל להזדהות עם יגונה, ומהלומה למדינה כולה בגלל המשמעות הסמלית שבהצלחת הטרור הפלשתיני במקרה זה. זאבי היה איש רב גווני ובעל זכויות, שמתוכן יכלו מספידיו להעלות קווים נאים לדמותו בלי לעשות שקר בנפשם. לא כולם נהגו כך. דמותו של זאבי כפי שהצטיירה בהספדים לא היתה אמינה משום שמאייריה הגזימו בשבחיו והתעלמו מחולשותיו ומעמדותיו השנויות במחלוקת, שאותן תקפו בעודו בחייו. כך גם נהגו בזמנו ביצחק רבין (הדמיון שמצאו השבוע מספידים בנסיבות שבהן נרצחו השניים, אף הוא היה מופרך) עד לסיכון המעמד שבו נחקק בזיכרון האומה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ