כשרב פוגש אימאם בתיווך כומר

בעקבות אופנת הדיאלוג הבין-דתי הרווחת בשנים האחרונות יש מאמצים, במיוחד באירופה, לנסות לפתח שיח מוסלמי-יהודי לקידום פתרון הסכסוך הישראלי-הפלשתיני

מאת יאיר שלג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת יאיר שלג

הרב דוד רוזן שהה בתחילת השבוע בגרמניה, לשם נסע למפגש של הנהלת "המועצה הבינלאומית ליהודים ונוצרים" שהוא מכהן כנשיאה (במקביל לתפקידו כאחראי לשיח הבין-דתי מטעם הוועד היהודי-האמריקאי). מגרמניה היה אמור להמשיך לשווייץ, למפגש עם ראשי הכנסיות הפרוטסטנטיות בעולם. בשבוע הבא ייסע שוב לרומא, להשקת קרן חדשה לדיאלוג בין שלוש הדתות המונותאיסטיות דרך המוסיקה. זאת, לאחר שבשבועות האחרונים הספיק להשתתף בוועידת שלוש הדתות באלכסנדריה ובמפגש הבינלאומי הרב-דתי שאירגן האפיפיור בעיר אסיסי שבאיטליה.

לוח הזמנים הצפוף הזה הוא אולי העדות החותכת ביותר לאינטנסיוויות של הדיאלוג הבין-דתי כיום. בין השאר, זה שנתיים מתקיים במקביל לכינוס הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס (השנה בניו יורק) גם כינוס מנהיגי דתות, בחסות מזכ"ל האו"ם.

נראה שהעלייה בכמות האירועים ומעמדם (לפי דרג נותני החסות) מסמנת לא רק הכרה בחשיבות הדיאלוג הבין-דתי לנוכח "מלחמת התרבויות" במזרח התיכון ובארצות הברית, אלא גם ביטוי לשיבה של הדת עצמה למרכז הזירה הציבורית, הן כאידיאולוגיה המבטיחה פיצוי בעולם הבא על צרות ההווה והן כמסגרת חברתית המסייעת גם למצוקות ההווה.

מבול האירועים מורכב מסוגים שונים של דיאלוג; מבחינה יהודית, ארבעה מהם הם משמעותיים - הדיאלוג בין כלל דתות העולם, הדיאלוג בין שלוש הדתות המונותאיסטיות ("דתות אברהם", בשמן המועדף כיום), השיח היהודי-הנוצרי והשיח היהודי-המוסלמי.

הדיאלוג היהודי-הנוצרי קדם לכולם. הוא נולד למעשה מתהליכים פנימיים שהתרחשו בכנסייה בעקבות תחושות האשמה שלה לאחר השואה. ציון הדרך המרכזי בהקשר זה הוא שנת 1965, המועד שבו הסתיימה ועידת "ותיקן 2" (הכינוס הכללי השני של הוותיקן), שיזם האפיפיור יוחנן ה-23 ואשר הכריזה על חידושים תיאולוגיים שונים בנצרות, בהם גם ביחסה ליהדות: נסיגה מהאשמת היהודים ברצח ישו ונסיגה מהקביעה שהזינה את שנאת היהודים במשך הדורות, שלפיה האל מבקש להעניש את היהודים על סירובם לקבל את בשורתו של ישו.

במשך שנות הדיאלוג הוסיפה הכנסייה "ריכוכים" תיאולוגיים נוספים - מהבעת חרטה על שנאת היהודים במשך הדורות, דרך ביקור האפיפיור בירושלים ועד לחידוש האחרון הקובע שציפייתם של היהודים למשיח שעוד לא בא היא לגיטימית על פי קריאתם את התנ"ך - אף שהיא סותרת, כמובן, את האמונה הנוצרית.

הד"ר רון קרוניש, מנכ"ל "מועצה בין-דתית מתאמת בישראל" (עוד אחד מארגוני הדיאלוג), מציין שבאחרונה דווקא ניכרת ביקורת מצד הכנסייה על שכל החידושים - המהפכניים מבחינתה - אינם נתקלים בפתיחות יהודית מקבילה לשינוי האיבה המסורתית לנצרות. על כך אומר הרב הראשי, ישראל לאו, השותף גם כן למפגשים בין-דתיים רבים, כי "אמנם נעשו כמה מחוות משמעותיות כלפי היהדות, אבל במקביל ישנם גם צעדים כמו הכוונה להפיכת פיוס ה-12 לקדוש, אי-פתיחת המסמכים הנוגעים אליו ושתיקת האפיפיור לנוכח דברי הבלע האנטישמיים של הנשיא אסד, שאינם מאפשרים את מחיקת משקעי העבר. חוץ מזה, מכיוון שהיחסים אף פעם לא היו סימטריים - יהודים מעולם לא העלילו עלילות דם על הנוצרים ולא טבחו בהם - גם הכנסייה צריכה להבין שעליה ללכת לקראת העם היהודי הרבה צעדים לפני שתוכל לצפות להליכה מקבילה לקראתה".

עם זאת, לנוכח הרצון לראות בשינוי מהותי של עמדת הציבור היהודי הרחב כלפיה, מבקשת כיום הכנסייה לסטות מהתמקדות בדיאלוג עם "דיאלוגיסטים" מקצועיים (כדוגמת רוזן וקרוניש), המייצגים ארגוני דיאלוג ולא קהילות דתיות ממשיות. ברוח זו יזם באחרונה הקרדינל ולטר קספר, האחראי הנוכחי בוותיקן על הדיאלוג עם היהודים, פגישה עם הרבנים הראשיים, ובה סוכם על הקמת ועדה משותפת קבועה לדיון בעניינים השוטפים שבין הדתות.

האופנה הבולטת בשנים האחרונות בתחום הדיאלוג הבין-דתי היא דווקא הכינוסים של נציגי כלל הדתות בעולם. לדברי רוזן, "תופעת הכינוסים הרב-דתיים החלה בכינוס הרב-דתי למען השלום שיזם האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-1986 בעיר אסיסי שבאיטליה". לפני שבועיים, כאמור, התקיים שוב כינוס דומה באסיסי, ובין שני הכינוסים התפשטה תופעת הכינוסים הרב-דתיים. נרתמו לה לא רק ארגונים דתיים אלא גם האו"ם, שהעניק חסות לארגון "הוועידה הבינלאומית לשלום דתי", הארגון הבין-דתי הגדול בעולם (בנשיאות הנסיך חסן מירדן), המנסה לסייע באמצעים דתיים לפתרון סכסוכים ברחבי העולם. בעבר פעל הארגון לקיום מפגשים בין הקהילות היריבות בבוסניה, קוסובו, סיירה-ליאונה ועוד, וכיום, בעקבות "פסגת אלכסנדריה" של החודש שעבר, הוא אמור להטיל את משקלו גם לקידום הדיאלוג הדתי במזרח התיכון.

לדעת רוזן, השיח הרב-דתי הוא שגם איפשר את השיח התלת-דתי, שנעשה אף הוא פופולרי מאוד בשנים האחרונות, במיוחד בחסות מדינות אירופה, שהמשולש יהדות-נצרות-איסלאם מטריד אותן מאוד. לדעת רוזן, "באופן פרדוקסלי, השיח התלת-דתי הוא שאיפשר למעשה גם את המפגש בין היהדות לאיסלאם, באמצעות המתווך הנוצרי, וזאת אף על פי שיחסי יהדות-איסלאם היו טובים בעבר בהרבה מהיחסים עם הנצרות".

ככל שמתמשך הסכסוך במזרח התיכון, ובמיוחד ככל שמתברר הממד הדתי שלו, גובר העניין גם בדיאלוג היהודי-המוסלמי. הדיאלוג הזה מתקיים כבר שנים ארוכות במדינות המערב, והיוזמה לדיאלוגים האלה היא בדרך כלל מהצד היהודי; הם המרגישים מאוימים מיחס המוסלמים כלפיהם, ולא להיפך. עם זאת, נוצרו למשל קשרים טובים בין ראשי הקהילות היהודיות בצרפת ובארה"ב לבין חלק מהדמויות המוסלמיות הבכירות במדינות אלה.

בנוסף לכך, שינוי משמעותי בדפוס היחסים מורגש בעקבות אירועי 11 בספטמבר, במיוחד בארה"ב. פתאום דווקא המוסלמים מרגישים צורך בלגיטימציה. מצד שני, לפחות הארגונים הפוליטיים הגדולים שלהם מרגישים צורך להזדהות גם עם אחיהם הפלשתינאים. וכך נוצרה בחודשים האחרונים הבחנה בין הפעילות המקומית בארה"ב לבין הפעילות הארצית. ברמה המקומית הולך וגובר שיתוף הפעולה בין יהודים למוסלמים - ארגונים יהודיים ליברליים משמשים לא פעם סניגורים למעמדם של המוסלמים - ובד בבד גם נרשמת יותר התעניינות מוסלמית במפגשים הבין-דתיים. ברמה הארצית, לעומת זאת, מבקשים כמה מהדוברים הפוליטיים המוסלמים להטיל את האחריות לאירועי ה-11 בספטמבר על ישראל.

אשר לשיח היהודי-המוסלמי במזרח התיכון, כאן העניין מסובך עוד יותר. מצד אחד הולכת וגוברת ההכרה, גם בקרב המדינאים החילונים, בחשיבות הממד הדתי של הסכסוך. לדעת הרב מנחם פרומן, ההכרה הזאת גוברת ככל שהדיאלוג המדיני נקלע למשבר: "התמיכה והעידוד שאני מקבל מראש הממשלה שרון גדולה לאין ערוך מהתמיכה שקיבלתי מכל קודמיו, אם כי גם אהוד ברק, בעקבות כישלון הוועידה בקמפ-דייוויד, שלח אלי את גלעד שר, שבאמת התעמק בשאלה כיצד אפשר לפתור באופן דתי את סוגיית הר הבית".

השיח היהודי-המוסלמי באזור יצא לאור באחרונה, עם כינוסה של פסגת אלכסנדריה. שוב נזקקו הצדדים למתווך המערבי-הנוצרי; הפעם בדמות הארכיבישוף מקנטרברי, ראש הכנסייה האנגליקנית. סגן שר החוץ, מיכאל מלכיאור, שהיה מיוזמי הפסגה, מאמין שאירועי 11 בספטמבר השפיעו גם על נכונות המוסלמים באזור להרחיב את הדיאלוג ואף לחושפו: "הם מעוניינים לרכך את הדימוי שנוצר להם בעקבות האירועים. בנוסף לכך, גם מובארק העניק את חסותו לאירוע, מתוך חשש אמיתי מן ההסלמה באזור".

לדברי מלכיאור, הכוונה כעת היא "להרחיב את מעגל המשתתפים בתהליך ולהגיע לחוגים רחבים יותר מאלה שהיו במפגש המקורי". במסגרת הזאת התקיימה השבוע פגישת המשך ראשונה עם כל הנציגים הדתיים מישראל ומהרשות הפלשתינית שהשתתפו באלכסנדריה. במקביל ישנה גם תוכנית, שעדיין לא סוכמה, לשלוח את פרומן לשבועות אחדים לאוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, מרכזו של האיסלאם הסוני, כדי לעבד באופן מפורט נוסחה תיאולוגית לשלום, או כפי שפרומן מגדיר זאת, "לקבלה דתית של ישראל במרחב המוסלמי". לדבריו, "זו צריכה להיות המטרה האמיתית והעמוקה של השיח הדתי, ולא רק הגינוי הדתי לטרור".

עם זאת, ברור שציפיות הצדדים מהתהליך הן שונות. הצד הישראלי מקווה לגבש אמירה מוסלמית נגד הטרור הדתי, ובעיקר פיגועי המתאבדים (מגמה שבוטאה, אם כי לא במפורש, במשפט הפותח ב"הצהרת אלכסנדריה": "על פי אמונתנו, רצח חפים מפשע - בשם אלוהים, כביכול - הינו חילול שמו הקדוש ומבזה את הדת בעולם"). הצד הפלשתיני, לעומת זאת, מקווה שאנשי הדת היהודים ישפיעו על המדינאים להתגמשות מדינית - אולי מתוך אמונה שאנשי הדת בישראל מכתיבים לפוליטיקאים את דרכם. כך, למשל, אומר השייח טלאל סידר, ממשתתפי ועידת אלכסנדריה ואיש-הדת היחיד בקבינט הפלשתיני: "אנחנו מקווים שהרב הראשי (אליהו בקשי-דורון, שהיה הנציג היהודי הבכיר באלכסנדריה - י"ש) ייקח ביד את שרון ויסביר לו שהוא מוכרח לפגוש את ערפאת כדי לעשות שלום". בקשי-דורון אומר על כך ש"הם אמנם רוצים בכל מחיר פגישה של שרון עם ערפאת, ומאמינים שאני יכול לסדר זאת. הסברתי להם שזה לא יוכל לקרות בלי מחווה של רצון טוב מצדם; אם לא שבעה ימי שקט, כדרישת שרון, לפחות הצהרה של כל האימאמים החשובים ברשות הפלשתינית על הפסקת אש. אם זה יקרה, אולי אוכל להשפיע על שרון להיפגש עם ערפאת".

ברקע קיים הוויכוח עד כמה יכול הגינוי הדתי לטרור, של אישים המזוהים ממילא כמתונים, להשפיע על המתאבדים ושולחיהם. הרב בקשי-דורון אומר ש"מכיוון שמדובר במנהיגים נכבדים, הרי אפילו ימנעו מתאבדים בודדים כבר יש בכך הישג - מה גם שהמגמה היא להרחיב את מעגל הדיאלוג". השייח סידר, לעומתו, סבור ש"כל פסקי ההלכה נגד הטרור לא יעזרו כשאנשים רואים את הילדים שלנו נהרגים".

דברי השניים מעלים את השאלה עד כמה בכלל יכול הדיאלוג היהודי-המוסלמי באזור להתקדם באופן עצמאי, או שהוא תלוי לחלוטין במצב המדיני: מצליח כשהמצב המדיני טוב, ותקוע כשהמצב המדיני בעייתי. מלכיאור אומר, "עובדה שמתקיים כיום שיח דתי בזמן שאין כמעט שיח מדיני, ועובדה שהשיח הדתי מקבל עידוד רב הן מהמנהיגים הפוליטיים והן מאנשי הדת. בעולם הרוח יש מקום רחב יותר לדיאלוג מאשר בעולם הפוליטי, כי יש יותר הזדמנות למצבים של רווח לשני הצדדים ולאו דווקא 'משחק סכום אפס'".

פרומן אפילו סבור שלא רק שהדיאלוג הדתי אינו מותנה במדיני, אלא להיפך: "הדיאלוג המדיני לא יהיה משמעותי כל עוד לא תיעשה השלמה בין העמים. מה שאומר חיוניות גדולה של הדיאלוג הדתי, שהוא מרכיב מרכזי בזהות של העמים במזרח התיכון. לא יכולה להיות קבלה מלאה של ישראל למזרח התיכון בלי שתהיה השלמה דתית-מוסלמית עם קיומנו כאן. לכן, גם המנהיגות הפוליטית הערבית לא תוכל להתקדם לשלום אמיתי בלי שתקבל לגיטימציה מהמנהיגות הדתית".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ