מאת יעל שוב

מדורי הרכילות מדווחים שג'וליה רוברטס יוצאת בימים אלה עם צלם קולנוע נשוי ושמו דניאל מודר. מצבו המשפחתי אינו מעניין במיוחד, מקצועו דווקא כן.

כוכבות קולנוע מתאימות את עצמן בדרך כלל לפנטזיות של הציבור ומתחתנות עם כוכבים כמותן, עם הבימאים שלהן (כפי שעשו ג'יין פונדה וג'ודי גרלנד), עם גברים בעמדות כוח כמו פוליטיקאים (ג'יין פונדה, דברה וינגר) ואנשי עסקים מיליונרים (ג'יין פונדה, ג'ואן קרופורד).

פה ושם יש גם כוכבות המגשימות פנטזיה רומנטית אחרת, שזכתה לאין-ספור ביטויים בספרות ובקולנוע ובעיקר ברומנים רומנטיים למיניהם. הכוונה לאירוטיקה הפוטנציאלית שביחסים בין הצייר או הצלם למודל שלו. לכן הרומן בין הצלם ג'ף קונס לכוכבת הפורנו צ'יצ'ולינה זכה להתייחסויות רבות כל כך במדורי הרכילות ובטורי ביקורת האמנות.

הסיפור "A Spoilt Negative" מאת הסופר האנגלי א"ו הורנונג, שנכתב ב-1888, מספר על צלם חובב המתאהב בנערה סרבנית תוך כדי ניסיונותיו לצלם אותה. היא שבה וחומקת ממנו עד שלבסוף הוא לוכד אותה בשנתה. היא רק מעמידה פנים שהיא ישנה, במעין משחק פיתוי תמים, וכשהיא מתעוררת, היא מאשימה אותו במלים "איך העזת לקחת אותי בעודי ישנה?"

הדו-משמעות ברורה. המציצנות של פעולת הצילום מחוללת בין הצלם לאובייקט צילומו מערכת יחסים שהיא בין התעלסות לאונס. ומעניין שהיא נתפשה ככזו זמן קצר כל כך אחרי המצאת המצלמה.

קו ישר עובר בין הסיפור של הורנונג לבין הסצינה הנודעת ב"יצרים" של מיכלאנג'לו אנטוניוני מ-1966, שבה דייוויד המינגס מצלם את דוגמנית הצמרת ורושקה תוך כדי סימולציה של התעלסות, שבסופה שניהם שרועים על גבם בתשישות כמו של אחרי אורגזמה. תיאוריית המבט, מיסודות הפמיניזם, העוסקת בבעלות הגבר על המבט בקולנוע, עשתה מטעמים מהסצינה הזאת.

לפני שנתיים יצא למסכים בארצות הברית סרטה של אודרי וולס, "גווינביר" (בארץ הוא יצא בווידיאו בשם "אהבה מצילום ראשון"), שניסה לעצב עוד גרסה של הפנטזיה האירוטית-הרומנטית הזאת תוך כדי קעקועה. הסרט מספר על צלם מזדקן, בגילומו של סטיוון ריי, המפתה נשים צעירות ויפות בעזרת מצלמתו והופך אותן למאהבותיו. היחסים בין הצלם למודל מציגים את תסמונת פיגמליון וגלתיאה. כמו הפסל פיגמליון שיצר את הפסל המושלם ואז התאהב ביציר כפיו, לוקח הצלם אשה יפה והופך אותה בתצלומיו לאלה, לפנטזיה בלתי מושגת. ואז הוא רוצה להשיג אותה. ב"גווינביר", למשל, המחמאה הזאת לנרקיסיזם של המצולמות מפילה אותן אל חיקו של הצלם.

גורלה של שחקנית תלוי בצלם שלה (וכמובן, גם בבימאי שלה), שיכול לעשותה יפה או כעורה דרך הדגשת צדדים שונים בפניה ובגזרתה. כך היה במיוחד בימי הוליווד הקלאסית. גרטה גרבו התעקשה שרק ויליאם דניאלס, מגדולי הצלמים של הוליווד, יצלם אותה בכל סרטיה, משום שידע איך לרכך את הקווים הגבריים והנוקשים של גזרתה ולזרות זוהר אלוהי על פניה המיוחדים. דניאלס נודע כ"צלם של גרבו" והתעקש שבעת צילום הסצינות שלה ייסגר הסט, כדי ליצור אווירה אינטימית.

צלם הצמרת ססיל ביטון מספר ביומניו שיותר מכל רצה לצלם את גרבו. היא שבה ודחתה אותו במשך שנים, וכשסוף סוף נענתה לחיזוריו, השניים גם היו לזוג. אך גם להצעות הנישואים שלו, כמו לכל האחרות שקיבלה בחייה, היא סירבה.

הכוכבת האנגלייה הגדולה מרל אוברון ("סקרלט פימפרנל") הרחיקה לכת עוד והביאה את יחסיה האינטימיים עם הצלם שלה למימוש הטוטאלי. כשרון משחק מוגבל חייב אותה להסתמך על יופיה בלבד, ולשם כך נזקקה לעזרה ניכרת מהצלם. ב-1937, בהיותה בת 26, נפצעה אוברון קשה בתאונת דרכים ופניה ניזוקו. הצלם לוסיין באלארד, שנודע כרב-אמן בצילומי חללים סגורים בשחור לבן ובשימוש דרמטי בתאורה, פיתח במיוחד בשבילה פנס קומפקטי, שאותו כינה "אובי" (שם החיבה של השחקנית). הפנס חובר למצלמה והאיר את אוברון באור חזק, שטישטש את הצלקות ואת הצללים בפניה. באלארד היה לצלמה הקבוע של אוברון, והכוכבת הפגינה את תודתה ואת תלותה בו כשנישאה לו כשנה לאחר שצילם אותה ב"הדייר" (1944), סרטם המשותף הראשון.

הערב ישודר בערוץ 4 הסרט "Crazy in Love" מ-1992 בבימויה של מרתה קולידג'. זוהי פנטזיה רומנטית שבה אשה עכברית וביישנית נהיית מושא אהבתו של צלם אנגלי שרמנטי, שנשלח לצלם אותה בשביל ה"ניו יורק טיימס" ומוצא בפניה יופי נדיר, הנסתר מעיני בעלה. כשהיא מביטה בתמונות, היא רואה מה שהוא רואה ואינה יכולה שלא להיענות לחיזוריו.

כוכבת הסרט היא הולי הנטר, שב-1995 נישאה ליאנוש קמינסקי, צלמו של סטיוון ספילברג מאז "רשימת שינדלר" ועד "אינטליגנציה מלאכותית". אהבתם של השניים תועדה, בגיליון מיוחד שצורף ל"ניו יורק טיימס", בסדרת תצלומים שקמינסקי צילם את זוגתו.

הנטר אינה נחשבת לבעלת יופי קלאסי, אבל בצילומים של קמינסקי היא נראית רוחנית, אוורירית, אפופה באור קסום, יפהפייה. "התמונות האלה מאתגרות אותי", אומר קמינסקי. "היא נלכדה ברגע של לבד. אני מביט ברגע פרטי". למעשה, התמונות מבוימות לפרטי פרטים.

קמינסקי משלים את הפנטזיה בראיון שהוא מעניק לבימאי ג'יימס קמרון בעמודים הבאים של הגיליון, ובו הוא מעיד שהתאהב בהנטר שנים רבות לפני שפגש בה, כשעוד היה סטודנט לקולנוע. ב-1987 צפה ב"בייבי אריזונה" באולם קולנוע בשיקאגו והגיב תגובה רגשית עזה לקולה וליופיה של השחקנית הלא-מוכרת על המסך.

הסיפור הזה בתמונות הוא ביטוי מושלם לתיאוריית המבט. הקול הדובר והמבט היו של קמינסקי (שהכתבה ב"טיימס" אינה מלוות בתמונה שלו והוא נותר אנונימי לקורא), והאובייקט הזוהר והאילם של מבטו היא הנטר, שבחלק מהתמונות מצולמת כשהיא הולכת ברחוב וגברים בבגדי עבודה בולעים אותה במבטיהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ