היורקים לבאר

הם בני שלושים פלוס מינוס, מרושתים היטב ובעלי מודעות צרכנית גבוהה. הם מתפרנסים מתקשורת, אבל מתעבים את הציניות של עידן המותגים והתאגידים. את הלהט המהפכני הם מפנים אל המגזין החדש "עוד!" שבו הם נושכים בחוזקה את היד שמאכילה אותם

ענת באלינט חדש חדש
ענת באלינט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ענת באלינט חדש חדש
ענת באלינט

צילומים: עדי מזן

חוויית ההארה של רונן אידלמן, היוזם והעורך של מגזין החדש "עוד!", התרחשה בזמן ששירת בלבנון כלוחם, בתחילת שנות ה-90. בתקופה ההיא החלו להיחשף לפניו דרכי הפעולה של מה שהוא ושאר חברי קבוצת "עוד!" מרבים לכנות "המנגנון".

אידלמן: "אני נמצא בלבנון, מעבר לקו סגול, אנחנו מפציצים כפרים ערביים ובאותו זמן אנחנו שומעים ברדיו הודעה של דובר צה"ל: 'אין כוחות מעבר לקו סגול'. אנחנו עומדים שם, מקשיבים לזה, ואני כמפקד, נותן פקודת 'אש' להמשך ההפגזה. זה הרגע שבו התחילו להיחשף בפני השקרים של המנגנונים החברתיים, למשל הצבאי. גדלנו בתוך תמימות של ערוץ 1 ותנועות נוער ופתאום השקרים התנפצו לנו בפרצוף בזה אחר זה".

שקרים? בדובר צה"ל לא משוכנעים. "מאחר שהמיקרה המדובר קרה לפני עשר שנים אין באפשרותנו לברר את נסיבות הוצאת ההודעה", נמסר, "יש לציין שכאשר יוצאת הודעת דובר צה"ל נלקחים בחשבון גם שיקולי ביטחון שדה".

לאמיר חסון, העורך הגרפי של גיליון "עוד!" הראשון זה קרה לפני כשנה כשהגשים סוף סוף חלום ישן וטיפס על גבעת הפרתנון באתונה כדי לראות את המונומנט המהולל. חסון: "אני מטפס אל הפרתנון, אפוף אווירה של קדושה, קרוב ממש לחוויה דתית, אני מגיע לגבעת הפרתנון כדי להשקיף על כל אתונה, אותה אתונה שעמלו להפחית בה את זיהום האוויר, שהכל אמור בה להיות לבן ומדהים, ופתאום בין עמודי הפרתנון צפה לה בובת ענק של מקדונלד'ס. זה הרס הכל, לי ולכל מי שהיה שם. כל התיירים עסקו בבובה של מקדונלד'ס. הם היו צריכים להצטלם עם הבובה במקום עם עמודי הפרתנון".

לאסף שור, חבר מערכת, נפל האסימון כאשר ירד יום אחד מביתו בירושלים וראה כיצד בני נוער יהודים עוצרים את מכוניתם ליד תחנת דלק ומכלים את זעמם בעובד ערבי, בעקבות פיגוע שהתרחש בעיר. "האירוע התרחש ממש מתחת לבית שלי והייתי המום לגלות שהוא בכלל לא דווח למחרת בעיתונים. זה נתפש כ'שחרור קיטור' שעוברים עליו לסדר היום. אחר כך התחלתי להסתובב בשטחים וגיליתי שיש המון אירועים שפשוט לא מדווחים. זה לא היה מקרי".

לענת רוזיליו, כמו חסון, רגע ההארה התרחש דווקא רחוק מישראל: "הייתי בטיול בארה"ב. ביקרתי בערים שונות - דאלאס, בלטימור, ואשינגטון, ניו יורק. בכל מקום אליו הגעתי המבנה היה אותו מבנה. זה לא רק שהיה מקדונלד'ס בכל מקום. זה מקדונלד'ס ואותה מסעדה איטלקית שהיא בעצם רשת, אותו ברביקיו שפתאום גיליתי שהוא רשת וגם אותו בית קפה. עברה בי תחושה של חלחלה נוראית. הרגשתי אומללה והרגשתי שכולם שם אומללים כי הם טבועים בשלטי ענק. פתאום הבנתי שמה שאני רואה הוא לא בסדר. למה זה צריך להיות ככה?".

לשרון קנטור, הצלע החמישית בחבורת "עוד!" היו נקודות הארה רבות במשך שנות עבודתה בכלי התקשורת השונים - המקומון "העיר", רשת "ידיעות תקשורת", זכיינית ערוץ 2 "קשת", ערוץ הילדים וערוץ הצעירים "ביפ". היא מדברת על תחושת בחילה כללית שהלכה וגאתה בה עם השנים עד שהגיעה לנקודת התפרצות.

ההתפרצות הזאת קיבלה ביטוי ממשי השבוע עם הופעתו של הגיליון הראשון של "עוד!" מגזין כרומו עשיר בדימויים חזותיים שעוסק בביקורת חברתית מכל כיוון: הסגידה למוצרי הצריכה, זיהום המרחב הציבורי בפרסומות, כוחם של בעלי ההון, ניצול העובדים הזרים, הכיבוש ופעולות צה"ל בשטחים, ומעל לכל - הדרך שבה כל רעה חולה כזו קשורה באחרת ומזינה אותה. הזרז ליציאתו של הגיליון היה ביקורו בארץ של מקור ההשראה שלהם, קאלה לאסן, עורכו של המגזין הקנדי "Adbusters". המגזין המקורי, שמגדיר את תחום עיסוקו כ"אקולוגיה של המוח", עוסק במחאה נגד תרבות הצריכה, הרס הסביבה ותהליך הגלובליזציה, בעיקר דרך שיבוש פרסומות ושימוש בעיצוב גרפי המזכיר את שפת הפרסום המוכרת. אלא שגם אם לא היה מגיע לאסן לארץ היה "עוד!" רואה אור, אולי באיחור מסוים, מפני שחברי הקבוצה הרגישו, כל אחד בחייו הפרטיים ותחום עיסוקו, צורך דחוף להביע את מחאתם נגד מה שהם רואים שמתרחש סביבם כיום, כמעט בכל תחום. עבודתם של חברי הקבוצה ותומכיהם, אמנים וכותבים צעירים, נעשתה בהתנדבות בסיוע תרומה כספית של אוהד אנונימי לצורך הדפסת הגיליונות.

לאיש מהם זו אינה הפעם הראשונה שהוא חש צורך דחוף להשמיע קול ולפעול. כמעט כל אחד מהם היה בעבר חבר בקבוצות פוליטיות ויוצרות שונות. החמישה (וגם דרור פויר, בעבר עיתונאי, שלא היה נוכח בראיון, אבל היה שותף לעשייה ולכתיבה) מגיעים מעיסוקים הקשורים לעולם התקשורת והפרסום. הם מכירים אותו היטב מבפנים ומוכרים לאחרים שפועלים בו.

אידלמן, 30, מעצב גרפי, הוא מהמייסדים והעורכים של המגזין "42 מעלות", מגזין שעוסק בתרבות עכשווית ומוכר בעיקר במילייה התקשורתי-התל אביבי שבתוכו חיים ופועלים יוצריו. הוא חבר קבוצת התקשורת העצמאית "אינדימדיה" המזוהה עם המאבק נגד הגלובליזציה ושותף לעשיית העיתון "כאן" שמוציאה הקבוצה.

אמיר חסון, 32, הוא מעצב גרפי שאחראי על עיצובם של מגזינים רבים, ביניהם "קפטן אינטרנט" של "הארץ", המגזין "דה מרקר" (אף הוא שייך לקבוצת שוקן), "הזמן הורוד" של הקהילה ההומו-לסבית ואחרים. הוא פעיל בקבוצה הומו-לסבית רדיקלית בשם "כביסה שחורה".

אסף שור, 26, הוא עורך ומתרגם שעבד בעבר ברשת "ידיעות תקשורת" ועובד כעת בהוצאה בת של "ידיעות אחרונות". הוא הירושלמי היחיד בקבוצה התל אביבית, חבר מערכת "כאן", ולפרנסתו מתרגם לעברית תוכנות של "האויב הגדול" - מיקרוסופט.

שרון קנטור, 30, מוכרת ככותבת ומגישה בכלי תקשורת רבים. בתחנתה האחרונה הגישה תכנית בערוץ "ביפ" בכבלים הדיגיטליים בעריכת אידלמן, שם עשתה ניסיון ראשון להביא לטלוויזיה תכנים הקשורים למאבק האנטי-גלובליסטי.

ענת רוזיליו, 24, מוגדרת כ"בתולה" של הקבוצה משום שבניגוד לאחרים היא עד כה לא מכרה את נשמתה וכשרונה לאותם מנגנונים ש"עוד!" יוצא נגדם. היא רכזת המערכת של "כאן" וסטודנטית למדע המדינה.

האקולוגיה של המוח

במחשבה ראשונה נדמה שאין קשר בין חוויות ההארה השונות שהביאו את חברי הקבוצה "לפתוח את העיניים" נוכח המציאות שסובבת אותם בישראל ובעולם, אבל הם רואים קשר מיידי וברור בין השתלטות הפרסומות על חיינו לבין הכיבוש המשחית את החברה הישראלית ומציגים אותו בעיתון דרך עבודות צילום, שיבוש פרסומות, וכתיבת טקסטים ביקורתיים וסאטיריים. תמונה של בחורה צעירה בבגדים אופנתיים נגררת על הכביש בידי גבר - לבוש במה שהוא ספק מדים, ספק בגדי מותגים - מייצגת את הקשר הזה. האם זו "הפקת אופנה"? האם זה תיעוד של פיגוע? תיעוד אלימות נגד נשים? ואולי כלי התקשורת עושים שימוש ציני כל כך במציאות חיינו ובאלימות שבה, כדי לקדם אינטרסים מסחריים של עצמם ושל מפרסמים עד שבאמת קשה להבחין בין כל אלה?

אידלמן: "לאסן טבע את המונח 'אקולוגיה של המוח' והתחלנו לבדוק מה זה אומר לגבינו. התחלנו לראות שיש בארץ זיהום מנטלי לא פחות חמור מצפון אמריקה ואולי יותר חמור כי לנו יש גם זיהום דתי פוליטי ולאומני. אנחנו זקוקים הרבה יותר ל'ניקוי חברתי' מהם. כולנו צריכים איזה ונטולין מטאפורי, יותר מקנדה, כי כאן הכל התערבב - אינטרסים מסחריים עם זיהום פוליטי ודתי".

קנטור: "באמריקה יש צורך לבקר את תרבות הצריכה כי שם האינדיבידואל מקודש הרבה יותר. ישראל איננה מקום כזה. האינדיבידואל נתפש כאן כבא לשרת את המולדת. זה מביא לכך שגופים מסחריים מערבים מסרים לאומיים. מסבירים לנו ש'בזק' היא 'המדינה' וכך גם 'תנובה'. ניתן הנחות לאמהות שיוכלו להתקשר לחיילים כי אנחנו 'דואגים לכם', נדאג שתשלחו את הבן החייל לקרב עם בגדים ריחניים להפליא. אז בהתחלה משתמשים במסרים לאומיים ואחר כך, בשלב המתקדם, מנסים לתת קריאה גם לאינדיבידואל שבנו - 'בטא את עצמך'. אבל איך זה נעשה בגרסה הישראלית? תמיד בקבוצה, בחברותא. 'סלקום' מתמחה בזה, היא הפכה את עצמה למדינה. ומי עומד בראשם? מי שהוא חלק מהחברותא הזאת, מהממסד הביטחוני".

לא צריך כותרת

מה שעושים חברי קבוצת "עוד!" הוא כמעט מובן מאליו בעיני פעילי תנועות שמאל רדיקלי בעולם, אבל נדמה כחידוש במושגים מקומיים. בעוד שבישראל מזוהה השמאל בעיקר עם עמדה הקוראת לפשרה וויתור בסוגיית הסכסוך עם הפלשתינאים, פעילי השמאל שפגשו כמה מחברי הקבוצה בהפגנות נגד הגלובליזציה בגנואה מחזיקים בהשקפת עולם כוללת שממנה נגזרת עמדתם לגבי כל סוגיה כמעט. בפוליטיקה הישראלית, עמדה "ימנית" בנושאים כלכליים אינה נתפשת כעומדת בסתירה לעמדה "שמאלית" בעניין השטחים, והקהילה ההומוסקסואלית אינה נוקטת עמדה חד משמעית בנושא הסכסוך.

בעיני חסון זה מצב בלתי אפשרי: "מאכזב אותי כל פעם שאני רואה איך הקהילה בכלל לא מתעניינת בגורל הפלשתינאים. כהומו, אני חש שיש לי תחושת אחריות כלפי כל מיעוט אחר בחברה. זה מתחיל מזה שכיהודי יש לי חובה כלפי כל מקרה שבו מישהו מנצל אנשים ורוצח אותם ומתקיף אותם ושם אותם בגטאות. כהומו יש לי חובה כזאת על אחת כמה וכמה. אני לא מבין איך בקהילה יש אנשי ימין. מבחינתי זה בלתי אפשרי להיות הומו וימני".

אידלמן מדגיש שהם שונים מ"השמאל הישן והמתייסר, משום שעשינו את העבודה על המגזין בחדווה ושמחה אמיתית", אבל כשהם נשאלים איך אפשר לכנות את השקפת העולם שלהם, אם נכון יהיה לקרוא למה שהם מייצגים "שמאל חדש" במונחים ישראליים, בגלל הקשר שהם יוצרים בין נזקי תרבות הצריכה לפוליטיקה הישראלית, הם מגיבים כמעט בכעס.

חסון: "זו אחיזת עיניים, הניסיון הזה לתת לנו איזו כותרת. את שוב הופכת אותנו לאייטם, כמו שמרבים לעשות בעיתון הזה. זו דרך לשלוט במצב. העיתון אומר לעצמו - אנחנו בסדר, כתבנו על זה, על הטרנד החדש הזה, ממש כמו שהוצאנו מוסף על גלובליזציה. בזה רוחצים את הידיים. אפשר להמשיך הלאה עם חיינו. זה חסר תוכן, זו רק דרך למרק את המצפון ולהקטין את האמירה".

במקום לכנות עצמם בשם, הם מעדיפים להתייחס למערכת ערכים משותפת שמובילה את עמדותיהם בכל עניין. שור: "יש לכולנו מערך מוסרי ברור שבבסיסו מחויבות לזכויות אדם ושוויון זכויות. תקחי את זה עם קומון סנס הכי פשוט, וזה כל מה שצריך כדי לראות את המציאות. מוסר וקומון סנס. בסיס מוסרי משמעותו גם שהוא תקף לכולם בצורה דו צדדית. אין מוסר אחד לאמריקאים ואחר למקסיקאים, כמו שאין מוסר אחד ליהודים ואחר לפלשתינאים".

אידלמן: "יש גם הסכמה על רוח אנרכיסטית בניהול הקבוצה. אם רוח אנרכיסטית זה רצון לעבוד בצורה קהילתית, לא הייררכית, עם סולידריות ולהגיע להחלטות בדרך של קונצנזוס ולא רוב נגד מיעוט, אז בהחלט כולנו מזדהים עם זה".

שור: "זה לא שנכנסים בקבוצה לדיונים אינסופיים על כל שטות. קיבלנו החלטות למי ניתן את המנדט בכל תחום. מוסכם שרונן לא יטיל וטו על החלטות לשוניות ואני לא אציק לו בענייני עיצוב. בתור קבוצה החלטנו שאנחנו נותנים את השרביט לאדם אחד - רונן או אמיר, והוא זה שמקבל את ההחלטה".

חסון: "יש לי ניסיון בעבודה בקבוצות. נדמה לי שמה שחשוב כאן הוא החופש שניתן לחברי הקבוצה. לא מנסים להדביק את כולם תחת סיסמה אחת או חולצה אחת. כל אחד מביא את הדברים שלו".

שור: "עוד רעיון משותף לכולנו הוא תחושת האחריות שצריכה להיות לכל אחד על מעשיו. אל תעשה רק כי אמרו לך. זה נוגע לכל מעשה שלנו בעולם כמעט. לפני שאתה עושה - תשאל. תדאג לדעת למה את עושה את זה. לא בגלל שאמרו לך. תחשוב אם אתה שלם עם מה שאתה עושה. זה מתחיל במערכת העיתון - האם שואלים מה משמעות התמונה שנבחרה - ונגמר בהחלטות שמתקבלות למעלה. למשל, מי יהיה מנכ"ל רשות השידור".

הזווית המקומית

חלק ניכר מתכני הגיליון הראשון עוסק בפרסומות ובמסרים העוברים בכלי התקשורת, ולא במקרה. לב לבו של הרעיון שאימצו מהמודל הקנדי הוא לצאת נגד המערכות שהם עצמם לוקחים בהן חלק. "Adbusters" נעשה על ידי פרסומאים ואנשי תקשורת שעובדים במשך היום למען גופים מסחריים, (הגרועים מכולם הם, כמובן, התאגידים הגדולים), ובשעות שלאחר מכן הם מקדישים את מרצם וכשרונם כדי לחשוף את הנזקים האקולוגיים והפסיכולוגיים שהם עצמם סייעו ביצירתם.

אידלמן: "כולנו אנשי מקצוע שמכירים את הכלים של תקשורת ההמונים, ויודעים לעבוד אתם, אפילו טוב מאוד. רצינו לקחת את הכלים האלו, שבדרך כלל אנחנו משתמשים בהם לצערנו לצרכים שלא היינו מעוניינים בהם, בעיקר משום שהם מספקים לנו פרנסה, ולהשתמש בהם כדי להאיר את העיניים לעצמנו ולקוראים".

חסון: "אלא שבניגוד ל "Adbusters" שמתייחס רק לבעיות של גלובליזציה שהן עולמיות, לי היה חשוב לייצר משהו מקומי, שיתייחס למה שקורה פה. לדבר, למשל, על מה שקורה בסכסוך הציוני-פלשתיני, ובאמת כמה עמודים מתייחסים לזה באופן מאוד חזק. רציתי שנתייחס לניואנסים בתקשורת הישראלית. אני מאמין שאם העיתון יתורגם ויופץ בחו"ל אנשים לא יבינו אותו, וזה מכוון".

הצילום שבחרו לשים בכפולת העמודים שפותחת את הגיליון מייצג היטב את המסר הזה: אבטיחים מפוצחים, אדומים כדם, מתגלגלים בין קרטונים מעוכים, שקיות נילון, שאריות מזון ומי סבון שזורמים מסביב. דקה אחרי פיגוע? לקראת שעת סגירת הדוכנים בשוק, בסיום עוד יום מסחר שמותיר סביבה מזוהמת ומעלת צחנה? אי אפשר לדעת, אבל הדימוי הזה מייצג בלי ספק הוויה ישראלית מוכרת ומכוערת, על כל משמעויותיה.

הם מכנים את עצמם ללא היסוס "זונות של השיטה" ופורשים מיד שפע של דוגמאות לקלקולים שבהם נתקלו במערכות התקשורת והפרסום, משם יוצאת פרנסתם.

שור: "עבדתי תקופה מסוימת כמבקר טלוויזיה באחד המקומונים של 'ידיעות תקשורת'. הגיע אלי שרון סגל, עורך העיתון, ואמר לי בפשטות 'אם אתה מלכלך, אל תלכלך על 'רשת'; אתה יודע שזו אותה בעלות, אז אל תלכלך, לא נעים'. זה היה אחד הדברים שהביאו אותי לעזוב את העיתון, נוסף לכך שניסו לצנזר אותי כמה פעמים על מסרים פוליטיים (שרון סגל, עורך עיתון תל אביב בתגובה: "מדובר בשקר גס. הדברים מעולם לא נאמרו ואני רואה בחומרה רבה כל פרסום מכפיש מאין זה"). דוגמה נוספת: עבדתי כמשכתב חדשות במקומון של הרשת בירושלים. בכל ידיעה שהיתה קשורה למעשה אונס, כתבת הפלילים באותה תקופה היתה מוציאה מהדו"חות המשטרתיים את המיטב של הצהוב והפורנוגרפי. הוא אמר לה ככה, הפשיט אותה, הרים לה את החולצה, נגע לה פה, דחף לה אצבע וכולי. הכל גרפי מאין כמוהו. היו לי על זה אין-סוף ויכוחים בעיתון. אין שום סיבה שהדבר הזה ייכנס כך לעיתון, משום שזו פורנוגרפיה. לדעתי, זה לא עובר מבחינה מוסרית".

אידלמן: "אני עובד עכשיו עם השותף שלי על קמפיין למשקה לצעירים. בתחילה דיברו אתנו על 'להביא משהו נורא מהחיים' והנה משפט מהמשוב האחרון שקיבלנו: 'בית הקפה צריך להיות יותר חי, נושם וסקסי. אולי להראות יותר פרצופים של בחורות, ציצים, משהו'. בכל עבודה אומרים לנו - תראו יותר בשר, תגדילו יותר את הציצים, הבחורות לא מספיק רזות, הבחורים לא מספיק שריריים. אני מנסה להאמין שאם אני נמצא שם, אז אני אולי אעשה משהו טוב יותר מאנשים שלגמרי לא אכפת להם, למשל שלא יהיו דוגמניות מתחת לגיל 18 ואם אפשר אז שבכלל לא יהיו. אבל אולי זה שקר עצמי".

קנטור: "לי אין ספק שהמדיום מנצח בסופו של דבר, לא אני. התוכנית שניסיתי לעשות ב'ביפ' עם רונן, תוכנית פוליטית לצעירים, רק קישטה את המנגנון. היינו עלה תאנה שמשמעותו: הנה יש לנו תכנית מחתרתית. לנו, לכבלים הדיגיטליים ה'מגניבים' שמשדרים לאנשים ה'מגניבים'. למשל, התחוללה סביבנו 'שערוריית הגראס' (בעקבות שידור תכנית שדנה באופן חופשי בעישון גראס, ע"ב). אני בפירוש חשתי שהיו כאן שני גופים מסחריים שמאוד נהנו מהסיפור - 'ידיעות אחרונות' שקיבל שער יפה וכפולת אמצע נהדרת, וערוץ 'ביפ' שנורא רוצה לקדם את עצמו, משום שאף אחד לא כתב עליו מילה לפני השערורייה. זה אולי נשמע מיתמם עכשיו, אבל אני רציתי לעשות תוכנית על נושא שהוא בעיני שווה שיחה: תרבות עישון הגראס בארץ, תרבות נוכחת וקיימת. גיליתי שהדברים מתנהלים מעל לראשי, שלא ברצוני, תוך התנגדות שלי. התברר לי למשל שהקלטות נשלחו ביוזמת ערוץ 'ביפ', שרצה לקדם את השערורייה הזאת. זה נפל לחיק החם של 'ידיעות אחרונות' ופירנס יפה את שני הצדדים. אף אחד לא קיים דיון בנושא שהעלינו בתוכנית.

"דוגמה אחרת: הייתי תסריטאית ראשית בשתי תוכניות שמטרתן היתה כביכול לעזור לאנשים. לאחת מהן קראו 'קטן עלינו' של אברי גלעד. כביכול, הרעיון נהדר - ניקח איש מוכה גורל שגר בעיירת פיתוח ונעשה לו הפתעה משגעת, כמו שגם דודו טופז יודע לעשות - נמלא לו את הבית ברהיטים מתנת הום-סנטר וחברות אחרות. בכל תוכנית לא יכולתי לעמוד בקונפליקט: האושר העילאי שניתן לאותו אדם שזכה, מול הנזק החברתי הנורא שתוכניות כאלו גורמות. אלו תוכניות שמזיזות את חץ האחריות מהמדינה אל הטלוויזיה. מה פתאום שאברי גלעד ודודו טופז ייטיבו כך עם מישהו? זה לא תפקיד שלהם, אלא של מערכת המיסוי בארץ".

שור: "ואף אחד לא שואל אז את השאלה האמיתית - למה בכלל יש אנשים שחיים בכזה עוני?".

קנטור: "גלעד וטופז עושים שימוש. הם לא אנשים רעים, אבל ברגע שהמעשה הטוב מוכנס למסגרת של טלוויזיה, למסגרת של אייטם, שבינו לבין אייטם על אומלל אחר יש רצף פרסומות שכל אחת מהן עולה יותר מכל תכולת הבית המחורבנת שקיבל אותו איש, אז כל המעשים הטובים מתגמדים לעומת המדיום".

אידלמן: "בכלל, מה קרה למתן בסתר שלימדו אותנו שעושים כשהיינו קטנים? הכל נעשה לראווה. יש אנשים שנותנים ותומכים באחרים בקהילה, אבל זה לא נעשה בצנעה כפי שהיה נעשה פעם".

קנטור: "אלו דברים שאסור שיעשו למען רייטינג. אם לא היתה תוכנית, אם לא היה פורמט, לא היו נותנים לו שום דבר. מה זה עושה לאותו אדם נחמד משדרות? הוא עצמו, סבלו, הטרגדיה האישית שלו הופכים לאייטם. הוא לומד לשווק את האומללות שלו, הוא הופך את הטרגדיה האישית שלו למשהו שניתן לסחור בו".

רוזיליו, כזכור, נתפשת כ"נפש הטהורה" של הקבוצה, אבל גם היא מסתכלת לאחור בזעם על המנגנונים שפעלו על נפשה וגרמו לה לשתף פעולה עם מעשים שהיום היא שופטת כ"מחרידים". "אני חלק מהשיטה", היא אומרת, "כי מגיל צעיר הרגשתי שאני דפוקה בגלל שאני לא נראית כמו כל הדוגמניות. זה היכה בי כשבגיל 14 הפכתי לאנורקסית, ולקח לי הרבה זמן לצאת מזה. הבנתי שאי אפשר להראות כמו כל הדוגמניות.

"אני חלק מהשיטה כי הגעתי לצבא כמו כולם, ולא שאלתי הרבה שאלות. שירתי במבצעים של חיל האוויר כחזאית. נתתי תדריכים להמון מבצעים שאם היום הייתי יודעת עליהם, הייתי עורקת ומפגינה נגדם. זה היה בתקופת לבנון והיו שם דברים מזעזעים. הריסות בתים והפצצות. היו דברים שהיכו בי כבר אז. למשל, סיפרו לנו כל מיני 'קטעים' על טייסים שהיו מנמיכים עם המטוסים שלהם ליד נבטים, ממש קרוב לכפרים הבדוויים. בגלל שהם היו מנמיכים כל כך, אוהלים ופחונים היו עפים באוויר. זה היה סוג של משחק, שעשוע". מדובר צה"ל נמסר כי המיקרה המצויין לא היה ולא נברא.

הדמגוגיה של העיתונאים

כמעט קשה לכתוב את המלים האלו על קבוצה של אנשי עיצוב ותקשורת תל אביבים, בני שלושים פלוס מינוס, המזוהים באופן כמעט אוטומטי עם ציניות, אדישות ועיסוק באישי, אבל בחברי קבוצת "עוד!" קיים להט. להט יצירתי הניכר מעל דפי הגיליון המתריס שהפיקו, ולהט, כפי שעולה מתוך השיחה הרעשנית אתם, שמעיד על מעורבות חברתית שיוצאת הרבה מעבר לגבולות תל אביב.

יצרתם גיליון שמתקומם נגד ההליכה אחרי אופנות וטרנדים חברתיים, אבל גם אתם חלק מתהליך, טרנד עולמי. זה כמעט סוג של אופנה לצעירים, להיות נגד תהליך הגלובליזציה והמנגנון הקפיטליסטי.

שור: "זה מאוד עיתונאי להגיד 'הטרנד עכשיו זה אנטי גלובליזציה'. יש מאבק גדול, אז מה שהעיתונות עושה זה לקחת את זה, לעשות על זה מוסף או כתבה ולהגיד שזה 'טרנד'".

חסון: "זו דמגוגיה של עיתונאים. לקחת כל רעיון, להפוך אותו ל'טרנד', ובכלל לשטח אותו".

קנטור: "אנחנו מושפעים ואין לנו שום דרך להימלט מלהפוך לאותו טרנד או אימג'. אולי מישהו זריז יבוא ויגיד - אולי שיפרסמו לי את 'קולה'? אתה לא יכול להימלט מזה. אתה יכול רק להמשיך לשאול שאלות ולהגיד - לא מעניין אותי שאת אומרת שזה 'טרנד'".

אידלמן: "הסיבה שהפגינו בגנואה עשרות אלפי צעירים זה בגלל שהרעיונות האלו, שלא התחילו היום, מקבלים כעת הד. יש אנשים שהניחו את השורשים הרעיוניים לכך - גי דבור עם 'חברת הראווה' בשנות ה-60, תנועת הפאנק, פנזינים אנרכיסטיים, הוגי דעות כמו חכים ביי או נועם חומסקי. אלה הוגי דעות שלרעיונות שלהם יש עכשיו ביטוי בשטח. זה לא טרנד חדש. השורשים היו קיימים תמיד, גם בישראל. תמיד היה בארץ שמאל ביקורתי עם נטיות מרקסיסטיות שביקר את מה שקורה. תמיד יהיו אנשים צעירים שמגלים את הדברים האלה סביבם ואז מחפשים את הוגי הדעות שהיו לפניהם כדי להתחבר אליהם".

חסון: "מי שמגדיר אותנו כ'טרנד' אלו אנשים שלא רוצים לעשות שום דבר. נוח להם להסתתר מאחורי הניסוחים האלו. זה זר לי לגמרי, להגיד שאנחנו טרנד חדש ובגלל זה אנחנו פועלים. זו דרך לבטל אותנו. זה בעצם להגיד, 'או.קיי, הבנו את הטרנד ועכשיו נוכל לחזור לשגרה שלנו שבה ממשיכים לנצל ולזהם'". *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ