מאת לילי גלילי

גשם כבד ירד בצפון השומרון בשבוע שעבר. וכן, היה איזה עץ שהסתיר בית שממילא ראו אותו בקושי בגלל הגשם. אדם, שם בדוי, לא ישכח לעולם את הגשם הזה ואת העץ הזה. הם צורבים במוחו כבר שבוע, לא מרפים. אף שהוא חש צורך לספר את סיפורו, אדם מבקש להופיע בשם בדוי. הוא עדיין קצין שריון בשירות מילואים, אף על פי שאת הימים האחרונים הוא עושה בבית במעין חופשה שאליה נשלח על ידי הצבא. הוא עדיין לא יודע מה יעשה עם הצבא בעתיד, ואינו יודע מה יעשה הצבא אתו.

במשיבון של אדם מלווה ההודעה הקולית במנגינה יפה של ניל יאנג. מין מחוות נעורים של מי שנמצא על התפר שבין נער לגבר. צלילי המנגינה עומדים בסתירה חריפה לטון המתכתי שבו הוא מספר את סיפורו, בנשימה אחת, כמו בניסיון לפרוק מטען כבד:

"קיבלנו משימה להיכנס לכפר בצפון השומרון, ובמהלך המשימה זיהו איזה בית שהיה ספק שיש בו נשק. אמרו שאולי גם יש אדם חמוש, והיתה מטרה לירות לעבר הגג. לא לפגוע, רק לירות. היה הרבה גשם, והיה עץ שהסתיר את הבית. ירינו. נער פלשתינאי נפגע בגב. אני לא יודע מה בדיוק קרה לו, אני לא יודע בן כמה הוא. רק כשבדקו את המכונית שבאה לפנות אותו בשביל לראות אם אין מגניבים בה נשק, אמרו לי שזה היה נער. ראיתי את הבית, את המכונית המפנה, לא ראיתי את הילד. לא יודע אם הוא חי או מת. ההתרשמות שלי היא, ואני לא יודע זאת בעובדה רק בהרגשה, שהוא ספג פגיעה לא קלה. זהו. בעצם זה כל הסיפור. רק שלמחרת היום ראיתי שאני לא מסוגל לתפקד. אני מפקד שמקבל משימות ומטיל משימות על אחרים, ופתאום אני לא חושב על המשימות אלא על מה אני עושה פה, שואל את עצמי אם אני מרגיש פושע, וגם מגיע לפסיוויות פיסית שאני לא יכול לאכול, לא יכול לישון. זה התחיל ברגע שהודיעו לי שהנער הזה נפגע, הרגשתי פתאום לחץ כזה בבטן וברגליים. אז אני יודע שזה מאוד מושפע ממטענים אידיאולוגיים שהבאתי אתי למילואים האלה, משאלות ששאלתי את עצמי עוד קודם. אבל בגיוס חירום אתה קם והולך, ורק אחר כך שואל שאלות. זה מה שעשיתי.

"התגובות של המפקדים שלי היו מאוד מבינות, מאוד בסדר. הם הציעו שאצא לחופשה. אני לא יודע למה זה השפיע עלי עד כדי כך. נכון שלא ראיתי את הילד, אבל אולי דווקא בגלל זה. כשאתה רואה לאדם שמולך את הלבן בעיניים, אולי אתה מרגיש ממש מאוים. אבל אני בתוך טנק, בתוך מצב מוגן. טנק גדול מוגן בתוך איזה כפר. אף אחד לא ירה עלי, הייתי בסביבה מוגנת, והירי היה מכוון לא לפגוע. אולי דווקא בקרב אמיתי, כשבא אדם להרוג אותך, אולי ההתמודדות היא אחרת. התגובה השכיחה בצבא כשזה קורה היא שדברים כאלה קורים במלחמה. זה מה שגם אני אמרתי לחיילים שלי בהזדמנויות שונות. ולמרות שאמרתי את זה, זה לא כל כך עוזר לי כרגע. עכשיו אני לא יכול להגיד שאני שלם עם ההתמודדות שלי, אבל זה מה שקרה. זו מלחמה שאי אפשר שלא לערב בה אמונות פוליטיות. אבל שיהיה ברור: אני לא רוצה להניף איזה דגל ולקרוא לאחרים לסרב, או להכליל שכל הפעולות האלה הן פשע. זה הרבה יותר מורכב בעיני.

"עברו עלי חמישה ימים שאני לא מאחל לאף אחד. כקצין בסדיר ובמילואים מעולם לא סירבתי לכלום, לא השתמטתי מכלום. הסיפור שלי הוא אישי, לא יכול להשליך ממנו לדברים אחרים, למרות שהבעייתיות התחילה עוד קודם. המלחמה הזאת היא גם להיכנס לבית של פלשתינאים באמצע הלילה. לקחנו בתים של פלשתינאים, סגרנו את כל המשפחה בחדר אחד, זה בטח לא נעים לכולם. קראתי שיש פלוגות שהשאירו אחר כך כסף לבעלי הבית לתיקונים. אני לא מסוגל בנקודת הזמן הזאת לקבל על עצמי שום אחריות, בטח לא יכול לפקד על חוליה.

"ועכשיו לא נעים לי שאני בבית, כשכל האנשים שלי נשארו שם. אני מרגיש כאילו שנטשתי אותם. לחלוטין כן. בפעם הראשונה שנכנסתי בבית למקלחת אחרי ששלחו אותי הביתה היה לי לא נעים בכלל. על זה גדלנו בצבא, על החברות. אבל עוד יותר גרוע היה כשהרגשתי שאני לא מתפקד, וראיתי את עצמי בא לבית של הורים של חייל שלי להסביר להם שהבן שלהם נהרג כי אני לא מרוכז, ולא לגמרי שלם עם המשימה... באיזה שלב שהייתי בסיטואציה הזאת התקשרתי לחברים בבית. כמה מהם אמרו לי 'לא נעים מה שעובר עליך, אבל בזכות זה יש לנו כאן כמה ימים של שקט'. אבל סגרתי את הטלפון וחשבתי שלימים האלה יש מחיר, הילדים שלנו או הילדים שלהם, וזה נורא קל להגיד מה הבחירה כל עוד לא אתה הוא זה שיורה בילד.

"אז מצד אחד הרגשתי שהפעם זו מלחמה, שעכשיו יש להם נשק, מה שצריך להקטין את הדילמה. אבל גם הפעם מצאתי עת עצמי עם טנק מול ילד בן שבע עם בקבוק תבערה, ולמרות שהפקודות הן לירות במצב כזה, לא יריתי. אני ישוב בכלי כבד שעולה מיליונים מול ילד עם בקבוק, ולא יריתי. אז הרגשתי שאני במלחמה בכל נושא גיוס החירום, בהכנה, אבל כשנסעתי בתוך הערים והכפרים הפלשתיניים, אני לא יודע... לא ממש הגבתי כמו לוחם במלחמה, כמו המלחמה שאתה מתכונן אליה. זה לא זה. אותי לימדו שמלחמה זה לראות טנקים סוריים ולירות, לא להיכנס לבתים של פלשתינאים. מצד שני, הטרור גם מאוד קטלני. אני לא יודע. אני לא רואה את עצמי בזמן הקרוב יוצא מן הפלונטר לחפש את המקום הכי פחות לא שלם; למקום שלם אני כבר לא מצפה".

זה המונולוג של אדם. מבולבל, מיוסר, קרוע לגזרים. אבל מה בדיוק אפשר להסיק ממנו? שהחיים מלאים דילמות ושמלחמה היא דבר נורא, שתי תובנות לא ממש חדשות? הפרופ' דן בר-און מן המחלקה למדעי התנהגות באוניברסיטת בן גוריון, בעבר הפסיכולוג של פיקוד דרום, אומר שבהחלט יש מה להסיק מאירועים מסוג זה: המערכת הפוליטית והצבאית צריכה, לדעתו, לשקלל את המחיר האנושי הנפשי כשהיא באה להפעיל חיילים בסיטואציות האלה. "המערכת מתנהגת כאילו אין מחיר", אומר בר-און; "אבל יש מחיר כבד לטווח ארוך, לפרט ולחברה. אבל אף אחד לא חושב, ואף אחד לא באמת רוצה לדעת. הצבא חייב להכיר בעובדה שהפגיעה הנפשית הזאת קיימת, לאבחן אותה ולטפל בה. אבל הצבא לא עושה זאת".

את מידת האי רצון להתמודד עם הבעיה חווה בר-און על בשרו. בראשיתה של האינתיפאדה הראשונה, כששירת במילואים כפסיכולוג של פיקוד דרום, ערך עם עמיתו, הפרופ' צ'רלי גרינבאום, אז פסיכולוג של פיקוד מרכז, סקר שבחן את התמודדות החיילים עם מצבים שלא הוכנו אליהם ושאין לגביהם תורת לחימה. השניים הסתובבו בשטחים, העבירו שאלונים, ערכו תצפיות. את הדו"ח שהכינו העבירו לראש אגף מדעי התנהגות בצה"ל. הוא, בתורו, השליך את תפוח האדמה הלוהט הזה אל ראש אכ"א אז, האלוף מתן וילנאי; וילנאי הציע שיפנו לרמטכ"ל, דן שומרון. הרמטכ"ל לא נפגש עמם. אחרי שלושה שבועות הוציאו את הסיפור לעיתונות. בלי ממצאי הדו"ח, שנותר סודי עד היום, אלא עם התחזית: "החריג ייהפך לנורמה". שניהם הושעו מן הצבא, ולא חזרו עוד לתפקידם עד אשר הגיעו, כל אחד בתורו, לגיל פרישה משירות מילואים.

"אני חושב שהמצב היום, אף שהוא אולי דומה יותר למלחמה, גרוע עוד יותר מאשר באינתיפאדה הראשונה", אומר בר-און, "היום יש ברבריזציה של הלחימה גם מן הצד הפלשתיני, בעיקר בפיגועי ההתאבדות, והתגובה של הצבא חייבת להיות עוד יותר ברברית. מתוך התיאורים של כניסת הצבא לשטחים ולבתים, החיילים נחשפים יותר ויותר לפגיעות בחפים מפשע, להפרות של צנעת הפרט, הכל בצורה עוד הרבה יותר פולשנית מאשר בעבר. כל אלו נחרתים במוחם, ואין דרך לדעת באיזו צורה האגרסיה הזאת תפרוץ באופן לא מבוקר. רק מעטים יצליחו לבצע את תהליך העיבוד; האחרים פשוט ידחיקו, עד שהכל יפרוץ באיזו דרך לא נשלטת. עד היום אני יודע על חיילים מיחידת דובדבן (שהשתפרה מאז האינתיפאדה הראשונה) המסתובבים בג'ונגלים של ברזיל. הם הרי באו ממקום שהתנהל כמו ג'ונגל".

באין כמעט מחקר ישראלי בנושא הזה, שאולים המונחים וההנחות מניסיונן של חברות אחרות המיטיבות להתמודד עם מה שמוגדר כהפרעה של מצוקה פוסט-טראומטית. בעיקר רלוונטי לעניין זה המחקר הענף באמריקה לאחר מלחמת וייטנאם. כ-25% מן החיילים שהשתתפו במלחמה ההיא הוכרו כלוקים בהפרעה פוסט-טראומטית, והרבה יותר מאוחר הוכרה רשמית גם אפשרות העברתה לבני הדור השני. רק שנים אחרי שהסתיימה המלחמה ההיא נקבע כי פסיכולוגים בבתי ספר שאליהם מופנים ילדים עם בעיית אלימות קשה, חייבים לשאול אם "האב השתתף במלחמת וייטנאם".

"היום זהו כלל מקובל", אומר בר-און. "אבל עד 91' נמנעה החברה האמריקאית מלהכיר בכך שיכולה להיות העברה כזאת לדור שני של מצוקה פוסט-טראומטית". לצורך הדיון, מבחינים הפסיכולוגים בין הטראומה של קורבן אלימות במלחמה, המוכרת כהלם קרב, לבין טראומה מוסרית הפוגעת במחולל האלימות. שנים לקח לחברה הישראלית המצ'ואיסטית להכיר בקיומם של קורבנות הלם קרב, שבמלחמת השחרור הוגדרו פשוט "דגנרטים". הכרה בטראומה מוסרית מחייבת הודאה בקיומה של בעיה מוסרית, במקום שבוחרים להתעלם ממנה.

בשנים האחרונות נעשו באוניברסיטאות בישראל כמה עבודות הבודקות את השלכות השירות באינתיפאדה הראשונה. הן אינן רבות, באשר גם הפסיכולוגים האזרחים בורחים מן הנושא מחשש לתיוג פוליטי שאותו נושא בר-און בגאווה. אחת מהן, עבודת גמר לתואר מוסמך של קרן נאמן מן המחלקה לקומוניקציה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשאלה מה מספרים לנשותיהם הגברים השבים מן האינתיפאדה. מן הממצאים עולה תמונה מורכבת: הגברים מספרים מעט מאוד; הנשים, מצדן, מבקשות לדעת מעט מאוד. האינתיפאדה מצטיירת כמלחמה "לא מדוברת" בקשר הזוגי, לעומת שאר המלחמות. הנשים שרואיינו מביעות את תחושותיהן ביחס לאינתיפאדה, כמלחמה שבה בני זוגן הוצרכו להשתתף גם בפעולות לא לגיטימיות העלולות לזעזע את המערכת המשפחתית. לדוגמה, מספרת טובה (שם בדוי) :..."את לבנון הוא נורא אהב לעומת עזה, שתמיד אמר שהוא לא מרגיש שם חייל שצריך להילחם... בעזה הפריע לו נורא שהוא נגד אוכלוסייה אזרחית, נשים וילדים. בלבנון הוא הרגיש שהוא עושה את מה שהוא אומן למענו בטירונות, הוא עשה תפקיד של לוחם. הוא היה קצת יותר פתוח בלבנון... הייתי מנסה לדברר אותו באותה מידה על לבנון ועזה. בלבנון היה נוח לו, לא להתפאר אבל לספר בתכל'ס מה עושים... אבל להתחיל לספר שכל יום נכנסו לתוך בית והעירו איזו ערבייה מהשינה והפכו לה את המזרון... כנראה הוא לא הרגיש שזה משהו שצריך להתגאות בו, ולכן אולי לא צריך לספר את זה".

נטלי (שם בדוי) סיפרה במחקר על חברותה עם אבנר, ששירת באינתיפאדה: "...אני חושבת שהתעלמתי מזה... אני יודעת שאבנר היה יותר אלים מחברים אחרים... ככה התחילו החיים המשותפים שלנו, בצל סוד ודברים לא מבוררים". התגובה הגברית, לעומת זאת, היתה במקרים רבים: "מי שלא היה שם, לא יכול להבין"; גברים אחרים בחרו להדגיש את אופיה הייחודי של האינתיפאדה כשונה משאר המלחמות, ותיארו אותה כגורמת ללבטים רבים ולקושי לשתף אחרים, במיוחד את בנות הזוג, בחוויות "לא הרואיות" מן הסוג שהיה שכיח באינתיפאדה. זאת רק אחת הדוגמאות להשפעה המתמשכת של סוג כזה של מלחמה בתא המשפחתי, ולטווח ארוך.

כך, במציאות שבה החליפה השאלה "מה יהיה" את ברכת השלום הרגילה בכל מפגש אנושי בשנה האחרונה, יש לבר-און גם תשובה: "יש כאן פרדוקס. ככל שהמצב יהיה יותר גרוע, מצבם הפסיכולוגי של החיילים שחוו פגיעה נפשית יהיה טוב יותר, כי יהיה המשך צידוק חיצוני לדברים שהם נאלצו לקחת חלק בהם. דווקא ככל שהמצב הפוליטי-החברתי ישתפר לכיוון של שלום, מצבם של מי שהשתתפו בפעולות האלה יהיה קשה יותר. לאף אחד לא יהיה אז עניין לעסוק בהשפעות הארוכות טווח של הפעילות האלימה, והם יישארו עם זה, בודדים לנפשם. איש במערכת הצבאית והאזרחית אינו מוכן לקבל אחריות חברתית על מי שנשלחו לשם. במקרה הכי גרוע, הם יעבירו את זה גם לדור הבא".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ