סיפור פולני

עדה פגיס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עדה פגיס

לראשונה מאז פרישתי ביקרתי בבית החולים. מוזר היה להתהלך במסדרונותיו ולהיווכח שהכל מתנהל בו כמקודם, כשעוד הייתי חלק ממנו. עמדתי לפגוש את פרופ' זיידמן כדי לסכם אתו את הפרטים האחרונים של העברת מחלקת "אף אוזן גרון" לניהולו. שלושים שנה ניהלתי אותה וגם נמניתי עם מקימיה.

מקצה המסדרון קראה לי ד"ר פליישמן הנמרצת, מנפנפת לי בדף פרסום של חברת נסיעות. חייכתי אליה והמשכתי בדרכי ואף החשתי את צעדי. "ד"ר הוכברג, צא מקליפתך!" צעקה אלי והשיגה אותי, כולה מתנשפת. "אתמול בפגישת הצוות הוחלט לצאת לטיול משותף לפולניה, מה שכמובן יוזיל מאוד את המחיר, וכבר נרשמו עשרים אנשים. זה עשוי ממש לפי מידותיך. קצר ולעניין".

"שני מחנות ריכוז ביום?" התלוצצתי, וסופג את מבטה המוכיח נשכתי את לשוני.

כוונותיה היו טובות והיה לה שכל ישר כל כך, שאפשר היה להחליק עליו אבל כל רמז אירוני בנוכחותה היה פשוט בזבוז. אותו זמן גם דבקה בה האופנה הזאת של "חיפוש שורשים" ומיד הפכה אותה לחוק הטבע, שכל אדם הגון חייב בו. ובמיוחד שני בניה המתבגרים, אשר שניהם סירבו לנסוע לפולין עם משלחת בית הספר, והיא החליטה להביאם לשם על אפם ועל חמתם. "איך הולכת הכתיבה?" שאלה פתאום באותה פשטות חסרת עכבות, הגובלת אצלה לפעמים בגסות רוח. הפעם לא היתה זאת אשמתה, שהרי אני עצמי, במסיבה שערכה לרגל פרישתי, סיפרתי לה שהתחלתי לכתוב. "אתה לא חושב שנסיעה כזאת יכולה להחיות את זיכרונותיך ולעזור לך בכתיבתך?" - "אולי", השבתי ומיד לבשתי את הסבר המנומס והקר, הדוחה טרדנים. אותו רגע עבר במקום איש התחזוקה ברוך, שכולנו היינו תלויים בו כל כך. היא אילצה אותו לחוות דעה על הטיול, שהוא עצמו נמנה עם מארגניו. "זה טוב מאוד בשביל הזיכרונות", אמר באדישות. חשתי מדקרת כאב כשהבחנתי במבטו בזיק של זלזול, שרחש לכל מי שאיננו נמנה עם צוות בית החולים. רציתי להרוג את שניהם.

כמו בכל יום שישי סעדתי על שולחנו של בני הצעיר, רופא גם הוא, העושה חיל אצלנו במחלקה האורטופדית. הבכור נסע לניו-יורק עוד לפני מות אשתי ואינו מראה שום כוונות לחזור. אולי זו דרכו להתחמק מן המשפחה, בלי לעורר דרמות.

"באמת אבא, למה שלא תיסע?" אומר בני הצעיר וכבר מתחיל לפהק ומגשש אחרי השלט-רחוק. גם הוא נהיה לי פתאום יועץ סתרים. לפני שהוקמה אצלנו תעשיית הזיכרון לא התעניינו בני בארץ המוצא של הוריהם. תחילה היה כל הקשור בה "גלותי" להחריד, ואחר כך עקפו בזהירות כל נושא הקשור ב"שואה". כאילו היינו, אשתי ואני, נשאים של איזה סוד מכאיב ומביש.

ה"פולניות" שלנו לא היתה אלא עילה לבדיחות וסיפורי פולקלור, והצדקה לכל חולשה וכל מעידה, כעין רשיון לכל החיים למעשי נבלה קטנים ומחוות מגוחכות. לא פעם רציתי לצעוק: "אל תהיו פשטניים כל כך בשיפוטכם, לא תמיד קשורה העליבות האנושית לנסיבות חיים, תהיינה קשות ככל שתהיינה", אבל נרתעתי מלגעת בנושא, שמא אצטרך לדבר אתם על עברי. גם אני רציתי שילדי יגדלו בריאים בנפשם.

"אבא, יש לך כאן משהו", הוא אומר ומביט בי באותה תערובת של דאגה וגועל, כשהוא מסיר משפתי שיירי אוכל שנתלו עליהן. זה תמיד מוציא אותו מהכלים. יכול להיות שנזכר במחלקה הסיעודית שלנו, שבקומה השלישית. ראיתי אילו קפנדריות הוא עושה כדי לעקוף אותה. ואולי הזיקנה האורבת לכולנו היא שמעסיקה אותו, שהרי הוא בעצמו כבר איננו ילד.

אחרי הארוחה, בעודי מהלל את מטעמי כלתי, הילדים עוד דורשים אותה לפני השינה, וכבר בוער בי החשק לקרוא לפניה את סיפורי החדש. בני דוחף לי את הנכדים לנשיקה אחרונה, משאיל לי לשעה קלה את אשתו החמודה ובלבד שלא להישאר אתי רגע לבדו. מה הוא מפחד כל כך ממני? אולי איננו יכול לעמוד בבדידות ובעזובה הנושבות ממני, או שכתיבתי היא שמביכה אותו?

כשכלתי מתיישבת לפני, אני מבחין ברטט התנגדות סמוי בצווארה הענוג, אבל עד מהרה היא כובשת אותו, כולה קשב.

"זה מבולבל קצת", אני אומר בתום הקריאה, כדי שתכחיש, ותעריך את מה שכתבתי בניסוחיה הנבונים והיפים.

"תראה יעקב, למה שלא תכתוב משהו עכשווי?" היא אומרת בקולה המאנפף מעט והמתוק כל כך, שיש לי חשק להשליך את כל מה שכתבתי לפח ולהתחיל מחדש, ובלבד שהדברים יישאו חן בעיניה. אבל אני יודע שאין לזה כל סיכוי. מה לי ולהווה, זה שרגעיו רודפים זה את זה ומשאירים אותי קרוב יותר אל מותי? זה מכבר הפך העבר לזמן החביב עלי ביותר. אני נוטל ממנו כאוות נפשי, צר לו צורה של סיפור ומסיימו בכעין פואנטה אבסורדית, או משאיר אותו לא גמור, "תלוי באוויר", ברור לי שיום אחד יכלה גם הוא, אבל עד סוף חיי - יספיק.

גם כלתי התחילה לדבר על לבי לנסוע. "לא יזיק לך להתאוורר מעט", היא אומרת בהגיונה המקסים, נוגעת אגב כך בזנב הסוס הזהוב המונח ברשלנות על קצה קדקודה. אני מהסס, מתפנק קצת כדי שתשדל אותי עוד, ולבסוף אני מתרצה.

וכך, בלי שגיליתי לאיש את משיכתי אל ארץ הולדתי, לכאורה בעל כורחי, מצאתי את עצמי מגשים את מאוויי הנסתרים. טסתי אל ארץ ילדותי. לא על כנפי נשרים ולא בחללית. (עד כדי כך התנכרתי למשאלת לבי שדחקתי אותה אל תחום הפנטסטי), אלא במטוס קטן ממדים עד להצחיק, של חברת "לוט" הפולנית, העושה את דרכו פעמיים בשבוע מתנב"ג לוורשה.

"אנחנו נראה להם", אמרה ד"ר פליישמן סתומות וברגע שהמטוס ניתק מן הקרקע החלה לפזם חרש משירי ארץ ישראל.

"עם ישראל חי", פסק ברוך, מעיף את מבטו החנפני לעבר האורולוג הצעיר, הד"ר שטנר.

"רק אני נוסע לבדי טרף לעברי", התמרמרתי בלבי, נותן דרור לרגשי הקיפוח שלי, מתקנא בעמיתי לשעבר, שנוסעים כולם בלוויית רעיותיהם המגוננות.

כל שנותי בארץ כבשתי את ערגתי לפולין. ניסיתי לראות בה רק את ארץ ההריגה והתקוממתי נגד אהבתי החד צדדית אליה. גם הרצון להכות שורשים בארץ השפיע. מובן שלא התעלמתי גם משיקולי הקריירה. בתחילת דרכי מוצאי. מבטאי באנגלית דומה לזה של הסבתא שלו וזה מרגש אותו. שמחת זקנתי. אבל עכשיו אני מקבל בשמחה את שפת אמי. היא עומדת לי על קצה הלשון, מוכנה לזינוק. תחילה מגששת, כמחפשת את דרכה בסבך הלשונות שאימצתי לי, אחר כך מתחילה להתדפק על לבי במלל הראשון, שמחתן של אמהות, וההברות הקטועות פונות אלי בדברי אהבה, ששום לשון לא השמיעה כמותן.

עמדתי בכיכר דמובסקי וצפיתי בוורשה, שאמנם היתה לכרך אירופי מצוי, ואף-על-פי-כן מרחובותיה השוקטים עלה ריח המוות. הייתכן שהוא שעורר בי את תשוקותי הנסתרות? נתעב הייתי בעיני. כאן, על המדרכות האלה, נלכדו והובלו אל מותם, ואני עומד לי פה כעבור יובל שנים וצופה בחמדה לפגישה עם אהובתי, זו שהמתנתי לה כל חיי.

פניתי לסימטה צדדית ונקלעתי לשדרת הערמונים, אי קטן של שלווה באמצע הכרך. הרוח קפצה מן העצים והעיפה את כובעי, אחר כך לא פסקו להתקלס בי ענפי הערמון. מתכופפים ברוח ואגב כך מכים בפני ושורטים אותם. הזמן זרם לידי כמו נהר אפל ובעיניים עיוורות התבוננתי באנשים שעברו כאן בדרך אל מותם.

מעיקול הרחוב הופיע מסע לוויה. הארון טבל בזרי פרחים ואחריו צעדה האלמנה הצעירה, עטויה שחורים מכף רגל ועד ראש. אחריה, ענודים סרטי אבל שחורים, צעדו במתינות אנשי משמר הכבוד. בילדותי התקנאתי בטקסי האבלות הנוצריים והתייסרתי, מפני שנראו לי כה אציליים באיפוקם בהשוואה ללוויות היהודיות שהכרתי. עכשיו, כשלא נותרו עוד כאן יהודים לקבורה, יכולתי ליהנות מיפי הטקס בלי רגשי אשמה. ואף-על-פי-כן הפקרתי את פני להצלפות הרוח. שני ברנשים, כובעי הקסקט מוסטים מעל קדקודיהם כדרך השיכורים, יצאו שלובי זרוע משער אחד הבניניים הסמוכים. "מובילים את שדלצקי", הפטיר זה שהתגודד על רגליו. נראה שהמנוח היה מתושבי השכונה, כי מן הבתים הסמוכים זרמו כל הזמן אבלים חדשים, מצטלבים ומצטרפים לתהלוכה. האחרים, שכנראה נקלעו למקום במקרה, התגודדו קבוצות קבוצות וכובעיהם בידיהם. "אדוני, של מי הלוויה?" פנה אלי אחד מהם. "של שדלצקי", השבתי בלי היסוס.

דומה שכאן אני נראה סוף סוף טבעי לגמרי, הרהרתי והתחלתי לטוות חלומות באספמיה, שאתחזה לבן המקום, אקשור קשרים חדשים ומי יודע מה עוד יכול לקרות לי כאן, במקום שאליו אני שייך כל כך.

העננים באו והלכו וחדשים הגיעו במקומם, מתקבצים ומתפזרים חליפות. הרוח הלכה והתגברה, ממשיכה להצליף על פני, אבל כבר בלי אותה תאווה. היטבתי את כובעי וצללתי למראות ילדותי. האזנתי להטחת פרסות סוסי הכרכרות באבני המרצפות ולזמזומן החרישי של חשמליות הנעות במסלוליהן. בכל מאודי חיכיתי לאהובתי. התמכרתי לחמדה שבציפייה. פקחתי את עיניי לרווחה כדי להטיב לראותה מרחוק ומרוב מאמץ התחלתי לדמוע. ידעתי שבגופה לא תגיע, אבל התגוננתי ככל יכולתי מפני ניפוץ האשליה.

ואמנם הבחנתי בה מרחוק, נחפזת על רגליה הארוכות. בחור חבוש כובע סטודנטים זינק אליה, פתח לקראתה את זרועותיו והצמיד אותה אל חזהו. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו והתרפקה עליו. הלוא תמונות כאלה הכרתי מן הסרטים הישנים ומכתבי העת הממורטטים שבחדרי המתנה עלובים וקינאתי, כמה קינאתי.

כאז גם עכשיו, לבי יצא אל אושרם של אחרים, אלא שהפעם היה הכל ממשי יותר ובהישג ידי. השניים התנשקו בסערה ואני נרעדתי מעוצמת התרגשותם אחר כך, מגלגלים בנחת את אושרם, פסעו להם שלובי זרוע ונבלעו בפתח בית קפה ואני נשארתי לבדי עם תשוקתם. גוף רזה ומדולדל שהאונים עזבוהו זה מכבר ותשוקה כבירה הולכת לפניו כאבוקה.

קראתי בספרים שמוות ותשוקה כרוכים זה בזה. מה עלוב יותר משניים, הנלפתים בחיבוק כדי להימלט מאימת המוות ולזכות במעט נצח. גם אני לא משכתי את ידי מפרשיות-אהבים חטופות, הן היו לחלק משגרת חיי. הייתי מספיק חשוב כדי שבצוות הרפואי שלי תימצא תמיד מישהי המוכנה לגרוף אותי לרומן-אהבים. זרמתי עם זה בלי לתלות תקוות מופרזות והקפדתי על שלמות חיי המשפחה. אבל כאן, בעיר ילדותי, אחרי שנות אלמנות, הרגשתי צעיר כבזמן שעזבתיה, ערב פרוץ המלחמה, והגוף הבלה נדרך בתעוזה מטורפת לקראת מבחני גבריות שאפתניים.

גם התותבת הפסיקה פתאום להעמיד פנים, מגרדת קלות, מעקצצת ומושכת אותי מטה. התעלמתי ממנה, כל כולי הייתי נתון לפתק שמעכתי בימיני, ועליו כתובתו של קרול חיץ, אחיו של ברונק.

התוודעתי אליו בעיר החטאים קסינו, במאי 1954, בחגיגות העשור לאותו ניצחון מזהיר, שנערכו במלון "קונטיננטל" המשוחזר. האולם המקושט לכבוד האירוע היה גדוש ותיקי צבא אנדרס, ביניהם סובבו, נושאי מגשים, מלצרים בפראקים. מבטי נפל על פניו, הדומים להדהים לפני ברונק. הרמתי את הכוסית שלי וחייכתי אליו. אחר כך התקרבתי, הצדעתי בהקשת העקבים והצגתי את עצמי. מאז לא זזנו זה מזה. על אף הבהלה הפתאומית שהבליחה מפעם לפעם בעיניו, כבש אותי בלבביותו הקורנת, שהזכירה כל כך את ברונק. בדרכי עקיפין הגיע ודאג שזהותו לא תיחשף. הסתבר לי שהחזיק במשרה די בכירה במנגנון הממשלתי של פולין העממית. הופעתו בכנס של ותיקי צבא אנדרס היתה עלולה לפגוע אנושות במעמדו, אבל הוא השתוקק למצוא כאן מישהו שהכיר את אחיו. נזהרתי שלא להביכו והרגשתי שכך אני קונה את אמונו. עד מהרה קצנו שנינו בהדר הטקס ובלחיצות הידיים הנרגשות של ותיקי הלוחמים, בחורים כארזים שסימני זקנה ראשונים התחילו לכרסם בגאוות הפולנית, ובתום קבלת הפנים הרשמית הצעתי: "אפשר להזמין אותך לסיור בסביבה?" "אח, בוודאי, איזה רעיון נפלא!" קרא בשמחה.

יצאנו בג'יפ שכור. העיירות הציוריות שבצדי הכביש עמדו בשלוותן כפי שעזבתין. פה ושם הזדקרו פסלי קדושים כרותי ראש וקטועי גפיים, זכר לאותם הקרבות ביקרנו בבית הקברות ב"סן ויטרה", שם קיבלו את פנינו 1700 צלבים של לוחמים פולנים. תהיתי היכן בין כל הצלבים האלה מצא מנוחה נכונה ידידי הד"ר ברגר, אבל מתוך התחשבות בקרול לא חיפשתי את קברו.

בערב סעדנו במסעדה קטנה. הוא צמא לכל פרט על אחיו, גם בקרב עצמו התעניין, שהרי במונטה קסינו ניצחו הפולנים במקום שהובסו האמריקאים, הניו-זילנדים וההודים. סיפרתי

לו על שדות הכלניות הממוקשים, על אש-תופת שהמטירה עלינו יחידת הצנחנים הגרמנית, מן המובחרות שביחידות המתנדבים, אשר קנתה את תהילתה בקרבות סמולנסק.

מעבר למרחקי השקפות הרגשנו קרובים, מאוחדים בנחלי הדם שנשפך שם. היינו כבר אחרי הכוסית הרביעית כשהתחלתי פתאום לקלל את השבויים שלנו, הקצינים והחיילים הגרמנים. "שמע, היית צריך לראות אותם יוצאים מבין נקיקי ההרים, צועדים קוממיות בידיים מורמות, כנראה בוטחים ביטחון מלא באמנת ג'נבה. כאילו מעולם לא שמעו על טרבלינקה".

מיד נוכחתי ששגיתי כשהזכרתי את המחנה הקשור בהשמדת יהודים בלבד במו פי, פה שהוודקה הרחיבה אותו, פערתי את התהום בינינו. ראיתי נצנוץ צינה במבטו המרצין של קרול. מעולם לא הרגשתי בודד כל כך, חוץ מאשר, אולי, כשנגלה לפני ים הצלבים שב"סן ויטרה".

"גם אנחנו סבלנו", אמר קרול כמתגונן. האיש מאחורי הבר זקף את אוזניו ועל פניו של קרול עלה חיוך מתנצל. אילו הייתי פיכח הייתי בוודאי מבחין במצוקתו, אולי גם באיזה צל אשמה, אבל אני כבר לא הייתי רגיש לדקויות כאלה. דמי היהודי חמר בי להחריד. הרגשתי שידי רועדות, כשהרמתי אותן כדי להדגים איך נקמתי בשבוי הגרמני. תפסתי את קרול בצווארונו, ודוחף לפיו חופן סיגריות צרחתי. "קח סיגריה בן זונה!"

הוא נרתע ממני ויישר את צווארונו. המלצר חש אלינו עם רשימה של יינות מקומיים. Calma, Siniori cosi non si puo (הירגעו רבותי, כך אי אפשר) ניסה להרגיענו. הזמנו עוד וודקה, כדי להתפכח וצחקנו בלי לדעת על מה, אבל התקשינו לחזור לאותה הקרבה שנפשותינו כה צמאו לה. עוד באותו ערב נפרדנו בטפיחות שכם נמרצות. לא התכתבנו, כדי לא לסבך את קרול, אבל כל חג מולד הייתי משגר לו תיבת תפוזים, בלי לציין את שם המוען ואת כתובתו.

כשטיפסתי לקומה רביעית של בית מגורים ישן שבו התגורר הגמלאי קרול חיץ עם אשתו השנייה ינינה, זכרתי בגעגועים את מונטה קסינו 1954. כמה צעירים היינו אז שנינו, כמה מלאי תקווה.

הזיקנה קפצה על קרול במלוא תנופתה. גם אשתו נראתה כבויה. בקוצר רוח המתינו לבואי. סעדנו ארוחת ערב חגיגית לכבוד הפגישה.

"נו מה, טוב לכם בלי האח הגדול?" פלטתי באותה פשטנות הגובלת בגסות. פניהם קדרו.

"גם עכשיו איננו מלקקים דבש", אמרה ינינה, ואילו קרול שתק. אחרי כמה כוסיות נפתח גם הוא וסיפר על אווירת הניכור, המתהדקת סביבם מאז חילופי השלטון. אולי זכרו להם את נאמנותם למשטר הקומוניסטי ואולי הם שהתקשו להסתגל לפולין החופשית.

"מה הייתי אומר, ד"ר הוכברג, אם אני ואשתי היינו באים לישראל? לינינה יש סנטימנטים כלפי יהודים. הוריה הצילו שתי משפחות יהודיות ועוטרו באות חסידי אומות העולם, וסוף סוף, גם לי יש שם כמה מכרים טובים", אמר ונתן בי מבט חודר.

"אם לבקר, ברוכים הבאים, אבל אם להגר אתם מתכוונים, הייתי מייעץ לכם לנסוע לגרמניה". שניהם נתנו בי עיניים שואלות.

"אני אגיד לכם משהו, מי שאיננו יהודי אין לו סיכוי אצלנו", פלטתי וכבשתי את פני בקרקע.

"לא טוב להיות אצלכם גוי?" התבדחה ינינה.

"זהו מקום מסוכן, כל יום עלולה לפרוץ מלחמה", התלהטתי, נאחז במצב הביטחוני כבקרש הצלה.

"נו טוב, רק התלוצצתי, הרי קצבתנו לא היתה מספיקה לנו אפילו לחצי חודש", אמר קרול והמשכנו לשתות עוד ועוד לזכר אחיו ברונק ולזכר הלוחמים הפולנים האמיצים ולכבוד מדינת ישראל.

אחר כך הפצירו בי לבקר גם למחרת, כדי לפגוש את הבנים. "אינני ברשות עצמי, באתי בטיול מאורגן מטעם בית החולים", התנצלתי. קדתי קידות עמוקות כמנהג המקום, אבל בסוף גם התחבקנו.

בגילופין, כשראשי עלי כגלגל, חזרתי אחרי חצות למלון. חברי היו עדיין מכונסים בלובי. איש לא רצה לעלות לחדרו.

"ראיתי את המקום שם עמד הבית של סבתא דורה", בישר לי בשמחה צעיר בניה של ד"ר פליישמן.

"היכן התרוצצת כל היום?" חייכה אמו ואיימה עליי באצבע.

"ואנחנו ביקרנו אחרי הצהריים באומשלגפלץ ולא נחזור לשם עוד. מחר נוסעים הלאה", התגרה בי ברוך.

מילמלתי דברי התנצלות ועליתי לחדרי כדי לארגן את המזוודות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ