ג'י, איזו מלחמה דפוקה

בתום עוד יום קרבות שגרתי מתיישבים הכתבים הזרים בישראל, כולם שועלי מלחמות ותיקים, שותים בירה, ומנסים להבין איך נהפכו לאויבי המדינה ולמה, לעזאזל, לא נותנים להם לעבוד

שרה ליבוביץ-דר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שרה ליבוביץ-דר

אחרי כוס בירה אחת בלובי של מלון אמבסדור במזרח ירושלים נעשה ווס הרדמן מלנכולי. הכתב-המפיק ברשת הטלוויזיה המסחרית של אוסטרליה "ניין נטוורק" הגיע לישראל לפני שבוע ומאז הוא מסקר את המלחמה בשטחים באינטנסיוויות מתישה, שנובעת בין היתר מהפרשי השעות בין ישראל לאוסטרליה. עיניו אדומות מעייפות, פניו צרובות מהשמש, הבירה הקרה לא מנחמת. עם כל לגימה הרדמן עצוב יותר. "החיים שלי הם אסון אחד אחרי השני", הוא אומר. "ישראל כל כך מתאימה לי".

קשה למצוא עיתונאי זר שאוהד את ישראל יותר מהרדמן. הוא גר בישראל לפני עשרים שנה עם אשתו הטהיטית ("כולם חשבו שהיא תימנייה", הוא נזכר). בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא התעקש לעמוד דום מתוח אף שנהגי מוניות פלשתינאים בפתח המלון אמרו לאנשי צוותו שהם יכולים להמשיך ללכת. שום דבר לא מרגיז אותו. הבדיקה הביטחונית הקפדנית בכניסה למרכז התקשורת של לשכת העיתונות הממשלתית בבנייני האומה בירושלים משעשעת אותו. "אני תמיד שמח כשבחורה צעירה בודקת אותי בכל הגוף. יכול להיות שאני אבא שלה. אני בטוח שיש לי בישראל כמה ילדים שאני לא יודע על קיומם".

אפילו החיילים הישראלים לא מוציאים אותו משלוותו. בימים הראשונים של הלחימה, כשהצבא אסר על עיתונאים להיכנס לבית לחם, הוא ניסה להגיע לעיר בדרך עפר בעזרת מלווה פלשתינאי. בפאתי בית לחם הם נתקלו בסיור של חיילים ישראלים. החיילים אסרו על הרדמן לצלם והחרימו את סרט הצילום. "חשבנו שאין להם זכות לעשות את זה ובלי שהם הרגישו נתנו להם סרט ריק. אני מבין אותם, הם בחורים צעירים בשיא תקופת ההתבגרות".

הרדמן, יפה, גבוה, קרוקודיל דנדי בן 49, עבד בכל העולם. הוא היה ברמן בפאריס, מלח בטהיטי, עיתונאי בלונדון ובניו יורק, מורה לעיתונות בקניה, מתנדב בקיבוץ ודוגמן בתל אביב. הוא סיקר את המלחמות בבוסניה ובלבנון. עכשיו קשה לו במיוחד. אפילו הוא, מלא אהדה, חמלה ורצון טוב, רק רוצה להסתלק. "קורים פה דברים שאתם לא יכולים להיות גאים בהם. הכל פה יותר מדי אינטנסיווי. ג'י, כמה שאני רוצה להיות כבר בחזרה באוסטרליה, לדבר עם חברים על קריקט, לשחות, לגלוש ולא לדאוג לשום דבר".

1,100 עיתונאים זרים הגיעו לישראל בשבועות האחרונים. הם היו באזורי קרבות בכל העולם, אבל רבים מהם אומרים שמעולם לא נתקלו ביחס כל כך נוקשה של צבא כלשהו כלפי עיתונאים כמו זה של הצבא הישראלי בשבועות האחרונים. חיילים ירו על עיתונאים ושללו מהם את תעודת העיתונאי, סרטי צילום הוחרמו, סגירת השטחים לסיקור עיתונאי קוממה את כולם. אבל גם אחרי שהאזור נפתח לא הורשו כל העיתונאים להיכנס לשטחים. במשך שבועיים התחמקו מאות עיתונאים זרים מהצבא, הגיעו לשטחים בדרכי עפר עם מלווים פלשתינאים וכשנתקלו בחיילים נאלצו להרים ידיים ולהתחנן על נפשם. רבים מהם מעולם לא הרגישו כה מושפלים, מפוחדים וחסרי אונים. רבים, כמו הרדמן, רוצים להסתלק כמה שיותר מהר. העוינות כלפיהם, המתח, הפיגועים בישראל וההרס בשטחים הם יותר ממה שהם יכולים לסבול.

יש ביניהם מי שאומרים שהיחס הגרוע שקיבלו מזיק לישראל. "אי אפשר לומר שהיחס של הצבא אלינו מסייע למטרה הישראלית", אומר טרי מלווסקי מערוץ סי-בי-סי הקנדי. "אם ככה הם מתייחסים אלי", אומר קית מילר, הכתב הבכיר של רשת אן-בי-סי האמריקאית, שלא הצליח במשך שבועיים לחצות את מחסומי הצבא ולהיכנס לשטחים, "אני מתאר לעצמי מה הם עושים לפלשתינאים".

מילר הוא אחד הכתבים הבכירים שהגיעו לישראל, אבל לא הבכיר שבהם. רשת סי-בי-אס האמריקאית שלחה לארץ את החיים יבין שלה, דן ראת'ר, הכתב הבולט ביותר שהגיע לישראל בשבועות האחרונים. לצד סיקור המלחמה מנהלים העיתונאים הזרים קרבות יוקרה על בלעדיות, ראשוניות ומקצוענות. כל דבר נמדד, מי נהנה מחשבון ההוצאות הגדול ביותר, מי הביא לארץ כוכבים בולטים יותר, מי הגיע ראשון למחנה הפליטים בג'נין - ומי סבל יותר התנכלויות מחיילי צה"ל. סי-בי-אס אמנם שלחה את הכוכב הבולט ביותר, אבל כתב הרשת המתחרה אן-בי-סי, לואיס דיינה, נחשב לעיתונאי שספג את הפגיעה הקשה ביותר מחיילי צה"ל: חייל ירה לעבר מכוניתו ברמאללה בזמן שדיינה ישב במושב הנהג עם ידיים מורמות. היחלצותו של דיינה ממלכודת האש מאפילה על כל מה שראת'ר עשה וזיכתה אותו בתהילה בין הקולגות.

הסקופרים של המלחמה הם כתבי הרשת הצרפתית פראנס 2, שהיו הראשונים להיכנס למחנה הפליטים בג'נין. כתבת סי-אן-אן, רולה אמין, היא המפסידה הגדולה במרוץ לג'נין. ביום שבו כמה כתבים כבר סיירו במחנה הפליטים היא עוד לא הצליחה להיכנס לשם. "אנחנו כאן בכפר בורקין ליד מחנה הפליטים בג'נין", היא דיווחה בהתרגשות, "אנחנו כאן מפני שניסינו במשך ארבעה ימים רצופים להיכנס למחנה בג'נין ללא הצלחה. הצבא הישראלי לא מאפשר לאף אחד להיכנס, גם לא לעיתונאים... הפלשתינאים אומרים שהצבא הרג 500 איש בג'נין, ישראל מכחישה וטוענת שלא היה טבח אלא קרב קשה".

צורת מיגון הרכב היא עוד סיבה לתחרות. כל הכתבים הזרים נוסעים ברכבים ממוגנים ששימשו אותם בקוסובו, בבוסניה ובאפגניסטן. הלנדרובר הוותיק של הרשת הבריטית אי-טי-אן מעורר הכי הרבה קנאה. חשיבות רבה נודעת גם למלון שבו שוכנו העיתונאים. הכוכבים מתאכסנים במלונות יוקרה בתל אביב ובירושלים, כך גם כתבי סי-אן-אן. האחרים נאלצו להסתפק במלונות זולים יותר. מלון אמריקן קולוני במזרח ירושלים הוא הפופולרי ביותר. בשבוע האחרון לא היה בו חדר פנוי. חזרנו הביתה, טוב להיות פה שוב, כתבו העיתונאים בספר האורחים.

גם מי שלא מצאו שם חדר פנוי מגיעים בלילה לבר האפלולי של אמריקן קולוני כדי להחליף חוויות. יש להם בדיחות פנימיות. תושבי הכפר מוקאבלה הסמוך לג'נין זכו לתואר "התמימים של המלחמה". כשהצבא אסר על כניסת עיתונאים לג'נין נהרו עשרות עיתונאים זרים למוקאבלה, עלו על גגות הבתים והשקיפו משם על הקרב המתחולל. הרשתות האמריקאיות נוהגות לשלם מאות דולרים ביום תמורת השימוש בגג של בית. תושבי מוקאבלה נתנו את הגגות חינם ואף הכינו אוכל לעיתונאים.

אויבי העם

דני סימן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, נחשב בקרב העיתונאים לאיש הרע. הוא זכה בתואר אחרי ששלל את תעודות העיתונאי של שני כתבי תחנת הטלוויזיה של אבו דאבי וגירש אחד מהם, ג'אסם אל-עזאווי, תושב אבו דאבי. השניים הוזמנו למשרדו של סימן בירושלים. "הוא אמר לנו שהטלוויזיה של אבו דאבי היא אנטי ישראלית ושאנחנו מבליטים את הצד הפלשתיני", אומרת לילה עודה, הכתבת הירושלמית של התחנה שתעודת העיתונאי נשללה ממנה. "זה היה אחרי שדיווחנו שמקורות פלשתיניים ברמאללה טוענים שישראל רצחה 30 פלשתינאים ושידרנו צילומים של חמש גופות".

עודה אומרת שהיא הופתעה מאוד. "לא הבנתי למה הוא פוגע דווקא בנו. היו רשתות נוספות שצילמו את הגופות. עד היום אני מחפשת תשובה לשאלה למה הם נטפלו דווקא אלינו". סימן אומר בתגובה שהם דיווחו על כמה מאות הרוגים פלשתינאים, דבר שלא היה ולא נברא. "הם התסיסו את ההמונים והוציאו אותם לרחובות. ההיערכות של הפלשתינאים בקרב בג'נין היתה בגלל דיווחים שלהם".

נו באמת.

"הם תרמו לקרב".

סימן תיכנן את הגירוש של אל-עזאווי בקפדנות. "השיחה אתם התנהלה באווירה נעימה. אמרתי לאל-עזוואי שיש לו ארבעה ימים לעזוב, הוא הבין וחתם על הצו. ביום חמישי נאמר לי שהוא עזב את ישראל. ביום שישי התברר לי שהוא לא עזב. הוא אמר שהוא ילך רק בכוח. הודעתי לו שהמשטרה בדרך. זה היה תרגיל. ידעתי שהוא יתקשר לעיתונאים כדי שיבואו לסקר את הגירוש שלו. רציתי שיבואו עיתונאים ולא יקרה כלום. עשיתי את זה עוד פעם אחת ואחרי שהוא צעק פעמיים 'זאב זאב' ושום דבר לא קרה, בפעם השלישית גירשנו אותו".

למרות התכנון המדוקדק תיעדו עשרות עיתונאים זרים את הגירוש. בחצות הגיעו כמה חיילי משמר הגבול ושלושה גברים לבושים בבגדים אזרחיים לאמריקן קולוני ועלו לחדרו של אל-עזאווי. עשרות עיתונאים ששהו בבר צילמו את אל-עזוואי מובל עם הציוד שלו למכונית שהמתינה בחניה של בית המלון. הוא הספיק לשוחח עם אשתו באבו דאבי ולומר לה שהוא אינו יודע לאן הוא נלקח. אחרי כמה שעות הוא היה בדרכו לאבו דאבי. בשבוע שעבר הוא כבר חזר לעבודה ואף נסע ללוב כדי לערוך סדרה של ראיונות. קשה להשיג אותו. בלהט הגירוש הושאר מכשיר הטלפון הנייד שלו בירושלים "ועדיין לא הוחזר לו", אומרת אשתו מאבו דאבי.

סימן משוכנע שהגירוש, ששודר בכל העולם, היה מעשה חכם. "לא אני מגרש אלא משרד הפנים, אבל אני בהחלט המלצתי. למה שנשמור אתם על יחסים של הגינות אם הם היו שופר של האויב? יש גבול לחופש הביטוי גם במדינה דמוקרטית".

אתה לא אמור לסייע לעיתונאים ולא לגרש אותם?

"אני אמור לדאוג לאינטרסים של מדינת ישראל בתקשורת".

גם עודה ממשיכה לעבוד למרות שתעודת העיתונאי נשללה ממנה. היא נולדה וגדלה בבית לחם, למדה באוניברסיטה ברוסיה את השפה הרוסית וכשחזרה נישאה לרופא שיניים ממזרח ירושלים ועברה להתגורר בה. יש לה שני ילדים ותעודת זהות ישראלית. לפני שבע שנים היא התקבלה לעבודה בטלוויזיה של אבו דאבי. "פוליטיקאים ישראלים אוהבים להתראיין אצלנו", היא אומרת. "כמה ימים לפני שנלקחה ממני תעודת העיתונאי ראיינתי את בנימין נתניהו, את שמעון פרס ריאיינתי פעמיים, גם אהוד ברק ואפילו דני סימן התראיינו אצלנו. בימים האחרונים, מאז שהתעודה נלקחה ממני, נהפכנו לאויב העם, הישראלים לא מסכימים להתראיין אצלי. מה אתם רוצים להשיג בזה? שאביא רק את העמדה הפלשתינית? גם העיתונאים הישראלים התעלמו ממני. אף אחד לא התקשר לשאול איך אני מסתדרת או להביע תמיכה".

היא רוצה את התעודה בחזרה, היא אומרת, "מפני שזו אחת מזכויותי". באמצעות עו"ד סוהאד בשארה מעדאללה, הארגון המשפטי לזכויות הערבים בישראל, היא הגישה עתירה לבג"ץ, שבה היא מבקשת לקבל צו ביניים ולפיו היא תמשיך להחזיק בתעודת העיתונאי. המדינה בתגובתה טוענת שתחנת הטלוויזיה של אבו דאבי "ניצלה לרעה את הכנסת האורחים של המדינה בכך ששידרה במהלך מבצע חומת מגן דיווחים שקריים כאילו מבוצעים מעשי טבח מכוונים באזור יהודה ושומרון... שעלולים לסכן בנסיבות הזמן והמקום, במידה של קירבה לוודאות, את שלום חיילי צה"ל ואזרחי המדינה ולפגוע בביטחון המדינה".

לפחות עשרים עיתונאים נוספים נדרשו על ידי חיילים בשטח למסור את תעודת העיתונאי שלהם, ביניהם כמה כתבי סי-אן-אן. "סי-אן-אן עוד הגדילו לעשות ושידרו כתבה שמראה איך הם עבדו עלינו והצליחו לשדר מרמאללה", קובל סימן. "הם רגילים שאנחנו הופכים עולמות כדי להשיג להם זוויות צילום מפני שאנחנו נורא רגישים לדימוי שלנו, אז עכשיו הם מאיימים שהם ישמיצו אותנו בכל העולם. אבל כשאנחנו נכבד את עצמנו גם אחרים יכבדו אותנו".

כמו הצבא הרוסי

כ-20 עיתונאים שניסו לסקר את פגישת זיני וערפאת במתחם של ערפאת ברמאללה מתקשים לכבד את ישראל. דיאדרה מיקולופוליס, מפיקה ברשת אי-בי-סי האמריקאית, היתה שם עם כתב הרשת דן האריס, שחזר בינתיים לניו יורק. "כשיצאנו מהמכוניות שני ג'יפים הגיחו אלינו, צפרו וירו כדורי גומי בלי אזהרה. הייתי כבר בהרבה אזורי קרבות. הייתי באפגניסטן, בפקיסטן, באלבניה, בבוסניה, הייתי בישראל באוקטובר 2000. מעולם לא קרה לי שחיילים פתחו עלי באש. את מתקשה לעבוד כשאת בעצמך נהפכת למטרה. היה רגע שמאוד פחדתי. לא ידעתי עד כמה רחוק הם ילכו. הדבר הנורא ביותר היה שהם לא אמרו כלום, הם לא קראו לנו להסתלק, הם פשוט ירו בלי אזהרה".

גרסת דובר צה"ל לאירוע היתה קצרה. "בשעה זו מנסה קבוצה של עיתונאים לפרוץ למתחם המוקטעה ברמאללה בניגוד לצו שטח צבאי סגור שהטיל המפקד הצבאי באזור, בהתאם להנחיית הדרג המדיני לבידוד האזור. כוחות צה"ל מנסים להרחיק את העיתונאים תוך השלכת מספר רימוני הלם לעברם. דובר צה"ל מבהיר כי השימוש ברימוני ההלם נעשה על מנת להרחיקם אך גם לצמצם למינימום את הסיכון שיפגעו. בניגוד לפרסומים לא נורו כדורי גומי לעבר העיתונאים".

כל זה מחוויר לעומת מה שקרה לדיינה, כתב אן-בי-סי במוסקווה שהגיע לישראל לפני כמה שבועות כדי לסייע בסיקור השוטף. המלחמה תפסה אותו ברמאללה. הוא הבין שהוא נקלע לשטח צבאי סגור אבל היה נחוש להמשיך בעבודתו. "שאלתי חיילים מה לעשות כדי לא להיפגע", הוא אומר בשיחת טלפון ממוסקווה, "הם אמרו שרמאללה תחת עוצר וכל מכונית שנעה בכבישים היא מכונית של עיתונאים. אם ניסע לאט, כשהאורות מהבהבים, לא יקרה לנו שום דבר".

ובכל זאת, דיינה חשש. יומיים אחרי השתלטות הצבא על העיר הוא היה בדרכו למשרד של אל-ג'זירה ברמאללה כדי לשלוח באמצעותם סרט. השעה היתה שש בערב. הוא הקפיד לא לנוע בדרכים אחרי שהחשיך. לצדו בג'יפ הממוגן היה צלם שהגיע אתו ממוסקווה ומהנדס שישב מאחור. "כשהתקרבנו לנקודה של חיילים נסענו לאט, לא מתוך כבוד לחיילים אלא מתוך פחד. חששנו מאוד מהמצב. האורות הבהבו, על המכונית היו הרבה סרטי הדבקה עם האותיות טי-וי כדי שיהיה ברור שאנחנו עיתונאים. פתאום נורו שבעה כדורים לעבר הג'יפ. חשבתי שהכדורים באו מהצד אבל כשהתעשתתי ראיתי שלפני המכונית עומד חייל ישראלי ויורה בנו. לחצתי על המעצור, הדלקתי אורות בתוך המכונית וכולנו הרמנו ידיים. הייתי מאוד מתוח אבל אמרתי לעצמי שיהיה בסדר, ואז הוא שוב ירה. בשלב הזה נכנסתי לפאניקה. הייתי בטוח שהוא יהרוג אותנו. ניסיתי להסתובב לאחור ורק אז הוא הפסיק לירות".

אחרי יומיים דיינה גורש מרמאללה. "הייתי כבר בכל העולם, לישראל באתי מאפגניסטן. הייתי בלבנון, בפיליפינים, במלחמת המפרץ, סיקרתי הלוויות של הרוגי החמאס בשטחים. אף פעם לא ירו עלי. עוד לפני שירו עלי הרגשתי שהפעם החיילים תוקפניים מאוד. הם ירו בלי סוף יריות אזהרה באוויר. הייתה לי תחושה שההוראות באות מלמעלה. אמרתי לדני סימן שינסה לשנות את המצב ואחרי יומיים ירו בי. אזורי מלחמה הם מקומות מסוכנים. הצבא הרוסי בצ'צ'ניה ירה על עיתונאים, אבל אני בטוח שאתם לא רוצים להיות דומים לצבא הרוסי".

גם לאחר חזרתו למוסקווה ("עיר מהממת, עם שפע של מועדוני לילה, הפשיעה אף פעם לא הטרידה אותי"), הוא מתקשה לשכוח את החוויה. "אני לא שונא את הצבא הישראלי. עבדתי בישראל שש שנים, סיקרתי את האינתיפאדה הראשונה, אבל הימים ברמאללה היו שונים מכל מה שחוויתי עד אז. הקוראים שלך בטח יגידו שהתקשורת הזרה תלך לעזאזל".

ומה תענה להם?

"אנחנו היינו שם לפני הצבא. כשהם פלשו היה קשה לצאת ומלבד זה יש לנו מחויבות לדווח מה קורה שם. דיווחנו על מצב בתי החולים, על האמבולנסים ועל המחסור במזון".

מרטין פלטשר, ראש המשרד של אן-בי-סי בארץ, הגיש תלונה לצבא וללשכת העיתונות הממשלתית. "בצבא אמרו לי שהם שהו בשטח צבאי סגור ומה שקרה, קרה על אחריותם", הוא אומר. "אני לא מקבל את הטיעון הזה. אפשר לסלק עיתונאים או לירות באוויר, אבל לא לנסות להרוג אותם". מדובר צה"ל נמסר בתגובה שאן-בי-סי לא פנתה בתלונה מסודרת בכתב ולכן לא נערכה בדיקה לעומק. "לא ידוע לנו על אירוע ירי באותו יום ברמאללה".

המטרים המהירים ביותר

מארק אינארו מרשת הטלוויזיה הציבורית האיטלקית "ראי" חווה חוויה קשה לא פחות, שאף תועדה בעשרות כלי תקשורת בכל העולם, אבל זכתה להתעלמות כמעט מוחלטת בישראל. ב-2 באפריל הוא עבר את מחסום צה"ל בכניסה לבית לחם ברכב ממוגן עם עוד חמישה עיתונאים איטלקיים מכלי תקשורת שונים. "נסענו לכיוון כנסיית המולד, שמענו מסביבנו יריות, החלטנו שמסוכן מדי להתקרב למרכז העיר והסתובבנו לאחור. אחרי כמה מטרים עצרו אותנו שני רכבים צבאיים.

"אמרנו מתוך רמקול באוטו שאנחנו עיתונאים והדרך מסוכנת. הם הורו לנו לחזור. הצלמים שהיו במכונית שלנו יצאו, הרימו ידיים ואמרו שאנחנו עיתונאים ואנחנו חוששים לחזור לאחור. אחד החיילים כיוון לעברנו את מכונת הירייה, חיילים אחרים ירו לעבר המכונית. הצלמים חזרו למכונית, הסתובבנו ונסענו לכיוון הכנסייה. אני מכיר את הנזירים הפרנציסקנים מפני שאני מתפלל לפעמים בכנסייה. התקשרתי לאחד מהם, האב אברהים, וביקשתי שיפתח את הדלת של המנזר. החנינו את המכונית ליד המנזר ורצנו, תחת אש, עד לכניסה של המנזר. אלה היו 100 המטרים המהירים ביותר בימי חיי. רעדתי מפחד. גם הנזירים פחדו".

בעוד אינארו מוצא מסתור במנזר התקשרו עורכיו לשגרירות ישראל ברומא, לשגרירות איטליה בישראל ולסוכנות הידיעות האיטלקית. הם קיוו להפעיל לחץ פוליטי שיביא לשחרור מהיר של אינארו וחבריו, אבל אחרי שעתיים התגברה הדרמה. "פתאום שמענו קולות בערבית, אנשים צעקו, נענעו את הדלתות של המנזר וירו לעברן. הדלתות נפרצו וכ-150 פלשתינאים מבית לחם התפרצו למנזר. הם כיוונו אלינו רובים. הרמנו ידיים ואמרנו שאנחנו עיתונאים. ביניהם היו גם כמה אזרחים, שני נערים שחיפשו מסתור בכנסייה ורוקח מבית ג'אלה שנקלע לקרב וחיפש אף הוא מסתור. תחת אותה קורת גג היינו קומץ אזרחים, שלושים נזירים, ארבע נזירות, לוחמים פלשתינאים ועיתונאים איטלקים".

אחרי זמן מה הוחלט שהאיטלקים יעברו לחלק הפרנציסקני של הכנסייה. הם בישלו פסטה והעבירו דיווחים לכל העולם על מה שהתרחש בכנסייה. "בלילה התגבשה תכנית לחלץ אותנו", ממשיך אינארו. "מישהו מהצבא התקשר ואמר שנהיה מוכנים, בשעה חמש בבוקר יחלצו אותנו. מיד התקשרתי למשרד החוץ האיטלקי וביקשתי מהם שימנעו את ביצוע התוכנית. אמרתי שאני לא בן ערובה של הפלשתינאים כפי שהצבא טוען, שאני לא רוצה לסכן חיי חיילים ושאני חושש שאם הפלשתינאים ישמעו שהחיילים מנסים לפרוץ אלינו, הם יירו בנו. אחרי הרבה שיחות הגענו להסכמה שנצא בשני רכבים ממוגנים עם דגלים איטלקים וללא ליווי ישראלי. וזה מה שקרה. בערב, 24 שעות אחרי שנכנסנו לכנסייה, פתחנו את הדלתות, נכנסנו לרכבים ונסענו. זה מוכיח שאנחנו צדקנו, לא היינו בני ערובה של הפלשתינאים, ולא הצבא, שניסה כל הלילה לטעון שאנחנו בני ערובה".

דובר צה"ל בהודעה שפורסמה ביום האירוע: "הלילה צה"ל הציע מספר פעמים לכל מי שנמצא במתחם הכנסייה לצאת ממנה בשלום. דובר צה"ל מביע צער על העובדה שגורמי הרשות הפלשתינית במקום והמושל מועדני מונעים יציאת אנשים ממתחם הכנסייה".

אינארו, בן 40, הגיע לירושלים לפני כשנה עם אשתו ובנו אחרי שהיה במשך שבע שנים כתב התחנה במוסקווה. "סיקרתי את המלחמה בצ'צ'ניה. הצבא הרוסי הפציץ את הבירה כל הזמן ולא הרשה לנו להתקרב, אבל בבית לחם, בכנסיית המולד, אתה לא מצפה לאירוע כזה. פה אתה לא מבין מה הצבא רוצה". הוא חתום על חוזה לשנתיים. "החיים פה לא טובים. אנחנו לא אוכלים במסעדות, חוששים להגיע למרכז העיר. אני חי בפחד מתמיד. אני פוחד אפילו לעצור עם המכונית שלי ליד אוטובוס מחשש לפיצוץ. מי שצריך לשנות את המצב הזה זה הצד החזק בסכסוך, הישראלים".

הייאוש חודר17

אירועים אלימים נגד עיתונאים תועדו בוועדה האמריקאית להגנה על עיתונאים בעשרת הימים הראשונים של ההשתלטות הישראלית על השטחים. ביניהם: איום על כתב של הטלוויזיה היפאנית, יריות לעבר כתבת של הבי-בי-סי ופציעה של כתב העיתון "בוסטון גלוב". במכתב לראש הממשלה ב-2 באפריל דרשה מנהלת הוועדה, אן קופר, משרון שיורה לצבא לחדול להתקיף עיתונאים.

משלחת של הארגון "עיתונאים ללא גבולות" ביקרה בארץ בימים הראשונים של ההשתלטות. סימן סירב לפגוש אותם. "באוגוסט הם קבעו שהרמטכ"ל מופז הוא אחד האנשים שפגעו בחופש העיתונות, המטרה שלהם היא להשמיץ את מדינת ישראל", הוא אומר. על פי דו"ח של הארגון 40 עיתונאים נפצעו, נאסרו או גורשו מישראל בשבוע הלחימה הראשון. "קשה להבין למה החיילים הישראלים מתנהגים כמו שהם מתנהגים", אומרת מפאריס וירג'יני לו קוסול, האחראית על המזרח התיכון בארגון, "אבל בשבועות האחרונים השטחים נהפכו למקום מסוכן לעיתונאים". דובר צה"ל מוסר בתגובה שהשטחים הוכרזו כשטחים סגורים מפני שהם אכן מקומות מסוכנים ומי שהגיע לשם עשה זאת על אחריותו. "אנחנו במצב של לחימה, קשה לחקור מה קרה בכל אירוע. בחלק מהמקרים העיתונאים נפצעו ונורו לא מאש של הצבא".

אולי, אבל כמעט לכל עיתונאי יש חוויות קשות מההתקלויות עם חיילי צה"ל. מילר מאן-בי-סי הגיע לפני כחודש כדי להחליף את הכתב הקבוע שיצא לחופשה. הוא גר בלונדון, נשוי בשנית ואב לחמישה ילדים. לפני שהגיע לישראל הוא היה באנגולה. "ואז התבקשתי לנסוע לקאבול. לא התלהבתי. הסיפור שם לא מעניין, לא מת אבל לא ממש חי. אפגניסטן יכולה להפסיק להתקיים, אבל אם ישראל תפסיק להתקיים העולם לא יסתובב יותר. לא יהיה שלום בעולם עד שלא יהיה שלום כאן".

בשבועיים הראשונים של הלחימה הוא כאמור ניסה להיכנס לשטחים ולא הצליח. "נסענו עם הרכב הממוגן לבית ג'אלה, החלפנו מכוניות והגענו עד פאתי בית לחם ומשם היינו צריכים להמשיך ברגל. היו ימים שהסכנה מילאה אותי באדרנלין, עכשיו זה גורם לי בחילה. אני מנסה לעשות כמה שפחות מעשים מטופשים. הבנתי שמשהו עלול לקרות והחלטתי לחזור".

מילר נוסע במרצדס שחורה בעלת גג נפתח, מכונית מרשימה, ממוגנת כולה, מלבד הגג. "אני מקווה שאף אחד לא יחליט לירות עלינו מהגג". במחסומים הוא נתקל בחיילים יהירים. "הם סימנו לי בתנועת יד מזלזלת להסתלק. במקום זה אפשר היה להגיד באדיבות שנאסר עלי להיכנס מפני שהצבא חושש לביטחוני. אם מישהו היה טורח להעביר להם קורס של רבע שעה הכל היה נראה אחרת. ואז כשהפלשתינאים צועקים שהיה טבח, אתה שואל את עצמך אם הצבא מתייחס אליך כאל איום, איך הוא מתייחס למישהו שבאמת יכול להיות איום". בסופו של דבר הוא הצליח לעבור במחסום ולהגיע לבית לחם. הוא שוחח, בטלפון, עם הנצורים. הוא מקווה, הוא אומר, להיות הראשון שיראיין אותם כשהם ייצאו מהכנסייה.

מילר סיקר מלחמות בכל העולם. "בהשוואה לצבא האמריקאי באפגניסטן הצבא הישראלי הוא חובבן. האמריקאים האכילו את העיתונאים בסיפורים, ערכו אין-ספור תדרוכים על אסטרטגיות, לקחו את העיתונאים לפטרולים, הראו להם מערה חסרת משמעות וכל העיתונאים חזרו נרגשים. בפעילות של הצופים יש יותר אקשן, אבל העיתונאים אהבו את זה. אני שמרתי על מרחק. אני לא אוהב להשתתף בתערוכות שבהן רק הכוריאוגרפיה יפה אבל אין בהן שום תוכן".

המלחמה הנוכחית בשטחים, הוא אומר, היא מלחמה עצובה. "בחברה הישראלית והפלשתינית יש ייאוש עמוק. הצבא הישראלי ניצח אבל אני לא רואה שמחה. לא רואים את הסוף, לא רואים את השלום באופק. היאוש הזה חודר אלי. כבר חודש אני במגע עם אנשים מפוחדים, מיואשים, כועסים. כדי להבין אותם אני צריך להרגיש את מה שהם מרגישים. אני פוגש אנשים במצבים הקשים ביותר שלהם ונחשף לסבל מיותר שלא מביא לשום תוצאות". הוא רוצה לחזור הביתה. "אני זקוק לחופשה, להתרענן קצת, הייאוש פה קשה מדי".

איך אפשר לחיות

לסטפן ינסן, הכתב הירושלמי של הערוץ המסחרי הדני טי-וי 2, אין לאן לברוח. הוא נולד בקופנהאגן, למד באוניברסיטה העברית, נישא לישראלית וגר בירושלים כבר עשר שנים. הוא סיקר את רוב המלחמות באזור בשנים האחרונות. "במלחמת המפרץ האמריקאים השתמשו בנו. במשך תקופה ארוכה הם רמזו שהמתקפה תתחיל בלילה חשוך, לא בליל ירח מלא ובזמן גאות. מצאנו תאריך שמתאים לתיאורים והיינו בטוחים שאנחנו גאונים ובסוף הם פתחו במתקפה בתאריך ובמקום אחר. הישראלים בכלל לא מבינים את החשיבות של התקשורת. סגירת השטחים היתה טעות איומה והצטיירה בעולם כנסיון הסתרה".

בבית לחם הוא נתקל בפטרול של חיילים שכיוונו אליו רובים ("חששתי שמישהו יירה בסביבה מפני שאז הם היו יורים עלינו"). לרמאללה הצליח להיכנס לרמאללה בחסות המהומה. "נסעתי בתוך שיירת טנקים, בתוך כל ענני האבק אף אחד לא שם לב שגם אני נכנסתי פנימה". ברמאללה הוא התקשה לשמור מרחק. "כשעברנו ברחובות אנשים צעקו לנו מהחלונות שאין להם אוכל, נסענו למאפייה, קיבלנו 300 פיתות, נסענו למכולת, לקחנו חומוס, אנשים שלשלו סלי פלסטיק מהחלונות ואנחנו מילאנו את הסלים בחומוס ובפיתות". בתוך כל זה, הוא אומר, "אתה חייב להעביר כל יום סיפור לצופים הדנים שחיים במדינה של הנס כריסטיאן אנדרסן ולא מצליחים להבין למה אתם לא יושבים ליד שולחן ומנסים כבר סוף סוף לפתור את הבעיות על כוס בירה".

מלווסקי מסי-בי-סי, ערוץ קנדי ציבורי, אומר שהוא מקבל כסף ממשלם המסים הקנדי כדי להביא עובדות ולא לחוות דעה. "והעובדה היא שבשכם צילמתי את החיילים יורים באוויר לעבר קבוצת עיתונאים שעמדה ליד מלון אל קסאר. אני מבין שזה נעשה בטעות, הבעיה היא שהצבא לא מתקן את השגיאות האלה. החייל שירה אפילו לא נענש". (דובר צה"ל: "לא הגיעה אלינו תלונה בכתב ולכן לא בדקנו את האירוע. ירי אזהרה באוויר אינו ירי על מכונית").

בבית לחם מלווסקי ריאיין משפחה תחת עוצר. אחד מבני המשפחה, קשיש חולה, זקוק לתרופות. אשתו היתה נואשת. "היא ביקשה ממני להראות לצופים באמריקה מה קורה בשטחים כדי שהם ישימו לזה סוף. לארצות הברית יש רחמים, היא אמרה לי, שרון לא מכיר את אלוהים. בנה אמר שהישראלים הם כמו הנאצים".

אתה מודע גם לסבל הישראלי?

"יש לי אהדה לקורבנות משני הצדדים. אחרי הפיגוע במחנה יהודה ריאיינתי עדת ראייה עם דם על הידיים, היא סייעה בפינוי הפצועים, ואמרה שצריך להפציץ את כל הערבים".

מלווסקי, בן 52, גדל בוויילס, למד היסטוריה מודרנית באוקספורד, עבד ב"איוונינג סטנדרד" האנגלי ועבר לקנדה "מפני שזו מדינה עשירה ונוחה". הוא גר בונקובר, נשוי ואב לשני ילדים קטנים. הוא סיקר את המלחמות באל סלוודור ובניקרגואה, "אבל פה מסוכן יותר מפני שהמלחמה נמצאת בכל מקום. אני נוסע ברכב ממוגן ועובד במשרד מוגן, אבל בחוץ מסוכן מאוד עם כל הפיגועים. אני לא הייתי יכול לחיות פה, לא בצד הישראלי ולא בצד הפלשתיני. איך אפשר לחיות במקום שבו אתה צריך כל הזמן לדאוג לילדים שלך? אני מרחם עליכם".

בימים הקרובים הוא יחזור לוונקובר. הוא משוכנע שהסיפור לא נגמר והוא עוד ישוב. "הייתי ב-82' במערב ביירות ואני מרגיש שאני עדיין שם, עם שרון וערפאת. שרון לא הצליח לפעול שם נגד התשתית של הטרור, ואני לא מכיר ישראלי אחד שחושב שפוטנציאל הטרור הושמד הפעם. הבעיה היא לא תשתית הטרור. עד שישראל לא תצא מהשטחים הסדר מדיני ימשיך להיות פנטזיה". *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ