ברגמן האמיתי, ברגמן הפיקטיווי

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אורי קליין
אורי קליין

"בגידות בחיי נישואים". בימוי: ליב אולמן; תסריט: אינגמר ברגמן; צילום: יורגן פרסון; שחקנים: לנה אנדרה, ארלנד יוזפסון, קריסטר הנריקסון, תומאס הנזון, מישל גילמו

שאלת הבעלות על היצירה הקולנועית היא סוגיה מרכזית שצצה כבר בראשית ימי הקולנוע. הסרט "בגידות בחיי נישואים" מתייחס אליה באופן ישיר ומיידי במיוחד: האם זהו סרטה של ליב אולמן, שביימה את הסרט על פי תסריט של אינגמר ברגמן, או האם זהו סרטו של ברגמן שהשתמש באולמן כבמכשיר להעברת חזונו לבד הקולנוע משום שהוא עצמו אינו מביים סרטים זה כמעט שני עשורים (סרטו האחרון כבמאי היה "פאני ואלכסנדר" מ-1983)?

השאלה מסתבכת בגלל שני גורמים: הקשר האישי והיצירתי בין ברגמן לאולמן, והמרכיבים העלילתיים של הסרט עצמו, שמתייחסים לקשר הזה באופן מודע - "בגידות בחיי נישואים" הוא במוצהר יצירה שממקמת את הדיון על יחסים שבין בעלים לנשים ובין הורים לילדיהם בהקשר תיאורטי שמתייחס לתהליך היצירה הקולנועי.

אי בהירות אופפת לא רק את סוגיית הבעלות על "בגידות בחיי נישואים", אלא גם את השאלה מיהו הגיבור הרשמי של הסרט: התסריטאי הקשיש, שרק בכותרות הסיום של הסרט מתברר ששמו הוא ברגמן, ומגלם אותו ארלנד יוזפסון, אחד השחקנים המזוהים ביותר עם יצירתו של הבמאי הנודע; או מריאן, שתיאור הרס נישואיה וחיי המשפחה שלה ניצב במרכז עלילת הסרט. הספק נגרם משום שמריאן מוצגת בהתחלה כדמות פיקטיווית, שמומצאת על ידי התסריטאי לצורך תסריט חדש שהוא כותב. כך הופך אותו תסריטאי, שהוא דמות פיקטיווית בעצמו אבל מייצג אולי את ברגמן האמיתי, לממציא ולמספר העיקרי של הסרט.

הטשטוש בין המומצא לאמיתי מועצם בגלל העובדה שסרטה של אולמן צולם בביתו של אינגמר ברגמן, שנמצא באי פארו (החל בשנות ה-60 צילם שם ברגמן כמה מסרטיו החשובים ביותר, כמו "פרסונה" ו"הבושה", בכיכובה של אולמן), וגם משום שהעלילה המרכזית מתבססת על אירוע שקרה לברגמן עצמו: באוטוביוגרפיה שלו, "פנס הקסם", מספר ברגמן שב-1949, בהיותו בן 31, הוא היה מעורב בדרמה משפחתית זהה כמעט לחלוטין לזאת שמתוארת בסרט. את הדמיון בין הסיפור האמיתי לעיבוד הפיקטיווי שלו מבליטה העובדה שגם ב"בגידות בחיי נישואים" המאהב (התפקיד שברגמן מילא בחיים) הוא במאי קולנוע.

ומה לגבי העובדה שברגמן בוחר להציג את הבמאי הזה כדמות אגוצנטרית, נצלנית ונפוחה? האם זאת חירות יצירתית בלבד, או שמא דרכו להתמודד עם האשמה שהוא חש בגלל התפקיד שמילא בדרמה ההרסנית והאכזרית האמיתית, שאליה הוא בוחר לחזור אחרי יותר מיובל?

מריאן (לנה אנדרה) נשואה למרקוס (תומאס הנזון), מנצח תזמורות מצליח, ואם לאיזבל (מישל גילמו). מבלי להבחין כמעט כיצד זה קורה, מתפתח רומן בינה לבין דוד (קריסטר הנריקסון), חברו הטוב ביותר של בעלה. הרומן מגיע לשיאו בסוף שבוע שהשניים מבלים בפאריס ולאחריו עוזבת מריאן את בעלה ובתה לטובת דוד. המשך הסרט מתאר את תוצאותיו ההרסניות של המהלך הזה, שכוללות, בין השאר, את האונס של מריאן על ידי מרקוס, ואת ההשפעה הרגשית הקשה שיש להתפרקות התא המשפחתי על הקורבן התמים היחיד של הפרשה - בתם הקטנה של מריאן ומרקוס, שהופכת כלי משחק בקרב שמתפתח ביניהם על החזקה עליה.

העיסוק ביחסים בין גברים לנשים בתוך התא המשפחתי הוא כמובן אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו של ברגמן מאז ראשיתה (בשנות השיא של הפופולריות של ברגמן התייחסו ספרים ומאמרים רבים להשפעה שהיתה למחזותיו של אוגוסט סטרינדברג על יצירתו), והוא הגיע לשיאו בכמה מסרטיו הידועים ביותר כמו "שעת הזאבים", "הפאסיון של אנה" וכמובן, "תמונות מחיי נישואים", הסדרה הטלוויזיונית והגרסה הקולנועית המקוצרת שלה, בכיכובם של ליב אולמן וארלאנד יוזפסון (שהשם העברי "בגידות בחיי נישואים" מתייחס להם באופן מעט וולגרי).

למרות החומרים הקשים שבו, "בגידות בחיי נישואים" אינו כולל את הקשיחות והאינטנסיוויות שאיפיינו את הסרטים ההם. זאת אולי אחת התוצאות העיקריות של הבימוי של ליב אולמן, שהוא מעט קורקטי וזהיר מדי. הסרט נראה כמו דרמה עשויה היטב, המעוצבת בסגנון אסתטי מאורגן בקפידה, אבל בעקבות זאת חסרה בו תחושת החיים המתפרצים בעצבנות לכל הכיוונים, שאיפיינה את סרטיו של ברגמן. עם זאת, הקורקטיות הזאת גם משמשת את אולמן להבליט, ללא הפרעה כמעט, את יסודותיו המרכזיים של הסרט: לא רק את היחסים בין ארבע הדמויות המרכזיות, אלא גם את מה שנהפך בהדרגה לאחד מנושאיו המרכזיים של הסרט - מקומו של השחקן בתוך היצירה הקולנועית.

ברגמן אהב שחקנים ובעיקר שחקניות. סרטיו משופעים בכמה מההופעות הזכורות ביותר בתולדות הקולנוע - עדות הולכת ונמשכת לחשיבותו של השחקן במערך היצירתי הקולנועי ולמרכזיותם של הפנים האנושיות בתוך הנוף המתועד בו. אולמן, אחת מאותן שחקניות שפניהן נהפכו לסמל של אותו יקום פרטי וייחודי שהונצח בסרטיו של ברגמן, ממשיכה ב"בגידות בחיי נישואים" את דרכו של מי שהיה לא רק הבמאי שהפך אותה לחלק נצחי מתולדות הקולנוע, אלא גם בן זוגה. מטרת סגנון הבימוי הקורקטי והזהיר שלה היא לספק לשחקני הסרט חלל שבו הם יכולים לעשות את עבודתם ללא הפרעה כמעט. משום כך, "בגידות בחיי נישואים" הוא סרט ששייך קודם כל לשחקניו, ובראשם לנה אנדרה, שנדמית כמו ממשיכה נאמנה של השחקניות המרשימות הרבות שאיכלסו את סרטיו של ברגמן בעבר.

כך הופך "בגידות בחיי נישואים" לסרט שדן בקשר שבין במאי לשחקן, וממקם את הדיון הזה בהקשר הנושאי הכללי שלו, שנוגע ביחסים שבין גברים לנשים. הקשר שבין במאי לשחקן בא לידי ביטוי בסרט גם בקשר שנוצר בין לנה אנדרה לאולמן וגם בקשר שמתואר בו - בין הדמות שאנדרה מגלמת לאותו תסריטאי פיקטיווי או אמיתי שנקרא ברגמן. מעל לכל, כמובן, מרחפת ההיסטוריה המשותפת של אינגמר ברגמן ואולמן.

במלים אחרות, מאחורי הקורקטיות, ואפילו האלמנטריות, שמאפיינות את הבימוי של הסרט, מתגלית יצירה שפועלת ברבדים רבים. אולי זאת בסך הכל פשטות, שמאפשרת למורכבות של הסרט לפרוח, והופכת את "בגידות בחיי נישואים" ליצירה ששוקעים לתוכה כמו לתוך מים צלולים, החושפים בהדרגה את עומקם..

כתבות מומלצות

מנהיג מפלגת חוק וצדק ירוסלב קצ'ינסקי בוורשה, בפברואר

האיש החזק בפולין לעג לטרנסים: "אני לא ולדיסלב, מעכשיו אני זושה"

מפגינה בעד הזכות להפלות מחוץ לבית המשפט העליון בוושינגטון

לא להאמין, אבל בחשיכה הזאת אפשר בכל זאת למצוא נקודת אור

מתוך "אלביס". בלי גילויים סנסציוניים

כמי שהיה עד לתופעת אלביס בשנות ה-50, אני ממליץ על צפייה בסרט

Myvatn, Iceland

הרוחות כמעט העיפו אותנו, הנוף פיצה על הכל: טיול בצפון איסלנד

הזמרת תמר אייזנמן
תל אביב 
תא
תא
מוסיקה
מוזיקה

"אני לא בת 21 שבאה לכבוש את התפוח הגדול. באתי לתת בו ביס"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ