שער "הניו-יורקר": מפת העיר בגרסה אפגאנית

שרה בוקסר, "ניו יורק טיימס"
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שרה בוקסר, "ניו יורק טיימס"

לפני כרבע מאה הופיעה על שער ה"ניו-יורקר" מפה מפושטת של העיר ניו יורק בצבעי פסטל. המפה מצוירת מנקודת מבטה של ציפור מנמיכת עוף, המביטה מערבה מכיוון השדרה התשיעית, ונשקף בה העולם ההולך ונסוג מהעיר: נהר ההאדסון, ניו ג'רזי, קנזס סיטי, האוקיינוס השקט ויפאן. "מראה העולם מהשדרה התשיעית" הידוע של סול סטיינברג זכה מאז לאין-ספור רפרודוקציות, העתקות וחיקויים וסטיינברג אף אמר פעם שאם היה מקבל תגמולים נאותים, היה "יכול לפרוש לגמלאות".

השבוע הופיעה שוב על שער העיתון מפה פשוטה של העיר בצבעי פסטל. מופיעים בה שמות, יידישאיים ברובם, של שכונות העיר, שעברו אפגניזציה: לובאוויסטאן, קוועטשנייה, אי-זי, פאשטנס והכי עצוב - Lowrentistan (כלומר, שכר דירה נמוך עם סיומת סטאן), במקום שבו עמדו מגדלי התאומים.

האיור הוא של את מיירה קלמן וריק מאירוביץ', ומאז הציור של סטיינברג לא התעמקו כל כך הרבה מתושבי ניו יורק בשער של מגזין כלשהו. תושבי העיר נראו מעיינים בה וצוחקים, נוקבים בשמות האהובים עליהם ומוודאים שבני שיחם מבינים את היידיש.

שתי המפות, כמובן, שונות מאוד זו מזו. המפה של סטיינברג היא ציור מעודן, בפרספקטיווה מושלמת, ובו מכוניות מצוירות לפרטי פרטים וקווים מקווקווים המפרידים בין קנדה לשיקאגו ובין מקסיקו לוואשינגטון. הציור של קלמן ומאירוביץ' שטוח ונאיווי. חוץ מגמל מבולבל ומצחיק הניצב באמצע סטאן (סטאטן איילנד), ההומור כולו מילולי.

מה, אם בכלל, מקשר בין שני השערים? הסוד אולי טמון באזכור היחיד לנדל"ן אמיתי שמופיע במפה החדשה: בולוואר הארי ואן ארסדייל ג'וניור (השדרה על שם הארי ואן ארסדייל), המחברת בין קחקחזקס שבקווינס לבין פרטרביה החיצונית. מה עושה פיסת המציאות הזאת בעיר המאופגנת? ומדוע, מכל האישים שהוציאה מקרבה ניו יורק, מתמקדת תשומת הלב דווקא בארסדייל?

הארי ואן ארסדייל, שמת ב-1986, היה נשיא מועצת העובדים המרכזית של ניו יורק. את מקומו בנצח קנה ב-1975, כאשר השתתף בגיבוש תוכנית שנועדה לחלץ את העיר ממשבר כלכלי חמור. באותה שנה התפרסמה הכותרת הידועה של ה"דיילי ניוז": "הנשיא פורד לעיר: תתפגרי". זאת גם השנה שבה צייר סטיינברג את המפה המפורסמת שלו. ואולי זה הקשר: שתי המפות מציירות את ניו יורק בשעתה הקשה ביותר, כשגבה לקיר, מתחפרת בעמדות.

הרעיון למפה עלה כבדיחה. "היינו בדרך למסיבה במחוז וסטצ'סטר", מספרת קלמן. כשעברו בברונקס קראה לפתע, "ברונקסיסטאן", והשמות התחילו לזרום. לכמה מהמקומות במפה יש קשר ישיר למדי למציאות. לובאוויסטאן היא אכן אזור מגוריהם של חסידי לובאוויץ', וחלקים מסוימים של פאשטונקס אכן הסריחו פעם: בניו ג'רזי גידלו חזירים.

במפה של סטיינברג, ניו יורק היא עיר עסוקה בעצמה ועיוורת לזולת. בעיר האבסולוטית אפשר לראות מה חשוב: מוניות, אנשים, מגדלי מים וחלונות. הרחק הרחק ממנה מצויים כל המקומות שהם לא באמת חשובים, כל מה שמחוצה לה. המזרח התיכון צהוב, וגם אפגניסטאן ודאי נמצאת אי שם.

היום אי אפשר לטעון שהמקומות ההם אינם חשובים לאנשי ניו יורק. קנדהאר, קאבול וקונדוז חשובות להם מאוד. המפה החדשה מעידה בבירור על השינוי הזה. היא נראית כאילו הונח שקף של מפת המזרח התיכון על העיר כולה.

אבל אם מיטיבים לבחון את "ניו יורקיסטאן", מגלים שם את ניו יורק המוכרת, עמידה כתמיד. השדרה השביעית עודנה נמצאת שם, בשמאטע-א-דין, ונמל התעופה לה גוארדיה הוא עדיין טקסיסטאן. סטאטן איילנד היה ויהיה מקום סתמי, שפשוט אין מה לומר עליו, הוא פשוט "סטאן".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ