שובל של כחול ולבן

היה השבוע: ערב יום העצמאות בכיכר רבין בתל אביב

מאת שגיא גרין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת שגיא גרין

הגג הוקף בחוטי חשמל, פתילי השהיה, מרעומים, נפצים, שקי חול ומשגרים. השעה היתה רבע לעשר בלילה. בינתיים נשמר השקט, לא נראתה כל תכונה. חוץ משני גברים, מאבטח, ונער מתולתל שהסתובבו למעלה, היה רגוע וחשוך - אלא שבעוד רגע הכל יתכסה פה בפיצוצים אדירים, אש ועשן.

ירמי וייג, אוזנייה תחובה באוזנו, מספר שכבר שש שנים הוא עוסק "בצד החיובי היחיד שקשור בחומרי נפץ": מפוצץ זיקוקים בשמי תל אביב, מגג בניין העירייה. יום העצמאות הוא האירוע הכי מואר וחגיגי. רק לא השנה. בגלל הרעש המבהיל הוא לא ישתמש בקנים בעלי קוטר של יותר מ-100 מ"מ, אם כי בעצם, הוא אומר, זה לא משנה, כי "אין כזה דבר זיקוק בלי רעש". אבל ביקשו, והוא עושה מה שמבקשים ממנו.

הערב וייג יפתח את התצוגה שלו בראשי גפרור שיציירו את המספר 54, אחר כך במניפה של כחול ולבן ולקראת הסוף בשובלים של זהב, "צנוע אבל אלגנטי", הוא מבטיח. איך מכינים את השילובים, הצבעים והצורות? הכל כימיה. הצבעים נקבעים על פי סוג החומר שהושם בזיקוק. ירוק, למשל, נוצר משריפת נסורת של נחושת. "אבל אנחנו לא מכינים את הזיקוק עצמו, אלא מייבאים אותו מוכן". מאיפה מייבאים? "יש מסין, יש מאיטליה, יש מגרמניה", עונה הנער המתולתל שלצדו, בנו של בעל החברה. הוא יודע הכל על זיקוקים, הוא מספר, הכין על זה עבודה לבית הספר. "הראשונים שהכינו זיקוק היו הסינים", הוא מדווח בידענות, "אבל מי שהמציאו את המשגר, שדי דומה באופן הפעולה שלו למרגמה ומאפשר לירות את הזיקוק לאוויר, היו דווקא האוסטרלים". ומאז מה, זה תחום שמתפתח? "בטח. יש כנסים ויש ועידות ויש תערוכות, כל הזמן מפתחים דברים חדשים". עד לאיזה גובה מגיע זיקוק? "זיקוק רציני יכול להגיע עד לגובה של 300 מטר", הוא אומר, "אבל אלה הערב יגיעו רק עד לגובה של 100".

מי בכלל מגיע לעסק הזה? בעיקר יוצאי הנדסה קרבית, שעסקו בחומרי נפץ בשירותם הצבאי ויכולים להשיג רישיון להתעסק בהם גם באזרחות; או אנשים כמו בוריס חג'ין, איש גדול עם כיפה, משקפיים וזקן, שמדבקת "יזכור" עוד תלויה על הטי-שירט שלו. ברוסיה היה מפוצץ מכרות. "זה משהו אחר, שמה זה פיצוצים אמיתיים", הוא

מחווה בידיו בום גדול. כאן עבדקצת במחצבות, ועכשיו בזיקוקים, שזה פיצוצים "בשביל היופי". אולי אפשר להגדיר אותו בפשטות כפירומן? הוא שותק לרגע ואז עונה בכובד ראש, "יש, יש אלמנט של פירומניה, זה מושך מאוד, משחקים מסוכנים". רגע לפני שמתחילים המשחקים המסוכנים - כולם מונחים על ידי מחשב, ללא מגע יד אדם - עולים הכבאים וכל מי שאין לו מה לחפש שם נזרק מהגג.

לרגלי הבניין, ברחבה המוגבהת שמאחורי הבמה, עמדו אנשי מחלקת התרבות של העירייה. ראש המחלקה, יעקב מנדל, מצטרף אחרי סיבוב בבימת הבידור ביפו. מאז החל להנחות את התוכנית ההזויה "הלילה יענקל'ה לאן", בערוץ ההזוי 33, רבים לועגים למנדל. לא בצדק. יש משהו מקסים בכך שלמנגנון מנופח, ביורוקרטי וטכנוקרטי כמו עירייה הצליח להשתרבב איש יוצא דופן, "מוזר" על פי קריטריונים פקידותיים; לעיר קלת דעת כמו תל אביב מתאים ראש מחלקת תרבות שלא לוקח את עצמו בכובד ראש אין-סופי. לידו עמד שבי מזרחי, ראש מחלקת המופעים. הוא התבונן בדאגה בכיכר רבין הפרושה מתחתיו, מתח בידו קו רוחב דמיוני מהפירמידה ההפוכה של תומרקין ואמר לסובבים אותו, "שהכיכר תתמלא עד האנדרטה, אז אני אהיה רגוע".

בסוף זה קרה, בקושי. המלבן שבימי עצמאות רגילים מפוצץ באנשים שלא מאפשרים לנוע בחופשיות היה מדולדל הפעם. כיכר העיר ריקה, כמעט. את מי שבאו אפשר היה לחלק כמדומה לשש קבוצות: האמיצים, הורים חרדים שילדיהם כפו זאת עליהם, הסוחרים שקיוו לעשות בכל זאת כמה לירות, הרבה עובדים זרים שקיבלו ערב של בידור חינם, השוטרים והמאבטחים ששמרו על כולם, וגם כמה מכורים לזיקוקים.

על הבמה התנהלו בלאות הופעותיהם של זמרי העבר גבי שושן, עוזי פוקס ושרי. המנחה נועם גילאור ניסה להלהיב את הקהל המועט שמולו. זה היה קצת עצוב. איש אחד כיסה את העגלה של בנו בכל כך הרבה דגלים ומדבקות לאומיות עד שספק אם הזאטוט הצליח לראות משהו ממה שקורה על הבמה; נערה אחת הפכה דגלון אחד, בפטריוטיזם מתפרץ, לחולצת הסטרפלס שלה, שאיימה להתפקע; בחור אחד בא עם התוכי שלו בכחול-ירוק-צהוב על הכתף; ברחבה הריקה למחצה ניהלו צעירים מלחמות קצף אלימות.

אפילו המכלים שמפזרים פתיתי שלג קטנים או סילוני מקרוני צבעוניים כמעט לא נראו. אנשים עברו לקצף גילוח טהור, דביק ומגעיל. ילד אחד שכנראה לא מצא מי שישפריץ אליו את העיסה הדוחה הזאת פשוט עמד וריסס בקפדנות את כל חלקי גופו, הפך את עצמו לגרסה ציונית ליום העצמאות של איש הפיל. עוד מלהיטי החג: חוטים זרחניים, כדורים שמקפיצים באמצעות סרט גומי, מאווררים אישיים שקצות הכנפיים שלהם מוארות, וקשת לשיער שממנה יוצאות שתי קרניים שבקצותיהן דגלוני ישראל מהבהבים. פטישי הפלסטיק נעלמו כמעט כליל. השנה גם לא מכרו סוכר על מקל. אפילו תפוח אחד שמכוסה בצבע מאכל אדום בוהק ומרסק שיניים לא נראה.

ליד בור ביטחון נייד, מין מערבל בטון לבן לסילוק פצצות, עמדו שוטרים ואנשי ביטחון. אשה אחת נמרצת במעיל ג'ינס עם צווארון מנומר ניגשה ונתנה לכל אחד מהם ספרון קטן עם שוליים מוזהבים שהוציאה משקית. "אתה חייב ללכת עם זה עליך, שיהיה על הגוף שלך. ככה זה ישמור עליך", אמרה לבריון אחד במדים ובכובע מצחייה כחול. הוא הסתכל בה בתערובת של חשד, שעשוע ובוז. כשהלכה דיפדף מעט בין הכריכות והשליך את הספר לפח. מה זה? "זה ספר הזוהר שמגן על העולם", סיפרה. אפשר לקבל אחד? "לא. את זה אני מחלקת רק לכוחות הביטחון. אבל אם אתה רוצה, תבוא אלינו למרכז הקבלה, כדאי לך. מפגש ההיכרות הוא חינם".

נראה שאנשי הביטחון ועוד חלק קטנטן מהעולם, זה שהתכנס ביום העצמאות בכיכר רבין, הסתדרו גם בלי הספר. הפיצוצים היחידים שנשמעו שם היו של אחד המראות היפים בכלל, ובעיני כמה אנשים הסיבה האמיתית ליום העצמאות - זיקוקי דינור: תחילה שובלים של כחול ולבן, אחר כך מניפות, פטריות וזרעונים לולייניים באדום, כחול, כסף, ירוק וסגול. ולקראת הסוף, לרגע קסום אחד הוארו השמים השחורים של תל אביב בשובלים ופתותים מהפנטים של זהב, צנוע אבל אלגנטי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ