מאת דפנה לוי

בכל בוקר כשאבי שושני מתעורר, הוא מנגן באך. מאוחר יותר, כשהוא מתפנה לכתוב מיצירתו המוסיקלית, הוא שב אל המקורות התרבותיים שהוא חש קשר טבעי יותר עמם: שירי אהבה לירושלים המושרים בלדינו, קטעי תפילה מוסלמית ונוצרית, פואמות בנות מאות שנים בשפה הפרסית. "ברור שאדם כותב מתוך כאב", הוא אומר, "והכאב הגדול שלי נובע מכך שלא אחת מצאתי את עצמי במצב כמעט סכיזופרני, כמי שאביו עלה מפרס והכיר לעומק יצירות גדולות שנוצרו בארצות האיסלאם, ופה בארץ למדתי כמו כולם רק את תרבות אירופה, כאילו תרבות המזרח היתה חור שחור אחד גדול".

הד"ר שושני הוא מוסיקולוג ומנהל את המרכז למוסיקה קלאסית מן המזרח בירושלים. בימים אלה הוא משלים את כתיבתה של יצירת מולטימדיה ושמה "זיכרונות מירושלים - ממזרח תיפתח הטובה", שתועלה בפסטיבל ישראל הקרוב ותוצג בכמה פסטיבלים בחו"ל. שושני משלב בה מופע בימתי, המתרחש במקביל להקרנת סרט; שניהם עוסקים ביהדות ומיסטיקה ומבוססים על יצירות של יהודים ומוסלמים מארצות המזרח. שושני ליקט ומציג תפילות, מנהגים וטקסים, ושולח את גיבורו, צוף דבש, בן 50, למסע של כפרה על חטאים, שאינם ברורים אף לו עצמו.

סיפור העלילה מתרחש בראשית המאה העשרים, בירושלים של מעלה ובירושלים של מטה בעת ובעונה אחת, ומלווה מנגינות ממקורות דתיים שונים. שלושה נגנים על הבימה מספקים את פס-הקול של הסרט, ואילו את המופע הבימתי, ובו גם קטעי ריקוד של רונה זלטין, מלווה תזמורת של כלים מזרחיים ובהם עוד, סנטור (שמנגנים בו בהקשה על המיתרים), קימנצ'רר (כינור השעון על הברך) וטאר (כלי מיתר ארוך צוואר). הטקסטים כתובים בעברית השואבת מן המשנה ומעגנון, שופעים מונחים מן הקבלה ומפרקי תהילים ומושמים בפיהם של מלאכים ואנשים בשר ודם, בהם מרים המשוגעת ורחמן רוחץ המתים; אלה מבוססים, כך אומר שושני, על דמויות שהוא זוכר מילדותו בשכנות נחלאות בירושלים.

שושני שם דגש על אותם אלמנטים בתרבות שצמחו כאן, במקום, בנקודת המפגש של שלוש הדתות ובתוך תרבות המזרח. "אבי בא לכאן בראש שיירה של 50 משפחות", הוא מספר. "הם באו מן המזרח אל המזרח, ואף שדרכם ארכה שנתיים, הם לא נדרשו למעבר; היו להם קשרים טובים עם מוסלמים והם גם יצרו יצירות אלה למען אלה. התפילות הכי כמוסות ונוראות של יהודי המזרח ביום כיפור בנויות על סולמות מוסיקליים ערביים וגורמות ליהודים וערבים גם יחד להתרגש עד דמעות מאותה תפילה, שמגיעה היישר למערכת העצבים, בלי המבחן של המוח".

הוא מצר על כך שעם התגבשותה של המדינה נולד גם אנטגוניזם לכל יצירה שמקורה במזרח. "בבית הספר למדנו שייקספיר, אבל איש לא שמע כאן על ניזמי גנג'בי, המשורר הפרסי מן המאה ה-12 שהפואמה שלו שבה 400 בתים מתארת את סיפור רומיאו ויוליה מאות שנים קודם לכן. איש לא קרא את פירדוסי, משורר מאותה עת שגתה אמר כי הוא רואה עצמו תלמידו". לשושני ברור כי הסיבות לכך היו נעוצות בגישה קולוניאליסטית. "אני מתקרב לגיל 60, אני בנעורי הזיקנה, ופתאום מתגעגע לעבר, לאנשים הנפלאים האלה שחיו בירושלים בעוני ודלות, קיבצו נדבות ליד הכותל אבל היו מקובלים ומפניהם בקע אור מיוחד. אנשים גדולים הם אנשים גדולים בין שנולדו בלייפציג ובין שבאו משיראז, ואלה שעמם התפלל אבי כתבו בכל תנאי ובכל מצב, גם כשסביבה שחיו בתוכה היתה נחשלת.

"ומבחינה זו היוצרים האירופים לא היו שונים", הוא מדגיש. "באך כתב כשסביבו טבחו אנשים ופשטו את עורם, עינו אנשים וסחרו בעבדים. הגלוריפיקציה של התרבות ההיא נעשתה כאן מסיבות פוליטיות, שגם יצרו סטריאוטיפים שלא איפשרו לאנשי המזרח ללכת בגב זקוף. בעיני שירתו של אלכסנדר פן אינה שירה עברית, הוא כתב מלים עבריות אבל זו מלנכוליה רוסית מתקתקה. כל משוררי כסית של אותם ימים לא כתבו שירה עברית, אלא שירה שהתמקדה במשורר ובאגו שלו והיתה זרה לגמרי לרוח של שיר השירים, למשל, שם המשורר נעדר והמרכז הוא השירה. גם ציירים כמו שץ או גוטמן ציירו פסוודו-מזרח".

ביצירה שלו, שהוא מכנה סיפור הזוי השולח את הגיבור למסע השלמה עם האחר ולחיפוש מהותו הפנימית, משוכנע שושני כי הוא מבטא אותם אלמנטים תרבותיים המשותפים לעברית ולערבית, ליהדות, לאיסלם ולנצרות הביזנטית. "יש להן תפישת עולם משותפת, תפישה דומה של האדם, מינימליזם, תמצות דרמטי, דגש על מעט המכיל את המרובה ואפילו מחוות גוף דומות".

בימים אלה מתקיימות חזרות ליצירה בהשתתפות מקהלת הכנסייה הביזנטית מעכו, מקהלת ילדים מירושלים, נגני המרכז שמנהל שושני והרקדנים. "אני בניתי את השלד", אומר שושני, "ועליו נוספו גם לחניו של פרץ אליהו, מלחין הממשיך את המסורת המזרחית הגדולה, ויוסף ברנדשווילי שחיבר את התפילות למארג גדול".

שושני מקווה שהצגתה של יצירה מקורית ישראלית מסוג זה תביא לפסטיבל ישראל אותו חלק גדול מהאוכלוסייה שאינו נוהג לפוקדו. "הקהל צריך להיות צאצאיהם של אותם אנשים מן השכונות, שיבואו לשמוע ויבינו כמה התרבות שלהם היא קלאסיקה גבוהה ביותר".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ