"אני מפחד, סימן שאני יהודי"

דרך מלח בן-ציון תומר. ביתן הוצאה לאור, 309 עמ', 84 שקלים

אלי עמיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אלי עמיר

"יש אנשים עצי שדה. חיי היו שתולים באדמות רבות, נופיי התחלפו ואתם הצבעים. בכל נוף לבשתי צבע אחר, כזיקית, לא, הזיקית איננה סמל הצביעות, גם לא החולשה, היא רצונו העיקש של הזוחל לזחול" (עמ' 10). זו תמצית ההוויה של בן-ציון תומר, מעין אנטי-תזה לאלה שהתחזו לצברים "עצי שדה" וטרחו ליצור הווי ומבטא והומור ופוזה צבריים, דוגמת דן בן-אמוץ, אף הוא יליד פולין, שעלה ארצה באותו גיל כתומר ובאותן השנים.

תומר המשיך עם המקור. הוא הנגטיב השחור, לא הצילום המבהיק, הצבעוני והמתעתע שברא בן-אמוץ ממוסיה תהילים-זייגר. תומר, בעל המחזה הבלתי-נשכח "ילדי הצל", הוא יריבו של יורם, הצבר השקוף, השטחי, החד-ממדי, הנהנתן. גם כאן הוא יישא לעולם את ה"שם", את בילגוריי עיירת הולדתו, את הנהר, את עץ הערמון שבחצר, את שבשבת תרנגול-הפח, את הדמויות והאירועים שאיכלסו את עולמו, את "קדמוניות הנפש שעקבותיהם לא נמחו בשבר הגדול". הוא לא יתחזה למישהו אחר. מבטו יישאר עגמומי וחודר עם נטל מוראות המלחמה, רגשות האשם והכוויות הצורבות בנשמה.

תומר, למרות שעלה ארצה כנער צעיר עם "ילדי טהרן" וחי כאן מאז, בלב-לבו של הממסד האליטיסטי (התחנך בקיבוץ משמר העמק, התגייס לפלמ"ח, לחם בגוש עציון ונפל בשבי הירדנים, היה עורך "משא", נספח תרבות בברזיל, יועצו של יגאל אלון ועוד ועוד), נשאר יהודי נודד בנשמתו: "מוזר, אבל מיום שביתנו היה לענן הרגשתי בבית רק ברכבות. ארעיותן לא התיימרה להיות תחליף. כאן אנשים עולים, מלווים אותך כברת-דרך ונעקרים ממך בלי להשאיר צלקות. המגעים קלים כשלל צמרות, שורשים אין במילא" (עמ' 108).

שם הספר, "דרך מלח", קולע לתמצית מהותו בצורה דינמית וטעונה. תומר נוטל כאן את הניב הידוע "דרך מלך", המציין את הדרך הראשית, הסלולה, הרחבה והנוחה, ומכניס בו שינוי זעיר המנפץ אותו ומעלה תחתיו את היפוכו הגמור - דרך-מלח של מהמורות ומעקשים, שממה וכאב, סבל ודמע. הוא כותב את ספרו כספר מסע, מסע מייגע, מתיש, קוטע נשימה. "נוסעים ונוסעים ונוסעים". עגלות וסוסים ורכבות ומסילות וקצב קודח ומונוטוני ונופים מתחלפים, רוחות ושלגים ובוץ ועפר, יערות עבותים "המחשיכים לא רק את האופק, אלא גם את השמים וגיהנום של אור ושמש". בילגוריי ואוקראינה, פולטבה וסיביר, אוזבקיסטן וסמרקנד וטהרן. וכל הדרך פחד, פחד נורא: "אני מפחד, סימן שאני יהודי, אבל אם להיות יהודי זה לפחד תמיד, לא רוצה להיות יהודי" (עמ' 70).

גיבור הסיפור הוא ילד חכם, ילד-נער-מתבגר-מבוגר-וזקן גם יחד: "ואני לעולם לא אשוב להיות ילד... איש זקן אני ורק פני פני ילד, חלומותי שחורים ואדומים. מה שלא אכלתי בהקיץ, אני בולע בחלום... לילה לילה אני מקיץ בצעקות... פחד ממין חדש השתלט עלי, פחד מפני שיבת הפחדים" (עמ' 104).

המספר נמצא תמיד במרכז, נאהב על ידי נערות מושכות לב - רוחל'ה מהעיירה ודיתק'ה בת-הכרך ומרגריטה הגרמנייה וניקודם המוסלמית-האוזבקית ורבות אחרות. הן רוצות אותו כגבר ומצרות על שהוא ילד. הוא נרקיסיסט בעל תחושת ערך עצמית - הכרח בל יגונה כדי לשרוד, לשמור על שפיות במנוסה המתמדת, בקיום הרופף התלוי על בלימה. ואף על פי כן זו ילדות צבעונית של צוענים וקרקס ופנטסיות מלהיבות ונופים קסומים, ומפגש מעשיר עם מגוון של דמויות ייחודיות והשקפות-עולם מרתקות.

ערב המלחמה זועקות הכתובות על הקיר, אבל איש אינו קורא אותן. הייני, צעיר גאוני שמשפחתו נמלטה לעיירה מברלין לאחר שסבו הרב הועלה באש עם בית הכנסת שלו, אומר: "אפילו את סיפורי על היטלר אינם מוכנים לקנות, וזאת חינם אין כסף. פוטרים אותי ב'לך, לך, משוגע' ואצבעם נוברת ברקתם". הוא מספר שסבו הרב מופיע לילה-לילה בחלומו וצועק לו מתוך הלהבות" "ברח, הייני, ברח!", אבל גם הוא אינו בורח, כי "רגשותיו מוסיפים להשתייך לעדר" (עמ' 40).

בגיל צעיר מתנסה המספר במשבר האמונה. כששני חיילים גרמנים מגלחים את זקן הרב עם הרבה בשר ודם, מתפרץ הילד נגד סבתו האדוקה באמונתה: "אני מודיע לך, והפעם סופית, שאין אלוהים, ואם יש - הוא גרמני!" (עמ' 68). בקטע אחר הוא מתייחס לסיפור העקידה, מזהיר את יצחק שלא יסמוך לא על אביו, לא על המלאך, ובוודאי לא על אלוהים, ומאיץ בו לברוח, ואפילו בלי לדעת לאן, העיקר לברוח.

תומר ניחן באזמל חד, ודרך דמויותיו הוא מבקר את הקומוניזם, לועג לאדם החדש, לדיאלקטיקה המרקסיסטית, לבוגדנות, לצביעות, לאכזריות, לשקר, לשפיכות הדמים, לחוסר המוסר וכבוד האדם, לסגידה לסטאלין, לווידויים הכפויים על בגידה, להלשנות בתוך המשפחות ואף לפאתוס ולמלים הגבוהות: "המלים הן הן שהכשירו תמיד כל קטל בהיסטוריה. ככל שהמלים היו נשגבות יותר, גם שפיכות הדמים היתה רבה יותר" (עמ' 219).

"דרך-מלח" הוא רומן חניכה וגם רומן חיים, אם נביא בחשבון את העובדה שזה הרומן היחיד שכתב תומר (וגם אותו לא השלים). הספר עשיר בדמויות חיות ונושמות המשורטטות בתמצות, כמו פייטרובנה, יפהפיית הכפר, שכל שנתיים קוטלת גבר ויודעת להעלים את ההוכחות, או המשוגעת יפת הפנים ועבת הבשר שכל שנה מתעברת ומביאה ילד לעולם, וכאשר ראש הכפר ומפקד המשטרה חוקרים אותה: "ממי הפעם?", היא צוחקת, נועצת אצבעה בחזם ומשיבה "ממך וממך!"

למרות התלאות והאובדן והצער והפרידות, זהו גם ספר מלא חיים, של מאבק על צלם אנוש ועל עמדה מוסרית וחיי כבוד בתנאים בלתי-אפשריים כמעט. זהו ספר שבא חשבון עם הגויים, עם השנאה והדחייה והדעות הקדומות כלפי היהודים, ספר הסבל של היהודי ומסעו הנפתל לארצו.

תומר, סופר משכיל, בן-בית בתרבות העולם ואוהב נאמן של השירה הרוסית, כותב בסגנון שירי, עשיר באסוציאציות, ובעברית יפהפייה, מחדשת, מענגת ומיוחדת במינה. רצוי לקרוא בספר לאט, לגמוע גמיעות קטנות. אין כאן עלילה רגילה, אלא פרקים שזורים ברצף שרבים מהם עומדים בפני עצמם. רוב הגיבורים מתחלפים ולפני ששבעת מהם אתה פוגש אחרים המתחלפים אף הם. רק מעטות מהדמויות חוזרות ומופיעות, שורדות במסע הבריחה. זהו ספר לא קל, אך חשוב מאוד, ודווקא בימים אלה, שיש בהם מי שאורזים וחוזרים לגלות.

תומר הלך לעולמו לפני שלוש שנים וחצי, ולא הניח בעיזבון ספר שלם. אנו חייבים את הוצאתו לאור של "דרך-מלח" לרינה צדקה, חברתו לחיים בשנותיו האחרונות, שערכה את הספר והכינה אותו לדפוס. בלעדיה לא היה רואה אור.

ותורשה לי הערה אישית. מיום שהכרתי את בנצי (כך קראנו לו) לפני 33 שנים, התוודעתי גם לספרו, שממנו קרא לי קטעים מפעם לפעם. בעיני היה הספר מוכן לפני 20 שנה, אך הוא העדיף להמשיך בפיתוחו. לא אחת הפצרתי בו להוציא את הספר לאור עד שתפסתי, סמוך למותו הפתאומי, שהוא ימשיך לכתוב אותו עד יומו האחרון, כמו בלי העיסוק בו לא יהיו לו חיים ספרותיים. רינה צדקה השכילה "לעשות סדר" באלפי הדפים שהותיר בעיזבונו, לארגן את הפרקים ברצף מתפתח ולהסדיר את אחדותו הלשונית, שכן כמו אצל כל יוצר, חלו שינויים בשפתו של תומר ב-40 השנים שבהן עסק בספר. כך יצא לאור מסמך ספרותי צבעוני, מרתק ועז ביטוי, ועל כך היא ראויה לתודה ולהוקרה עמוקה.

ספרו של אלי עמיר "אהבת שאול" ראה אור בספריה לעם בהוצאת עם עובד

כתבות מומלצות

מנהיג מפלגת חוק וצדק ירוסלב קצ'ינסקי בוורשה, בפברואר

האיש החזק בפולין לעג לטרנסים: "אני לא ולדיסלב, מעכשיו אני זושה"

מפגינה בעד הזכות להפלות מחוץ לבית המשפט העליון בוושינגטון

לא להאמין, אבל בחשיכה הזאת אפשר בכל זאת למצוא נקודת אור

מתוך "אלביס". בלי גילויים סנסציוניים

כמי שהיה עד לתופעת אלביס בשנות ה-50, אני ממליץ על צפייה בסרט

Myvatn, Iceland

הרוחות כמעט העיפו אותנו, הנוף פיצה על הכל: טיול בצפון איסלנד

הזמרת תמר אייזנמן
תל אביב 
תא
תא
מוסיקה
מוזיקה

"אני לא בת 21 שבאה לכבוש את התפוח הגדול. באתי לתת בו ביס"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ