העניין הציבורי בתחקיר הצבאי

מאת זאב סגל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת זאב סגל

ההצעה לשינוי חוק השיפוט הצבאי בנושא חסיונם של תחקירים צבאיים, שגובשה במערכת הביטחון ומופיעה בתזכיר שהופץ ברבים בימים אלה, בחתימת עו"ד צביה גרוס, היועצת המשפטית למערכת הביטחון - מבטאת הכרה, ולו חלקית, בזכות הציבור לדעת. גישת ההצעה עולה בעיקרה בקנה אחד עם חוק חופש המידע, שהוחל על צה"ל לפני כשנה. החוק, שהכיר בזכות האזרח לקבל מידע ציבורי מרשויות ציבוריות, מונה כמה נושאים שעליהם לא יימסר מידע מטעמים של שמירה על ביטחון המדינה. הוא נמנע מלכלול בהם הוראה בדבר חסיונם של תחקירים צבאיים.

עם זאת, מכיל חוק חופש המידע - שביקש לחולל "מהפיכת שקיפות" - הוראה מצמצמת בדבר "שמירת דינים". על פיה, אין בו כדי לגרוע מתוקפו של חוק אחר המסדיר את חיסויו של מידע המצוי בידי רשות ציבורית. חוק השיפוט הצבאי אכן קובע את חסיונם של תחקירים צבאיים הקשורים לאימונים ולפעילות מבצעית. מטרת החיסיון הוסברה ברצון לעודד חיילים למסור באופן חופשי למפקדיהם מידע בדבר טעויות ומחדלים, ללא חשש שהדברים יפגעו בהם במקרה שיהוו בסיס להליכים פליליים. הוראה דומה, ואף רחבה יותר, קיימת בחוק זכויות החולה המטיל חיסיון על תוכן דיוניה, סיכומיה ומסקנותיה של ועדה פנימית שנתמנתה לבדוק את איכותו של טיפול רפואי שניתן לחולה. חיסיון זה נקבע בחוק כדי לבטל את פסיקת בג"ץ, שהכירה בזכותו של חולה לקבל מידע על הטיפול הרפואי שניתן לו, כחלק מ"זכותנו לקבל מידע על עצמנו".

חוק השיפוט הצבאי מפרט מקרים שבהם אפשר להעביר את חומר התחקיר או את סיכום ממצאיו לגורמים מוסמכים לצרכים ספציפיים. לפיו רשאי הרמטכ"ל לאשר העברת סיכום ממצאי התחקיר לאדם הנוגע בדבר, למשל למשפחות חללים שנפלו בפעילות מבצעית. צו חופש המידע, שנקבע מכוח חוק חופש המידע, קובע כי רשות ציבורית לא תמסור מידע מטעמי ביטחון על מה שנוגע לאיתור שבויים ונעדרים, "למעט למי שיש לו עניין אישי במידע". כלומר, בשתי ההוראות נקבעה רשות, שאפשר אף לפרשה כחובה, למסור למשפחות שבויים ונעדרים מידע הנוגע ליקיריהן. העניין הציבורי בתחקיר צבאי או במצב שבויים ונעדרים אינו מהווה נימוק לגילוי מידע, אפילו אין בגילוי זה סכנה ממשית לביטחון המדינה או לשלום הפרט והציבור.

ההצעה שגובשה במערכת הביטחון לשינוי חוק השיפוט הצבאי, שמה את הדגש על קיומו של עניין ציבורי במידע, להבדיל מעניין אישי של מי שהמידע נוגע לו במיוחד. לפיה, הרמטכ"ל יהיה רשאי להביא לפרסום ברבים של סיכום ממצאי תחקיר פנימי, "אם יש בדבר משום עניין ציבורי". ההצעה נותנת גושפנקה למציאות הקיימת, הלכה למעשה, שהרי גם כיום יכול הרמטכ"ל להחליט על פרסומו של תחקיר צבאי. אלא שחשיבות ההצעה היא בעצם קביעתה המפורשת של הסמכות בדבר פרסום תחקיר. קביעה זו תאפשר לבג"ץ להתייחס אליה כאל חובה - כאשר מתקיים עניין ציבורי ממשי - ולא רק כאל עניין התלוי בהחלטת הרמטכ"ל.

חולשת ההצעה טמונה בכך שהיא נעצרת במחצית הדרך. בדברי ההסבר לה מודגש כי הרמטכ"ל יוכל לאשר רק את פרסום סיכום ממצאיו של תחקיר צבאי שנערך, ולא את שאר חומר התחקיר - דברים שהושמעו בו, עדויות, פרוטוקולים וכדומה. כדברי ההסבר, ראוי לאפשר את הפרסום, אפילו הוא מוגבל בהיקפו, "כדי למנוע פגיעה באמון הציבור במערכת הצבאית וביכולתה לחקור אירועים שהתרחשו בקרבה ולהסיק את הלקחים המתבקשים למניעת הישנות מקרים מעין אלו". גישת יסוד ראויה זאת תאבד מחיותה במקרים מסוימים, על ידי פרסום חלקי ומקוטע של תחקיר שלא יספק תמונה שלמה. בכפוף לשיקולים של ביטחון שדה - הרי פרסום סיכום בלבד של תחקיר יכול לפגום בתכלית החוק המוצע, שהיא להגביר את האמון בצבא ולקיים את זכות הציבור לדעת. בכל מקרה, אין זה סביר להגביל את סמכות הרמטכ"ל להחליט שבמקרה מסוים, לנוכח העניין הציבורי, ראוי שלא להסתפק בפרסום סיכומו של תחקיר.

בספרו החדש "עולם ללא סודות - על חברת המידע הפתוח", כותב פרופ' ניב אחיטוב כי שיעור דליפת המידע שניתן למונעו הוא זעום ביותר, כך ש"ארגונים צריכים להשוות את עלות מניעתו של הגילוי לפרק זמן מוגבל עם ההפסד שנגרם על ידי כך שבכלל לא מגינים על נתונים". גישה זו, שחייבת להנחות את המחוקקים, חלה גם על הצבא האמור להגן כדבריו על "כמות מצומצמת של מידע חשוב ורגיש ביותר". זהו המבחן הראוי גם לתחקירים צבאיים, הדולפים מטבעם, ולא אחת באופן מעוות. פרסום מלא שלהם בקיומו של עניין ציבורי בהם - בכפוף למגבלות ביטחוניות המתחייבות באמת - אמור להיות הבסיס לחקיקה סבירה וראויה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ