תליינית בידיים שקופות

סדומאל לאה איני. הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 143 עמ', 69 שקלים

ליה נירגד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ליה נירגד

נובלה אחת, שני סיפורים קצרים. גלגולים שונים של אותה זוועה. נדר, גיבורת סדומאל, מגהצת את גוויית אמה, שאותה רצחה בעזרת סם מרדים והזרקת אוויר לווריד. היא מגהצת בשיטתיות, מלמעלה למטה, "מגהצת לה את השתיקה (...) מיישרת את הקמטוטים של הפשע הנורא ביותר, הפשע של המסיתה והעדה". פשעה של אם שנתנה לבתה קטנה לסבול במשך שנים תחת גופו של אביה השוטר, זה הגוף ה"גדול ושעיר וכבד. אויה, כמה כבד. חונק. חונק-חונק".

ככה זה מתחיל, ישר בסרעפת.

כי אין רחמים בסדומאל.

אין רחמים בלבה של נדר. אין שם מקום. לא נשאר. היא מגהצת, מדברת אל אמה, האם אשר לה חיכתה בילדותה, שתבוא להציל אותה, והיא לא באה מעולם. "פעם", היא אומרת לה, "רק פעם תאהבי אותי, כמו שאני מזמן אותך בתקוות הילדה שלי, בחושך הלא-נרדם, המתפלל לך, כששוב מתי מחדש תחתיו, ושוב נגמר הכל (...)"

כי הסיפור האמיתי, אומרת-זועקת לאה איני, אינו סיפורו של האב המתעלל. הסיפור האמיתי, הבגידה הכי קשה, הפשע הכי נורא, כלשונה, הוא זה של האם הגדולה, בגלגולה כאם הבוגדת. האם שלא במקרה נקראת כאן שרה. לטוב ולרע, איני מציגה לנו עולם של נשים. נשים כקורבנות - אך גם כמקריבות. נשים כותבות, קוראות, שרשאיות, ומוכרחות לבחון את גבולות האמהות ואת מחדליה הקשים. במובן מסוים, הגברים פחות חשובים במשוואה הזאת. גם אם הם האנסים. התיקון, הכפרה, יבואו מצד הנשים.

עשרה צדיקים נמצאו בסדום? יפה. אבל מי אמר שנמצאו שם צדיקות? זה לא ברור בכלל. וכשמדובר בסדומאל, מי ייקח על עצמו להחריב אותה? מי ינקום נקמת ילדה קטנה? לא האל, זה ברור מאוד. עם האל הזה איני באה חשבון שוב ושוב, זה האל הנסתר, שרבים יתומיו. רק נדר, "תליינית עם ידיים שקופות", היא שיכולה לנקום. היא יודעת שתיתפס, שרק אותה תאלץ החברה לשלם מחיר על מעשיה. אבל הנקמה, גם אם היא חסרת ערך במקרים אחרים, נחוצה במקרה שלה כדי לבנות את עצמה מחדש, כדי להתחיל, בגיל 28, ללכת על "רצפת צדק מוצקה".

שנים היא מתכננת את הנקמה שלה, נערכת בכל דרך אפשרית - כולל, למשל, קורס רעלנים של האוניברסיטה הפתוחה. כל פרטי הפרטים מוכנים אצלה מזמן, מחכים לרגע הנכון. כי "מי שכל החיים שלו זה סכנה אחת גדולה, יש לו הרבה זמן לחשוב (...) והחרא, הוא בכלל דוחה שינה. אז מחכים במין מארב כזה שכפו עליך התוקפים שלך, אבא ואמא, וחושבים... מרכזים את הנשימה רק שמה. זה שואב את כל החמצן, ועושה עתיד של מתים".

נקמה קשה תיכננה נדר בחושך, נקמה חסרת-מעצורים, מעיקה, בוטה ואכזרית בכל אחד מפרטיה הגרפיים. נקמה שקוראת תיגר על הקוראת המתפנקת, התרבותית, שהיתה שולחת כל אחד מגיבורי הזוועה הזאת לטיפול ושיקום. גם את האב. קוראת תיגר גם על צדקנים למיניהם, המבטיחים עונש בעולם הבא. כי "הגיהנום זה כאן. ביני ובינך. וקשקוש השכר והעונש טוב למי שמגלגל אחריות. אלה שסומכים על ההשגחה, וסולדים מנקמה. מעבודה שחורה (...) ואני גם לא עושה דין לעצמי. אני עושה צדק אנושי. נורא קטן. נקודתי. אני הרי לא בגבהים של אלוהים. לי אין מועדון מעריצים. אין נצח. אני רציתי רק אותך, אמא. ולך לא מגיע ללכת לשום מקום עכשיו, מחוץ לאן שאני אקח אותך. תיכף. כשאפרק ואצמצם אותך עוד. נתחים וחתיכות. כפי שבחרת להרוס אותי".

היא לוקחת אותה לספארי. כבר בתיכון התנדבה לעבוד שם, במסגרת תוכנית הנקמה הגדולה, ועכשיו תיתן ללביאות לאכול את שיירי האם הזונחת. ואז, אחרי שתיפטר מכל ספיחיה, נדר תיילד את עצמה מחדש. האם, מתברר, עמדה לצאת באותו בוקר לבית-אבות פרטי, שמימנה בקצבת האלמנה שלה. אבל נדר מחליטה ללכת במקומה. היא תבוא לשם, מחופשת לאמה (גם קורס באיפור מקצועי היא לקחה). כמו האפרוח בסיפור הילדים, נדר תלך לחפש לה אמא אחרת. אמא אמיתית, עזובה, שמחפשת בת - ולא משנה אם הבת כבר בת 28, כי אהבת אם גדולה משיקולי הזמן והמקום, ואפילו משיקולי הביולוגיה.

התוכנית מצליחה מעבר למשוער. לא אמא אחת - שלוש אמהות מאמצות את נדר. בהירה, בקי (רבקה?) וטסיה, שדעתה כבר אינה צלולה עליה, ובכל זאת ידיה רכות כמיוחל. האמהות רוחצות את נדר, מרדימות אותה, שרות לה שירי ערש. הן מסתירות את זהותה מצוות בית-האבות (באחת האתנחתות הקומיות-מקבריות שאיני מעניקה לפעמים לקוראיה, הן מספרות שהחדשה היא יוצאת שואה שכותבת ספר זיכרון על קהילת סדומאלקוב בפולין, שכולם שם נספו מלבדה).

נדר, שבגיל עשר הסתובבה בחנויות לחומרי בניין ומיששה בחמדנות מנעולים שקיוותה לעצור בהם את אביה, מוגנת סוף-סוף. והזקנות, מצדן, נותנות פורקן לאמהות שאיש כבר לא חפץ בה, והיא מייסרת אותן בכאבים גדולים של גדם שממשיך לזכור את עברו. "שלושתן סביבי. אמהות של אהבה גדולה. ואני נזהרת. לא אומרת סתם אהבה. לא משתעשעת בה בקלות הדעת כאילו היתה חיית מחמד או צעצוע. אני אומרת אהבה ומחמירה. אהבת בת-ואם שעברה את כל שלבי העקידות וההכחשות והטלטלות, והיא עשויה עכשיו מעיניים הרואות אל תוך החושך, ואוזניים היודעות להבדיל בין אוושות הלב".

ומכיוון שאי-אפשר בשום אופן להפריד בין חלקי הספר, ונושאים שונים מתוך הנובלה עולים ונבדקים שוב בסיפורים (וגם להיפך, לטובת קוראים יסודיים), זה המקום לעבור לסיפורים. ב"נאצר מחכה לרבין" איני מתמודדת עם אותה אהבה שעברה עקידות והכחשות. ראשל (רחל, הצעירה באמהות?), היא כובסת קשת-יום המסתתרת מבעלה המכה. שוב ושוב רואה ראשל איך הבוס השכונתי (אברם - אלא מה) גורר את בתה המפגרת לחדר-הכביסה ואונס אותה שם - אונס ובתוך כך דואג שראשה יהיה מתחת לדוד, "כך שאם תרים השוטה את ראשה תחטוף חזק מצינורות המתכת..." היא שותקת, שוב ושוב היא שותקת. אין לה ברירה: רק אברם יודע שהיא מסתתרת מבעלה, והוא עלול להסגיר אותה. ובכל-זאת, ראשל תגאל את עצמה ואת בתה - בתפנית שלא כאן המקום לתאר אותה.

הרמיזות התנ"כיות הופכות למפורשות בסיפור האחרון, "אחרת". זהו סיפורה של הגר, האם המגורשת, שהלכה עם ילדה אל המדבר, ובשעת מצוקתה השליכה אותו אל בין השיחים כדי לא לשמוע את בכי גסיסתו. הגר, שמתחילתו של הסיפור התנ"כי ועד סופו היתה קורבן של שרה יותר משהיתה קורבן של אברהם (למעשה, אלוהים הוא שהורה לאברהם לשמוע בקולה של אשתו ולגרש את השפחה המצרית). זהו גם סיפורם של ישמעאל ויצחק, הבאים לקבור את אברהם, כמתואר בספר בראשית. הסיפור המדהים הזה, המפתיע מכל בחינה, מסתיים בקטע כמו תנ"כי: "ויאמר אליו יצחק: עקדתני שרה אמי בהר, ואנכי בן יתום ומופקר הנני לאדוני, כי צחקני השם מרחם האררת, טחת אוזן היא ועקורת אישון (...)" פרשה חדשה, אחרת, סדר אלטרנטיווי של ממש עשתה לנו כאן איני - באמהות ובאבות, בקורבנות ובמקריבים. את המשפטים האחרונים ממש לא כדאי להסגיר - אך רמז קטן לקוראים עשוי להועיל: קראו שוב את בראשית כ"ב פסוקים י"ד-י"ז, הנדרשים להבנת האמירה הקשה והמורכבת שבה מסיימת איני את ספרה.

זה המקום המתבקש לומר משהו על השפה ב"סדומאל". הציטוטים לעיל, הרבים במכוון, מדברים בעד עצמם ומעידים על יכולתה של איני יותר מכל אמירה שלי. אבל כדאי לנצל את ההזדמנות לכמה מלים כלליות יותר על ספרים ושפה, על הגורם החמקמק הזה של האסתטיקה.

ספרים רבים, רבים מדי, עושים שימוש מכוון בשפה בוטה ובסדרה קבועה של טראומות (לרבות התעללות) כדי ליצור מניפולציה רגשית שקופה ומרגיזה, שמטרתה לשבות את הקוראים בקוריהם הדביקים, שטופי הדמע. ברגע הראשון, שנמשך לכל היותר חצי דקה, אפשר לטעות ולחשוב שספרה של איני מזכיר במשהו את הספרים האלה: מה זאת אומרת, מגהצת את אמא שלה? למה להיכנס לכל הפרטים המצחינים של שערות ערווה חרוכות ובשר-אם רותח שנדבק למגהץ? למה להרחיק לכת כל-כך? זה לא מוגזם?

אז זהו, שלא. והשאלה המעניינת היא מה גואל את הספר, באופן מרשים וחד-משמעי כל-כך, ממלכודת הוולגריות שמפילה רבים ולא כל-כך טובים, ורבים אף מזנקים לתוכה בחדווה. לדעתי, יותר מהעומק הרעיוני והברק הנראטיווי, מדובר בשפה, היפה מאין כמוה, שמנכיחה מיד את קולה הייחודי של הסופרת ומעמידה את הספר במדף משל עצמו. וזה נכון גם למי שאוהב כתיבה מאופקת, מינורית, מרומזת יותר.

כי כל הדיכוטומיות השגורות האלו - בוטה-מאופק, אטי-מהיר, דחוס-מינורי - לא באמת חשובות. מה שמשנה הוא איך מגלגלים את המלים. מה עושים במלים. איך מפתלים ושוזרים אותן כך שכל הרמת גבה אפשרית מסתיימת בצמרמורת שאינה רק צמרמורת הזוועה, אלא צמרמורת מיופיה של המלה הכתובה.

ליה נירגד תירגמה את ספרו של חוויאר מאריאס "גבר סנטימנטלי" , שראה אור בהוצאת בבל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ