בחסות גבינת טוקסידו של אדלשטיין

מאת ג'ולי סלמון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת ג'ולי סלמון

ייתכן שוויקטור פאקר יתגלה כתות-אנך-אמון של רדיו היידיש, נציג חשוב של תרבות שנעלמה - לא בגלל מה שהיה, אלא משום שהדורות הבאים מצאו את מה שהותיר מאחוריו. פאקר היה חלק מרנסנס יידיש ברדיו במאה העשרים, שהחל בתקופת השפל הגדול בארצות הברית, כאשר בניו יורק בלבד שידרו 24 תחנות. הוא תואר כקיסר גלי האתר ב-WLTH, תחנת יידיש שאינה קיימת עוד במנהטן. כל יום יצר וביצע מופעים של 20-15 דקות כל אחד, כל אחד מהם שונה ממשנהו. הרפרטואר שלו כלל ראיונות עם בני אדם ברחוב, מלודרמות בהמשכים ושירה דאדאיסטית - ביידיש. כשמת ב-1958, גם הלך ונעלם הקהל לסוג זה של שידורים ועד מהרה עבר מן העולם.

בשש השנים האחרונות חפרו ומצאו דייוויד איסאי, יוצר תוכניות רדיו תיעודיות, והנרי ספוזניק, אתנומוסיקולוג ומוסיקאי, שרידים של עולם רדיו אבוד זה. באחרונה החל הרדיו הציבורי הארצי בארצות הברית לשדר בתוכניתו "All Things Considered" את "פרויקט רדיו היידיש", הכולל דרמות, ראיונות, פרסומות, מוסיקה ו"שטיקים" שנאספו מכאלף שעות הקלטות. הקטעים השבועיים האלה, שישודרו במשך עשרה שבועות, יימשכו בין שש ל-22 דקות.

בעזרת תרגומים ילמדו מאזינים להכיר את נחום סטוטצ'קוף, כרוניקאי של החיים בבתי דירות, שהדרמות הרדיופוניות שלו עסקו באורח בוטה בנושאים כמו התבוללות ואובדן; הם ישמעו את סי ישראל לוצקי, בעל טור מייעץ; וגם קטעים ממוסיקת סווינג ביידיש, לרבות גרסה קצבית של "דיינו" מהגדת פסח.

ספוזניק ואיסאי התיידדו בעבודה משותפת שעשו. יום אחד השמיע ספוזניק לאיסאי את הקטע "דיינו" מאוסף של סווינג ביידיש. איסאי שאל, מה זה? וספוזניק אמר לו במה מדובר ומנין באה המנגינה.

בדומה לפאקר, איסאי, בן 36, הוא איש רדיו בעל התמחויות משלו. הפרויקט לא היה בחירה מובנת מאליה בשבילו. הוא אינו דובר יידיש, אבל כאשר הקשיב למופעי הרדיו מלאי הלהט והעליצות ביידיש של פאקר (שתירגם ספוזניק), הרגיש מה ששבע שנות לימוד בבית ספר עברי בניו הייוון לא הצליחו לחולל.

אם רדיו היידיש פתח עולם חדש לאיסאי, הרי את ספוזניק, בן 48, הוא החזיר לשטח מוכר. הוא נולד בברוקלין למהגרים פולנים ושפת אמו היתה יידיש. הוא למד להיות חזן אך נטש את הזמרה הדתית לטובת בלוגרס, מוסיקת קנטרי בדרום ארצות הברית. באמצע שנות השבעים החל מנגן מוסיקת כליזמרים וב-1982 היה לארכיבר במכון YIVO למחקר יהודי במנהטן, שם אסף הקלטות הקשורות למוסיקה ותרבות יידיש.

בזמן עבודתו בארכיון, ב-1986, הלך למכירת חיסול של תקליטים. ספוזניק נתקל בתקליטי 16 אינץ' ובהם תוכניות רדיו ישנות ביידיש (שחייבו פטיפון מיוחד כדי להשמיעם). השמות היו מסקרנים: "מנגינות יידיש בסווינג", "תוכנית פומפרניקל של סטומר", "החיים מצחיקים עם הארי הירשפילד, בחסות גבינת טוקסידו של אדלשטיין". התברר שסלילי ההקלטות נערכו לא לצורך הפצה, אלא ל"נציבות הרדיו הפדרלית" שקדמה לנציבות התקשורת הפדרלית, לשימוש במקרה של סכסוכים משפטיים שבהם היו מעורבים שדרנים.

מאז נהפך הדבר למעין אובססיה. פגישה עם אירווינג הו, ההיסטוריון ומחבר "World of Our Fathers", ספר פורץ דרך על מהגרים יהודים, דירבנה אותו עוד יותר. ספוזניק שאל את הו מדוע לא הזכיר אפילו במלה את רדיו היידיש בספרו. תשובתו של הו היתה קצרה: זה לא היה חשוב. "הוא הניע אותי להוכיח שהוא טועה", אמר ספוזניק ופתח באודיסיאה של 15 שנים. בחיפושו אחר שידורים מהעבר הוא נבר בכל מקום, כולל מזבלות.

החומר התגלה כאוצר בלום של ארכיאולוגיית אודיו. התוכניות שמעולם לא נועדו לדורות הבאים היו אינטימיות להפליא וחסרות כל עכבה. איסאי דאג להעברת הסלילים לקלטות דיגיטליות ודיסקים לצורך עריכה במחשב. ניסיונו ההירואי ולפעמים הנואש של פאקר למלא בכל יום ארבע שעות שידור הוא קומי ונוגע ללב. "הוא יצר כמה משידורי הרדיו הגרועים ביותר אי פעם וכמה מהטובים ביותר, אבל שום דבר ממה שעשה אינו משעמם", אמר איסאי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ