לא סובל מסיוטים

כשהתיישב שי אונגר לאחר הפיצוץ בשדה חמד במארס שעבר הוא גילה שהיד שלו כמעט נקטעה. בבית החולים התברר שהפציעה מסכנת גם את לבו וריאותיו. הוא איבד חברים בפיגוע וחבר נוסף בפיגוע בקרני שומרון. אבל שי, בן 14.5, ישן מצוין, מרבה ללכת למקומות ציבוריים ושואף להיות חובש קרבי בצבא. אין לו הסבר לחוסן הנפשי שלו, אבל הוא נהנה מהפרסום ונהנה להפסיד לימודים

מאת ים יהושע
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת ים יהושע

אילו מרכיבים צפויים להיות חלק בלתי נפרד מחייו של ילד שנפצע קשה מאוד בפיגוע טרור, שבו גם נהרגו שניים מחבריו הטובים ביותר, ונקבעו לו 100 אחוזי נכות: סיוטים בלילה? טיפולים פסיכולוגיים? התנפצות חלומות נעורים? חשש ממקומות ציבוריים? יכול להיות, אבל שי אונגר, בן 14.5, שנפצע קשה מאוד בפיגוע בתחנת דלק ליד שדה חמד לפני שנה, מסרב להתאים למודל. הוא לא סובל משום סיוטים, לפסיכולוגים הוא מתנגד, חלומות הנעורים שלו ממילא התגבשו רק בעקבות הפיגוע, ולמקומות ציבוריים הוא הולך ברצון. "אין לי הסבר לחוסן הנפשי שלי", הוא אומר, "אבל יש לי, כנראה, הרבה מאוד כוח סבל".

אמו, דבורה, הופתעה כשהוא לא הזדקק לעזרה נפשית, אבל אפילו הפסיכולוגים של בית החולים אמרו שהוא במצב טוב. "שי דיבר המון על הפיגוע, וזאת לעומת פעם שהוא היה מאוד סגור. יכול להיות שזה בגלל החינוך מהבית. לא ישבנו ובכינו הרבה, אלא עודדנו אותו". האמת היא שהמשפחה דווקא הכינה את עצמה לסיוטים, אומרת האם. אבל "כשהוא חזר מבית החולים, בלילה הראשון הוא ישן כמו מלך וזהו. אין לו בעיות שינה בכלל. הופתענו מזה. השינוי היחיד שקודם הוא היה סוגר את הדלת של החדר שלו כשהוא ישן, ועכשיו הוא מעדיף לישון עם דלת פתוחה". אבל למרות זאת, אונגר מספר ש"לפעמים יש נפצים שמפריעים לי, זה מבהיל אותי. כשאני שומע נפצים זה כואב, מפחיד, זה מחזיר אותי למה שהיה".

ולא שהחיים ממש הקלו עם שי אונגר מאז הפיגוע או שהוא הקל עם עצמו. בבית החולים התברר לאונגר לראשונה ששניים מחבריו הטובים, נפתלי לנצקורן ואלירן רוזנברג, נהרגו בפיגוע. המידע הגיע מהפסיכולוגית של בית החולים. "קיבלתי את זה כמו שכל אחד היה מקבל את זה. בכיתי, ברור. היינו חברים טובים, דיברנו הרבה על עניינים אישיים, עשינו צחוקים ביחד, היה כיף מאוד להסתובב אתם. תמיד הרצנו צחוקים. זה היה הדבר העיקרי שהיינו עושים".

אבל לאונגר לא הספיק לדעת שהשניים מתים. הוא רצה לדעת בדיוק איך זה קרה. "שאלתי איך הם נהרגו, אבל אף אחד לא רצה להגיד לי", הוא אומר. "ואז, כשהגעתי למחלקה הכירורגית, אחד הפצועים האחרים, שקיבל רק הלם, התקרב אלי למיטה וסיפר לי שכל בית החזה של נפתלי נפתח, הצלעות יצאו החוצה וכך הוא מת. לגבי אלירן, עד היום אני לא יודע".

לפני חודש וחצי קיבל אונגר בשורה מרה נוספת. חברו הטוב, נחמיה עמר, מת בפיגוע בקניון שבקרני שומרון. "עצוב לי לאבד חברים בגיל צעיר", הוא אומר, "אבל עכשיו, כשכל יום יש פיגוע, זו מלחמה. למה דווקא החברים שלי נהרגו ואני לא? אני לא חושב על זה. אם ככה רצו למעלה, ככה יהיה. גם מה שקרה לי זה לא מזל, זה נס. זה לא מה שיגרום לי לפחד, להיפך. אני לא פוחד להסתובב במקומות ציבוריים, אני נהנה מזה. מעבר לכך, אף אחד לא יגיד לי איפה להסתובב ומתי. מצדי, אין שום בעיה לחזור ממש לאותה תחנת דלק".

היד עדיין שם

ב-28 במארס 2001 פוצץ עצמו מחבל מתאבד ברחבת תחנת דלק בסמוך למושב שדה חמד שליד קלקיליה. ברחבה עמדו מוקדם בבוקר אנשים רבים אשר המתינו לאוטובוס ממוגן, שאמור היה להסיע אותם לישיבת "בני חיל" בקדומים. בין אותם האנשים המתינו גם שי אונגר, אז בן 13.5, ועוד חמישה מחבריו הטובים ללימודים בישיבה, שבה לומדים, בדומה לשי, ילדים עם קשיי ריכוז ובעיות למידה. "עמדנו צמודים אחד לשני", מספר אונגר, "וחיכינו להסעה. דיברנו בינינו, ואחרי כמה זמן הגיע המחבל ועמד כמטר מאתנו. הוא אמר לנו, במבטא ערבי, 'תגידו לי שנייה משהו', ואז הוא התפוצץ".

אונגר עף למרחק של כמה מטרים, איבד את ההכרה לזמן קצר, ומיד התיישב על המדרכה והחל בבחינת הנזקים: "הסתכלתי על הידיים שלי וראיתי שיד ימין נקטעה לי. היא היתה רופפת ורק העורק הראשי החזיק אותה. מכפות הידיים נתלש לי העור, וראיתי את העצמות ואת הוורידים. הייתי מבוהל, אבל הבנתי בדיוק מה קרה".

מאוחר יותר, בחדר הטראומה של בית החולים בילינסון, התברר שהתמונה חמורה בהרבה: שני מסמרים, שנפלטו ממטען החבלה שנשא המחבל, חדרו סמוך ללבו של אונגר. גופו - מהמפשעה עד לצוואר - היה מלא ברסיסים, ופתח שנפער בבית החזה הפריע לפעולה התקינה של הריאות. הוא הוגדר כפצוע קשה מאוד. חבריו, מתנועת הנוער של "בני עקיבא", התפללו לשלומו בלובי של בית החולים. אונגר עבר ניתוח חירום שנמשך שמונה שעות ולאחר מכן הועבר להמשך טיפול במחלקת הטיפול הנמרץ של בית החולים לילדים "שניידר". שם הוא הורדם בעזרת מורפיום למשך חמישה ימים, משום שהרופאים סברו שיהיה זה בלתי אפשרי בעבורו להתמודד עם כאבי הטיפולים, שכללו בין היתר התקנת פלטינות והשתלות עור.

"כששי התעורר והועבר למחלקה הכירורגית הוא ראה אותי, בכה ושאל, 'אמא, את יודעת מה קרה לי?'" משחזרת אמו דבורה. "למרות ההרדמה הממושכת, הוא זכר הכל ושאל על היד, אז הרמתי לו את הסדינים כדי להראות לו שהיד עדיין שם".

חשבתי שנהרסו לי החיים

אונגר השתחרר מבית החולים, עם גבס על שתי הידיים, שבועיים לאחר יום הפיגוע. כיום הוא מוגבל בתנועות האצבע המורה בידו הימנית, ובאגודל של אותה היד. כמו כן, זרוע היד חלשה יותר. בקרוב הוא אמור לעבור ניתוח נוסף, שיתקן חלק מהנזקים. כיום הוא מסוגל לבצע פעולות שהיו בלתי אפשריות לביצוע לאחר הפיגוע, למשל לשרוך את שרוכי הנעליים. עזרה המוצעת על ידי המשפחה - האם דבורה, האב רוברטו, אחותו הגדולה ושתי תאומות הקטנות ממנו - לא תמיד מתקבלת בברכה. בשם העצמאות כמובן.

"בהתחלה חשבתי שנהרסו לי החיים", הוא אומר, "ראיתי את המצב שלי, ושמעתי על החברים שנהרגו, נרצחו. אבל לאט לאט התחלתי לראות שיש גם דברים טובים. החברים הטובים, לא סתם חברים, באו אלי הביתה והתחילו לעודד אותי. חזרתי גם ללימודים לאט לאט. בהתחלה היה לי מורה פרטי מטעם משרד החינוך, שבא ללמד אותי חשבון. אחר כך חזרתי לבית הספר (כיתה ט' בישיבת "כפר גנים" בפתח תקוה, שאליה הוא הצטרף משום שהטיפולים הצריכו את הישארותו בפתח תקוה), למרות שלא רציתי לחזור ללימודים. אף אחד לא אוהב לימודים, וגם ככה אני מגיע לישיבה רק בגלל החברים. גם הפיזיותרפיה היא בבוקר ואני מפסיד לימודים, אז הרווחתי. לפני הפיגוע הייתי רושם ביד ימין, ועכשיו ביד שמאל, שזה קשה יותר. אבל חוץ מהמגבלה הטכנית בידיים, הכל בסדר.

"בבית הספר היה מוזר, עניין הפציעה היה חדש בשביל הילדים והרגשתי שמרחמים עלי. אם הייתי מנסה לעשות משהו כולם ישר היו באים לעזור. יום אחד ניסיתי לפתוח איזו קופסה והם ישר היו אומרים: 'עזוב, עזוב, אני אעשה את זה'. זה עיצבן אותי, כי אני מנסה לעשות את זה לבד. בבית או במקום אחר הרי אין תמיד מי שיעזור לי. כעיקרון, אין דברים שמגיעה לי עזרה עבורם".

גם בצד הגופני יש, למרות הכל, כמה מגבלות. "היום אני לא יכול לשחק כדורסל, פינג פונג וטניס, אז אני משחק כדורגל. לפעמים, כשאנחנו עושים סנפלינג מהגג של הסניף של 'בני עקיבא', אני לא יכול להשתתף כי זה מסוכן לי".

ומה בצד החיובי? "הדבר הכי טוב שקרה לי בעקבות הפיגוע זה הפרסום", הוא אומר. "כל ילד רוצה דבר כזה. חוץ מזה, הבנתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. להיות פראמדיק. נראה לי מעניין להתעסק ברפואה ולעזור לאנשים, ולכן בצבא אני רוצה להיות חובש קרבי. אם יורידו לי פרופיל בגלל הפציעה, אני אלחם נגד ההחלטה הזאת. אם בכל זאת לא אוכל, אלך להיות שחקן כדורגל".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ