מאת אמיר אורן

שרבוב סוגיית היחס לפלשתינאים במחסומים לשאלת עילת הסירוב לשרת במילואים בשטחים מדלל את טיעוניהם של המאיימים לסרב - עד כה הם איימו יותר מאשר קיימו.

מדבריהם משתמע, שהתנגדותם לכיבוש מותנית בהתנגדותם הפעילה של הנכבשים; שהרי לא דווח על סירוב לשרת ברמת הגולן, הכבושה עוד יותר מהגדה המערבית ומרצועת עזה - היא נלקחה בכוח הנשק ממדינה ריבונית, רבבות מתושביה נעקרו מבתיהם, ולאחר שנים סופחה לישראל כשאזרחיה הסורים אנוסים להיות לישראלים. הסירוב לשרת בגדה וברצועה, לנוכח העובדה שהפלשתינאים הפנו נגד ישראל נשק (שהותר להם להחזיק בתנאי הסכם אוסלו), מעביר לדרוזים בגולן - ולדמשק - מסר חד כקליע.

ומה על חוות שבעא? שטח כבוש, בלא ספק - הוויכוח הוא רק בשאלה ממי נכבש ולמי יוחזר, בבוא השלום, לסוריה או ללבנון. המוסר, כמו הכיבוש, אינו ניתן לחלוקה. קצין מילואים מצפוני חייב, לפי היגיון זה, לסרב לשרת בגבול הצפון כולו, שהרי לטענת חיזבאללה ההתנגדות לכיבוש תימשך עד לשחרור האדמה הקדושה של חוות שבעא.

החולשה הבסיסית בגישת הסרבנות הבררנית - צבא כן, שטחים לא - והמקדימה, עוד בטרם יגיע מבחן אמת, היא בהתחמקות מפעולה פרטית במקרה נקודתי. איש אינו מפריע לחייל הנדרש, לפי מיטב שיפוטו, לבצע פקודה בלתי חוקית בעליל, לא רק לסרב, להסתכן באישום ולצאת זכאי בדינו - אלא אף להיות המחולל, ולא הקורבן, של מערכת המשפט, אם יתלונן כי מפקדו הורה לו לבצע מעשה בלתי חוקי בעליל. ולא רק הוא - כל אזרח רשאי, ואף חייב, לדווח לרשויות החוק על פשע, ובכלל זה פקודה בלתי חוקית.

האזרח עמי איילון, למשל. מאז מאי 2001 מתהלך איילון כעוס לשמע הנחיותיו של הרמטכ"ל, שאול מופז, בפגישה בגבעת התחמושת עם מפקדי חטיבות בקבע וגדודים בקבע ובמילואים, באוגדת יהודה ושומרון. להנחיות אלה רמז איילון בדברו על מפקד כלשהו, שתבע מאנשיו להביא לו "שבע גוויות". תדריך מופז למפקדים אכן הסעיר בשעתו את פיקוד המרכז והמריץ את קציניו לכנס למחרת את משתתפי המפגש הראשון ולהתרות בהם, שלא לפרש את דברי הרמטכ"ל כפקודה מחייבת - פקודה כזאת עוברת רק בשרשרת הפיקוד, עד למפקד הישיר, ותחומה בהוראות הפתיחה באש של צה"ל כולו, באישור הפרקליטות הצבאית, ושל גזרת הפעולה. חששם של הקצינים היה מוצדק; כי מפקד אחד מגדודי המילואים שנכח בתדריך מופז, סא"ל יהודה אלבק, מיהר להיקלע לאירוע קטלני, שלא לצורך, עם שוטרים פלשתינאים, ולהגנתו הסתמך על הנחיות הרמטכ"ל.

הפרשה פורסמה כאן, אך נרדמה תחת שמיכה עבה של אדישות ציבורית. אבל לא איילון וגם לא אלוף פיקוד המרכז, יצחק איתן, הנאנק תחת עולו של הרמטכ"ל, לא העזו לפנות לפרקליט הצבאי הראשי או לפרקליטות המדינה ולתבוע חקירה נגד מופז. איילון מעדיף להתלונן על, במקום להתלונן נגד; הוא גם לא התפטר מתפקידו כראש השב"כ כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע לקבינט הביטחוני, כי בדעתו להרחיב את ההתנחלויות - הודעה, שלדעת איילון כמוה כתחילת "הספירה לאחור" למלחמה. איילון הסתפק אז, וטוב עשה, בסיכול האיוולת של נתניהו.

כמוהו נוהגים, מאז ספטמבר 2000, כל קציני צה"ל, במטכ"ל ובשטחים, שאיש מהם לא התפטר מתפקידו במחאה על הוראות הדרג המדיני או פקודות הרמטכ"ל. גם הקצונה הבכירה שהסתייגה מהוראת ממשלת אהוד ברק לסגת מדרום לבנון ללא הסכם, צייתה וביצעה; לשיטתם של חסידי הסירוב, היה על האלוף גבי אשכנזי ומפקדי האוגדות והחטיבות להסתלק הביתה בשאט נפש ולהשאיר את המלאכה השלילית בעיניהם לזולתם, ירצו - יילכו, לא ירצו - לא יילכו.

איילון לא הצטרף עדיין לתנועה "עמי איילון לראשות הממשלה", שאת הרוח למפרשיה מספק - בידיעת שמעון פרס או בלעדיה - מנכ"ל משרד החוץ, אבי גיל. אבל הוא אמור לדעת, כפי שהיה ברור לו בעומדו בראש שני ארגונים ריכוזיים, חיל הים והשב"כ, שמקור הסמכות בצבא חייב להיות אחד ויחיד, בכפיפות לחוק, בלי התערבות דתית (המנסה עכשיו להפריד גם בקורס טיס בין חיילות לבני ישיבות הסדר) ובלי מפלגות הקורעות את הפלוגות. הדרך לשינוי כיוון הספינה היא בהצבעה על החלפת הקברניט, ולא בהמרדת המלחים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ