קנאים גדולים, פרושים מחמירים ו"נביאים" נודעים שצמחו על אדמת פרובאנס

חננאל מאק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
חננאל מאק

פרק שלישי ואחרון על ספרו של ישראל מ' תא-שמע, "הספרות הפרשנית לתלמוד, חלק שני, 1400-1200", הוצאת מאגנס, ירושלים, תש"ס, 221 עמודים

בעוד שראשית המאה הי"ג בישרה את עלייתו המחודשת של לימוד התלמוד בספרד, נמצאה בעיצומה פרשנות התלמוד בידיהם של בעלי התוספות בצרפת. אולם כמה עשרות שנים לאחר מכן ניכרה מעין רגיעה בפעילות זו, ולקראת השליש השני של אותה מאה כבר עמדו הקבצים העיקריים של התוספות, אם כי הפעילות בתחום זה היתה רחוקה עדיין ממיצויה המלא. עיקר פעילותם של חכמי צרפת היתה ארגון החומר ועריכתו לכדי רצף פרשני שוטף (עמ' 95-94), ובכך תפסו מקום מרכזי בעלי התוספות המאוחרים: ר' שמשון משאנץ (Sens), ר' יחיאל מפאריס וחבריהם.

בדיונו על סדרי הלימוד והכתיבה של חכמי צרפת במאה הי"ב, בכרך הקודם של הספר, עמד תא-שמע על הקרבה והדמיון שבין פועלם של חכמים אלה לבין הפעילות האקדמית והספרותית בעולם הנוצרי בן הזמן והמקום. כדוגמה לעניין זה עמד המחבר שם על קווי ההקבלה והדמיון שבין האישיות ודרכי ההוראה של רבינו תם היהודי מחד גיסא ושל המלומד הנוצרי אבלארד מאידך גיסא. השוואה זו אינה אפשרית במאה הי"ג עקב שתיקתם של המקורות, ואף-על-פי-כן רואה הכותב את אחת הסיבות למיתון החדשנות שביצירה היהודית בצרפת במחצית השנייה של המאה הי"ג במגמה הרגרסיווית של הורדת מקצועות הלימוד הבלתי תלמודיים בעליל אל מתחת למעמדו של התלמוד, שרק הוא "נחשב כעיסוק המוציא את האדם ידי חובת מצוות תלמוד תורה יומם ולילה" (עמ' 97).

היקף התיאור של פרשנות התלמוד בצרפת בכרך שלפנינו נופל איפוא ממקבילו בפרק על ספרד, וגם בדיון על חכמי צרפת במאה הי"ג נזקק המחבר שוב לדמויותיהם של המורים הגדולים בני הדורות הקודמים ובראשם רבי יעקב בן מאיר, הוא רבינו תם, נכדו של רש"י ובמידה רבה אבי שיטת התוספות הצרפתית. דבר זה ניכר יפה בעמודים המוקדשים ליצירתו של ר' יצחק מדמפייר (sur aube Dampierre), הנודע כ"ר"י הזקן", תלמידו המובהק ובן אחותו של רבינו תם, וכן בדיון על שיטת הלימוד האופיינית לבעלי התוספות.

במאמר זה אנו מתייחסים לא פעם אל שיטות הלימוד והפרשנות השונות על פי המרכזים הגיאוגרפיים ועל פי תקופות השנים בלי שנוכל לפרט ולהדגים את ההבדלים בין השיטות. טוב יעשה הקורא המתעניין אם יקרא בעיון את הפרק הקצר על שיטת הלימוד הצרפתית ועל החלוקה לתקופותיה (עמ' 102-99) אף אם עתותיו או התעניינותו אינם מאפשרים לו לקרוא את הספר כולו.

הפרק השלישי של הספר מוקדש לפרשנות התלמוד באשכנז, וכאמור מחולק פרק זה לשניים. בחלקו הראשון, העוסק במאה הי"ג, עומד תא-שמע על כך שגדולי אשכנז בעת ההיא המעיטו לכתוב חיבורים במתכונת התוספות הצרפתיות, אולם "אין הדבר מלמד כי חכמי אשכנז לא עסקו בעת ההיא בפרשנות התלמוד" (עמ' 116). תורתם של חכמי אשכנז לא נערכה על סדר מסכתות התלמוד, כמקובל בצרפת ובספרד, אלא "על פי סדר ותוכנית ספרותית משלהם": אוספי תשובות, מנייני מצוות, ליקוטים ועוד. לרשימה זו ראוי לצרף גם ספרי מוסר ומחשבה אשכנזיים, בעיקר כאלה שחותמם של חסידי אשכנז ניכר בהם. חכמי אשכנז הכירו יפה את ספרות התוספות הצרפתית, אולם, לדברי תא-שמע "הנטייה בספרים אשכנזיים אלו היא להעמיד את המשא ומתן שבספרות התוספות על עיקרו ומרכזו, לקצץ את מרחב הדיון, להצטמצם לשיטות העיקריות של בעלי התוספות הגדולים בלבד, ולדון בהם בקצרה. לחומר 'מעוקר' זה הוספו חכמי אשכנז ממסורת אשכנז במאות הי"ב והי"ג" (שם). וכדבריו, גם בתורה אשכנזית זו יש "חידוש וסברה משפטית והלכתית יוצרת", אלא שאלה נאמרים, לדברי תא-שמע, "בקצרה, בשקט" (שם). עם זאת מתאר הכותב (אף הוא בקצרה) את תרומתם של חכמי אשכנז בני הדורות ההם למפעל התוספות הכולל והוא מזכיר את תוספותיהם החשובות של מהר"ם מרוטנבורג ור' אליעזר מטוך לקראת סוף המאה הי"ג.

מגמה אופיינית לספרות אשכנזית זו היא החתירה אל פסיקת ההלכה, וזו תואמת את הכיוון המוסרי-חינוכי של חסידי אשכנז, והיא נבדלת מן המגמה הצרפתית שעיקרה בירורים פרשניים תיאורטיים ועקרוניים-משפטיים והטעמת אחדותו של התלמוד על כל סוגיותיו וענייניו. מאפיין נוסף של ספרות התלמוד האשכנזית הוא "הקרבה היתרה אל מקורות ההלכה הראשוניים" (עמ' 117). מגמה אשכנזית זו חוזרת איפוא במידה מסוימת אל תורתם של חכמי ספרד הראשונים וראוי היה להקדיש כאן מקום להעמדה זו מול זו של השיטה האשכנזית המאוחרת והשיטה הספרדית הקדומה.

גם בפרובאנס שבדרום צרפת, מפנה המאות י"ב-י"ג אינו קובע ברכה לעצמו. גם כאן מהווה הספרות הרבנית של המאה הי"ג המשך לזו של המאה הקודמת, וגם כאן ניכרת הרבגוניות המאפיינת את ספרות פרובאנס לאורך התקופה כולה. רב-גוניות זו נובעת ראש לכל ממקומה הגיאוגרפי של פרובאנס בין תחומי התרבות הספרדית מדרום והצרפתית מצפון (וגם האיטלקית ממזרח). היצירה היהודית בפרובאנס קלטה את רבי תורותיהם של שכניה, אבל קליטה זו לא היתה הדדית, והשפעתה של יהדות פרובאנס על סביבותיה נותרה מוגבלת.

אותה רבגוניות מתבטאת בתחומי הדעת השונים שבהם עסקו חכמי פרובאנס, בדמויות הרבנים המעניינות שחיו ופעלו שם בפלורליזם הרעיוני שלהם המושפע מסביבתם. עם זאת יש לציין, כי דווקא על אדמת פרובאנס ומבין דמויותיה המגוונות צמחו קנאים גדולים, פרושים מחמירים ו"נביאים" נודעים.

הידוע שבין פרשני התלמוד בפרובאנס הוא ר' מנחם המאירי (נולד בשנת 1249, מת אחרי 1314). הגדול שבין חיבוריו התלמודיים הוא ספר "בית הבחירה" הבנוי על 35 מסכתות מן התלמוד. ספר נרחב זה לא נדפס ורובו אף לא נודע מחוץ לגבולות פרובאנס עד המאה העשרים(!), ותופעה זו אופיינית לחיבורים פרובאנסליים נוספים בתחומים שונים ובני זמנים שונים. בצד לימוד התורה וההלכה מונה תא-שמע (עמ' 161) כמה תחומים חשובים ומעניינים במיוחד שהעסיקו את המאירי ובהם ראיית המוסר הבלתי ניתן להגדרות משפטיות כ"חוקת התורה" המחייבת את האדם אף אם אינה ניתנת להגדרות משפטיות והלכתיות; תמיכה איתנה בשילוב ההשכלה הכללית בלימוד התורה; סוגיות בחינוך ובתורת הנפש; פרשנות המקרא בסגנון ספרדי-ביניימי; קביעת יחס נאות וסובלני אל אומות העולם והתייחסות מכובדת וליברלית אל העולם הנוצרי הסובב. ויש לציין כי דמותו של ר' מנחם המאירי, אישיותו וכתביו, ובמיוחד יחסו של העולם הנוכרי, העסיקו ומעסיקים כמה מגדולי החוקרים של יהדות ימי הביניים בדורנו ובדור הקודם. כמו במקרה של הרמב"ן גם כאן ניכרת בדבריו של פרופ' תא-שמע אהדתו הרבה אל האיש ואל מפעלו.

הפרק החמישי בספר מוקדש לפרשנות התלמוד באיטליה ורובו הגדול עוסק בר' ישעיהו די-טראני, בעל תוספות רי"ד. מלבד ההיקף הנרחב של ספר זה, שרק חלקו הגיע לידינו, בולטת כאן במיוחד תופעת המהדורות: המחבר אינו מזכיר דיון או ויכוח שהיו בינו לבין חבר או תלמיד כלשהו אך הוא נושא ונותן עם עצמו וכותב מחדש את חיבוריו מהדורה על גבי מהדורה על פי המסקנות שהתחדשו לו בדרך לימודו.

חכם זה היה תלמידם של גדולי אשכנז במפנה המאות י"ב-י"ג, ועמו הגיעה ההשפעה האשכנזית בדרומה של איטליה לממדים ניכרים. דבר זה יש בו עניין מיוחד, שהרי מקורה העיקרי של תורת אשכנז בימי הביניים המוקדמים איטלקי היה, וכך נמצאה תורתם של חכמי איטליה מחזרת על אכסנייה שלה, כמאמר התלמוד. תופעה זו עתידה להתרחב במאות הבאות ויש לשער שהיא תחזור ותעלה בכרך השלישי של הספרות הפרשנית לתלמוד.

הכרך השני בסדרה זו הוא המשך טבעי לקודמו. הוא בנוי במתכונת דומה וגם היקפו דומה לזה של אחיו הגדול ממנו. גם בכרך זה מתייחס המחבר רק אל חכמי ארצות המערב והוא אינו עוסק באישים ובספרות שמקומם במזרח מטעמים שאותם הסביר בכרך הראשון. בולטים בהעדרם מכרך זה הם חכמי צפון אפריקה המערבית, שתפסו מקום לא מבוטל בכרך הראשון ונעלמו מן הדיון על המאות י"ג-י"ד עקב הנסיבות ההיסטוריות, להוציא את חכמי ספרד שנאלצו להגר לאלג'יר ולמרוקו בעקבות פרעות קנ"א-1391. יש לשער שבכרך הבא של הספר יחזור הפרק הצפון אפריקאי ויתפוס את מקומו המתחדש עם ירידתה של יהדות ספרד מעל הבמה.

שני הכרכים של הספר שיצאו לאור עד כה לא נועדו להיות ספרים פופולריים. הם מניחים ידע מוקדם רחב ומעמיק למדי הן בתלמוד גופו, הן בספרות הרבנית הבתר תלמודית והן בהיסטוריה, הבסיסית לפחות, של ימי הביניים באירופה ושל תולדות היהודים בה. דרכי התיאור והדיון בדמויות ובתופעות הן ענייניות וידעניות, ואין כאן הצטעצעות לשון והסברים ארוכים שנועדו להקל על הקורא שאינו מתמצא. תוכן העניינים, הכותרות, העריכה ואפילו עיצוב השער אינם מושכים את לבו של מי שלא למד כל צורכו ואיננו בר-הכי בתחומים שבהם עוסק הספר. ואולם הקורא הבא אל הספר כשמשנתו התלמודית וההיסטורית ערוכה והוא מבקש להרחיב דעתו ולגבש את חלקי הידע שבידו לכדי מערכת סדורה, ימצא כאן פרישה רחבה ומאירת עיניים של דמויות, דרכי לימוד, כתיבה פרשנית והשפעות ספרותיות ויוכל להקיף את עולמם של חכמי התלמוד בארצות המערב בימי הביניים בדרך שבלשון חכמים ניתן לכנותה "כלל ופרט וכלל".

בכרך זה, כבאחיו הראשון, מסיים המחבר את דברי פתיחתו בדברי התנצלות הראויים לסיים גם סקירה זו: הניסיון לתאר "מלמעלה", כלשונו (בעמ' 10) את האישים שבהם ובמפעלם עוסק הספר יש בו לכאורה מעין התנשאות - ולא היא. נאמנים דבריו של תא-שמע החוזר ומתאר גם כאן את "רגש האמת של ענווה וצניעות אל מול גדולתם וטוהר נפשם" של האישים שהוא עוסק בהם ובמשנתם ואשר בצדק הוא רואה אותם כ"כמה וכמה מן הדמויות הגדולות ביותר בתולדותינו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ