ישראל אינה מחוסנת מחלחול האלימות לביתה פנימה

אי-האלימות, כפי שהסברתי לבנותי

ישי רוזן-צבי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ישי רוזן-צבי

ז'אק סמלן. תירגם מצרפתית: ראובן מירן. הוצאת כרמל, 81 עמ', 39 שקלים

נפתח מן הסוף. זהו ספר קטן, חביב ויעיל. הוא מציג באופן בהיר ומסביר פנים את תורת ההתנגדות הלא-אלימה, המזוהה בעיקר עם פעילותו של מהטמה גאנדי, אך ענפיה רחבים ביותר כפי שמשכיל המספר להראות. הוא אף משלב באופן מאוזן בין ההקשרים הפוליטיים של דרכי התנגדות למשטרי דיכוי, וההקשרים הבין-אישיים של התנהלות לא-אלימה בחיי היום-יום, מקטטה בבית הספר ועד מצעדו של מרטין לותר קינג, מסדנאות גישור ועד כיכר טיאננמן.

הספר קצר אך מקיף, מרבה בדוגמאות היסטוריות אך אינו מלאה, כתוב באופן פשוט אך לא מזלזל בקוראיו, ומתאים בהחלט גם להקראה לילדים קטנים. הוא כתוב כשיחה בין אב לבנותיו המתבגרות, אך דווקא כאן התוצאה מאכזבת, שכן המבנה הדיאלוגי עצמו מלאכותי וחסר כל מעוף. שאלות הבנות אינן אלא מכשיר שקוף לקידום הטיעונים, עם פתיחה כגון: "המושג אי האלימות הוא מושג קצת מוזר. אתה יכול להסביר לי אותו?", ותגובות מעין "זו פעולה לא-אלימה נפלאה! אתה יכול לספר לי על עוד פעולות כאלה?" (עמ' 60).

אחת השאלות המרתקות שהספר נוגע בהן רק ברפרוף (כצפוי בחיבור מבואי שכזה), עוסקת בתנאים להצלחת ההתנגדות הלא-אלימה, בעיקר בכל הקשור למבנה המשטר שהיא מתרחשת בו. פעילות התנגדות כזאת מניחה כללים מסוימים שהמשטר מחויב להם, והבחנות שהוא עושה, אפל ככל שיהיה. אין טעם בפעילות לא-אלימה בשלטון שאינו מבחין בין נושאי נשק לבין אזרחים תמימים, ואין יכולת לייסד קואליציה של מאבק מול שליט שמטרתו היא ממילא הרג ללא הבחנה (ראו הדוגמה המפתיעה בעמ' 73, על תוצאות מחאת נשים גרמניות בשנת 1943 נגד כליאת בעליהן היהודים). הספר אינו מספק תשובות לסיבת הצלחת פעולות מחאה במשטר אחד (כגון שביתת פועלי המספנות, גדנסק, 1980), וכישלון פעולות דומות להן באחר (הפגנת הסטודנטים, ככר טיאננמן, 1989).

ומכאן לישראל. הספר מביא דוגמאות רבות לדיכוי (ובכך חלק ניכר מתרומתו), מסין ועד ארגנטינה, ומסרביה ועד צרפת, אך אינו מזכיר את המקרה הישראלי (למזלו, שכן אחרת היה המחבר מואשם מיד באנטישמיות, כמקובל אצלנו ביחס לכל המעז לבקר את מדיניותה של ישראל). ואולם, המציאות הישראלית מציצה מעצם תרגומו של הספר לעברית והפצתו בארץ.

יש לומר איפוא בבירור כבר מן ההתחלה - בהקשרו הפוליטי הספר אינו מיועד לנו, הישראלים קוראי העברית. במבנה היחסים שמציג הספר בין המשטרים המדכאים לבין דרכי ההתנגדות של המדוכאים, ישראל היא בצד הלא-נכון, זה של סין הקומוניסטית, אנגליה הקולוניאלית וסרביה של מילושביץ. הדוגמאות על הישגיהם המופלאים של מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג, לך ולנסה ודומיהם בדרכי ההתנגדות הלא-אלימות לשלטון הדיכוי אינן מיועדות לאוזניהם של אזרחי השלטון הכובש והמדכא, אלא לאוזניהם של קורבנותיו.

אפשר רק לנחש מה היה קורה אילו אימצו הפלסטינאים את דרכי ההתנגדות הלא-אלימות המתוארות כאן בפירוט (ובאופטימיות קצת מוגזמת). עשרות אלפי אנשים, נשים וטף צועדים יחד, לא חמושים, אל עבר המחסומים הכולאים אותם ומבקשים לעבור. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, בלי להפעיל אלימות, בלי להיכנע. האם מופרך לתאר שסוג התנגדות כזה היה מסיים את סאגת הכיבוש הישראלי זה כבר? שהרי היא היתה חושפת את הדיכוי בכל עירומו, בלא לאפשר לו להסתתר מאחורי איצטלת ביטחון ומאבק בטרור (כאילו ש-35 שנות כיבוש הן תגובה לטרור, ולא להיפך).

מבחינה זו, פתח-הדבר של דניאל בן-סימון יותר משהוא מכניס לתמונה את ההקשר הישראלי (שנוכח, כאמור, ממילא מעצם נוכחותו של הספר בחנות ספרים ישראלית בזמן הזה), הוא עסוק בניטרולו, ועוד יותר מכך בהכוונתו ללקחים "חינוכיים" ו"ראויים", באמצעות יצירת סימטריה מלאכותית בין הצדדים. משפטים כגון "קשה שלא לחוש חמלה ורחמים בשל מה שעוללנו זה לזה" (עמ' 8) ו"סיפורה של האלימות בינינו ובין הפלסטינים הוא במידה רבה סיפורם של שני עמים שההיסטוריה התעללה בהם" (עמ' 10) מנסים בכוח להלביש את סיפור הכיבוש במחלצות של סכסוך והדדיות. אלא שהספר כולו חותר, כאמור, תחת ניסיון זה, בהפעילו את יחסי המדכא והמדוכא (בלא קשר לדרכי התנהלותם הספציפיות ולמידת אכזריותם) כקטגוריית הניתוח הבסיסית שלו.

ואולם, גם אם ההקשר הפוליטי אינו רלוונטי לנו, ההקשרים הבין-אישיים רלוונטיים ועוד איך. וכאן נראה שיש לספר הרבה מה לתרום לשיח הישראלי על אודות האלימות - בין אם זו שבכבישים, בבית הספר, או בכנסת - שיח אשר טובע ברטוריקה ריקה על "הזכות לכבוד והחובה לכבד" אך לעולם אינו טורח לבחון את שורשיה החברתיים והתרבותיים של האלימות הישראלית. הקשר ההדוק שיוצר הספר בין האלימות הממוסדת לבין זו הבין-אישית מאפשר לחשוב על החלחול של שלטון הכיבוש הישראלי לחיי היום-יום שלנו, למרות כל הניסיונות להרחיקו ולהדחיקו (ודווקא בנקודה זו מוצגים הדברים בפתח-הדבר באופן חריף ובלא טשטוש).

חברה שמחזיקה בחצר האחורית שלה מיליוני אנשים בלא כל זכויות, ושבניה "קופצים" מדי פעם לכמה שבועות לתחזק את שלטון האימים הזה, אינה יכולה להיות מחוסנת מחלחול האלימות אל תוכה פנימה.

המרחק בין הדיכוי במחסום לאלימות שבכביש קטן ממה שהיינו רוצים לשער. פרנסי משרד החינוך יכולים לייצר עוד מאות חוברות הדרכה מודפסות על ניירות כרומו משובחים, העוסקות בבעיית האלימות, אך בל ישלו את עצמם (ואותנו) שאפשר לטפל באלימות בבית הספר, ובחברה בכלל, בלי להתחקות אחר שורשיה.

מבחינה זו מרחיב הספר את טווח השיח על האלימות בהדגישו את הקשר ההדוק שבינה לבין גזענות ושלילת הזולת מכל סוג שהוא. בעניין זה הרשו לי דוגמה קטנה מן הימים האחרונים. מצאתי עצמי מאזין לשיחה בין שתי בנותי בדבר האפשרות לקיומם של "גויים טובים", כלשונן. משראתה אחת מהן שאני מקשיב לשיחה, וכדי לרצות אותי, אמרה לשנייה: "מה את חושבת, גם הגויים הם יהודים".

ולבסוף הערה קטנונית אחת: המחבר (שעל פי עדות פתח הדבר עוסק גם בחקר דרכי ההתנגדות לנאציזם), מצטט את המשפט החקוק על אות חסידי אומות העולם: "המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא" (עמ' 72). העורכות טורחות לתקן בהערתן את הציטוט, וכותבות "ובמקור: 'כל המקיים נפש אחת מישראל - כאילו קיים עולם מלא', משנה סנהדרין ד, ה". ואולם, כפי שהראה אפרים אלימלך אורבך (במאמר בכתב העת "תרביץ", תשל"א), המלה "ישראל" לא הופיעה במקורה של משנתנו, והיא נוספה בידי סופרים ומתקנים שהצניעו את משמעותו האוניוורסלית המקורית של המשפט (ובדפוסים אחדים שבה מלה זו והושמטה מאימת הצנזורה). אם תרצו, זוהי תמצית העניין כולו.

La non-violence expliquee a me felles \ Jacques Semelin

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ