מספרים סיפור בתצלום בודד

סמדר שפי
סמדר שפי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
סמדר שפי
סמדר שפי

"The Lightness of Being Unbearable" - תערוכת צילום קבוצתית בינלאומית. גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל אביב

תערוכת הצילום Being Unbearable" "The Lightness of ("הקלות של להיות בלתי נסבל") היא תערוכה שכדאי לבקר בה, על אף מגרעותיה. גלריה זומר ממשיכה בקו שעליו הצהירה, ומציגה אמנים בינלאומיים מהשורה הראשונה לצד אמנים מבטיחים מהדור הצעיר יותר. זו תערוכה נוספת בסדרת התערוכות המתרכזות במדיום מסוים, שמקיימת הגלריה. האחרונה שבהן היתה תערוכת רישום גדולה לפני כשנה (בהשתתפות כ-40 אמנים, בינלאומיים וישראלים). הפעם מוצגים עשרה צלמים בלבד, וחבל שלא משתתפים בה גם אמנים ישראלים.

בחירת האמנים ממפה מגמות בצילום המערבי, המצוי כיום בלב ההתעניינות של עולם האמנות. מבחינה זו, זומר מוכיחה מחדש את היותה מעודכנת מאוד. הבעייתיות נעוצה בכך שהתצלומים פשוט חלשים בחלקם. בנוסף, תחום הצילום עובר כיום תהליך מורכב: הישגיו לאורך שנות ה-80 וה-90, שהפכו אותו למדיום אמנותי מוביל, הולידו ז'אנרים מובחנים מאוד. העבודות הרבות שנוצרות בז'אנרים הללו, לצד הטכניקה המשתפרת ונעשית זמינה יותר ויותר, גורמות מעין השטחה - הכל נראה דומה מדי. הצילום העוסק ביום-יומי, כמו אצל וולפגנג טילמנס (שהציג תערוכת יחיד בגלריה זומר לפני כשנתיים, עוד לפני שזכה בפרס טרנר הבריטי), הצילום הסוציו-דוקומנטרי כמו זה של נאן גולדין, או הצילום המבוים נוסח סינדי שירמן, היו לנוסחאות. נדמה שהצילום נכנס לתקופה שבה עליו להגדיר את עצמו מחדש.

את התצלומים המוצגים בגלריה זומר אפשר להגדיר כנעים בין הסוציו-תיעודי לבין המבוים-פיקטיווי. האמנית המאכזבת ביותר בתערוכה היא נאן גולדין, צלמת שהיתה לסמל ולנושא לחיקוי בשביל דור שלם של אמנים. חלק מהתצלומים (לרבות שניים חשובים במיוחד, "דיוקן עצמי על הסלעים, לבאנזו, סיציליה" ו"ג'ואנה צוחקת", שניהם מ-1999) הוצגו בעבר במסגרת "חשיפה - רכישות חדשות מאוסף דורון סבג" במוזיאון תל אביב, והם לא נראים טובים יותר היום מכפי שנראו אז. גולדין נראית כמי שמייצרת "גולדין", ולא באופן מוצלח יותר מכל ממשיכיה הרבים. הדיוקן העצמי שלה עשוי על פי נוסחאות מוכרות, ולא נראה כי היה מעורר שימת לב מיוחדת אילו הוגש כתצלום המלווה כתבה אישית-חושפנית במגזין מסוים.

נובויושי אראקי, צלם יפאני כבן 60, הזוכה להכרה רבה במערב בעשור האחרון, הציג בתערוכה "חשיפה" תצלום שחור-לבן אחד, ובו נראית גיישה קשורה לשולחן, איבר מינה חשוף - סצינה שנראתה כלקוחה מסרט יפאני ("אימפריית החושים" אולי). בתערוכה זאת הוא מציג שלושה תצלומים צבעוניים מחופים פרספקס עבה, המעניק להם תחושת ליטוש יתרה. בשלושתם נראות צעירות עירומות, בצבעוניות עזה - אסתטיקה שקל מאוד לשייכה ליפאן. למעשה, התחושה היא שלא משנה כל כך מה בדיוק מתרחש בהם, או מה הפרטים המבדילים ביניהם. לרגע אפילו מתגנב חשש שאראקי מצא איזו נוסחה של "ג'פוניזם" חדש (מושג מסוף המאה ה-19 המתייחס להתלהבות הרבה של אירופה, ובמיוחד צרפת, מהאסתטיקה היפאנית).

את הרגעים המעניינים ביותר בתערוכה יוצרות עבודות של אמנים המשתמשים בצילום כדי לספר סיפור באמצעות דימוי בודד. הדבר מתרחש בעבודותיהם של ריצ'רד פרינס, טרייסי מופאט ושרון לוקהארט. העבודה של פרינס מ-1986 היא הישנה ביותר בתערוכה. פרינס הוא אחד מאמני הצילום שעוסקים זה שנים רבות בציטוט מתוך מקורות פופולריים, במיוחד מפרסומות וסרטים (רישום של אירית חמו על פי ציור שלו, המתבסס על הדמות מהפרסומת לסיגריות מרלבורו, מוצג כעת בתערוכתה בסדנאות האמנים בתל אביב). כאן הוא מציג דימוי פולרואיד שנלקח מסרט פורנוגרפי ומתרכז בהבעת פניה של השחקנית, הנקטעים על ידי פריים התצלום. פרינס משתמש באיכות הירודה של הפולרואיד ליצירת אמירה על נושא התצלום שלו.

סוג הפעולה של טרייסי מופאט שונה מזה של פרינס, אך נשען על מסגרת רעיונית דומה. היא יוצרת דימויים הנראים כהגדלות של מודעות או תצלומי עיתונות על נייר גרעיני שצבעו עכור במקצת. ארבע העבודות שלה מצדיקות ביקור מיוחד בתערוכה. העבודות הן חלק מסדרה בת תשעה דימויים ששמה "Scarred for Life", מ-1999. הן עוסקות ברגעים המסמנים משבר או הכרה, מיידית או בדיעבד, במצבי מצוקה, השפלה ובדידות. ארבע העבודות עוסקות בנושא בגידת ה"אמהות", כמושג וכאידיאל. מופאט כותבת בתוך כל עבודה את תאריך ההתרחשות (והשאלה אם זה אכן תאריך אמיתי אינה רלוונטית כלל) וכמה שורות קצרות, המתארות את המתרחש בה. ב"שקיות השתנה, 1978" מצולמים שני ילדים קטנים בתוך מכונית ואן; הם מסתכלים מבעד לחלון, בידיהם שקיות חטיפים, וברקע, על קו החוף, נראות שתי נשים מחובקות. מעל התצלום נכתב: "הבנים היו נעולים בוואן בזמן שהאמהות שלהם המשיכו את הרומן ביניהן. הבנים נאלצו להשתין בשקיות הצ'יפס שלהם". מופאט, אמנית אוסטרלית-אבורג'ינית, שאומצה על ידי משפחה לבנה וחיה כיום בניו יורק, מדברת באופן ישיר ובהיר על נושאים שלא נהוג לדבר עליהם, למשל על הסיאוב הקיים בתוך המשפחה, שגורם גם למי שכביכול שייך להיהפך לשולי, ל"אחר".

שרון לוקהארט מציגה עבודה המורכבת משלושה תצלומים, שצילמה בעת שהות בת שנה בברזיל, שם שקדה על עבודת הווידיאו החשובה שלה "תיאטרו אמזונס" (שבה צילמה קהל צופה באופרה). לוקהארט, שסדרה של 12 תצלומים שלה מוצגת בימים אלו בתערוכה "זמן הווה" במוזיאון ישראל בירושלים, היא מהאמניות הבינלאומיות המבטיחות ביותר. שלושת התצלומים המוצגים כאן הם של משפחות ברזילאיות; בפעם הראשונה לוקהארט היא שעשתה את ההעמדה שלהן לתצלום וצילמה אותם בפולרואיד, ולאחר מכן הזמינה את בני המשפחה ליצור העמדה משלהם לתצלום השני והשלישי. לוקהארט בוחנת כאן שאלות של בימוי תצלום ושל יחסי כוח בין מצלם למצולם. הבחירה שלה בפורמט של טריפטיך מתייחסת בהכרח למסורת של האמנות המערבית, שבה ציורי טריפטיך מתקשרים לתחום הדתי ולקדושה.

עוד בולט בתערוכה התצלום של אינס ואן-לאמסוורדה, צלמת הולנדית העוסקת גם בצילום אופנה, ומציגה כאן דיוקן מומצא של נשיות דקדנטית ומפתה ביופיה ובאבסורדיות שבה. התצלום הזה, כמו התצלומים של מופאט או לוקהארט, מצביעים על הכיוונים הפתוחים והמעניינים של הדיון הפנים-אמנותי בתחום הצילום כיום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ