מהאירים, לאיטלקים, ליהודים, לסינים

המהגרים הם לב לבה של ניו יורק וכוח החיות שלה. סיור מאורגן בעיר מציג את הדרך שבה היא מקבלת, ולעתים מנצלת, את תושביה החדשים

מאת ארנה קזין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת ארנה קזין

ניו יורק

הסיור בדרום-מזרח מנהטן מתחיל כאן: על המדרכה, בין הבניינים האפורים, מטילי המורא, של מערכת המשפט האמריקאית. הקבוצה נעמדת ליד חלקת דשא ירוקה מוקפת גדר. פיסת הדשא נראית כמו גינה ציבורית קטנה, ששכחו לשים בה מתקני משחקים, אבל המדריך מסביר שזאת בעצם אנדרטה: בערך 20 אלף גופות קבורות כאן מתחת לדשא, וגם מתחת למדרכה ובעצם מתחת לכל אחד מבתי המשפט שמסביב. מאז שגילו כאן את שרידי הגופות ב-1993, האזור כולו (בין בניין העירייה לרחובות צ'יימברס, ברודווי, דואיין, פולי וסנטר) הוכרז כ"חלקת קבורה אפריקאית". אפשר היה לקרוא לזה גם "אתר אשפה לעצמות של עבדים".

במאה ה-18 נדרשו העבדים, שהובאו לניו יורק מאפריקה כדי לבנות אותה ולשרת את תושביה הלבנים, לקבור את מתיהם בעצמם ברחוב, ליד הבית. הדשא המיותם מבטא רק מבוכה: העירייה והארגונים לזכויות שחורים עדיין לא הסכימו ביניהם כיצד יסמלו בלב ניו יורק, באזור בתי המשפט - ממלכת הצדק והדמוקרטיה - את הפרק המביש מכל בהיסטוריה של האומה האמריקאית.

המדריך אינו משתהה כאן. הסיור שהוא מוביל נקרא "ניו יורק של מהגרים" והוא מתמקד "במהגרים החופשיים, שבאו לכאן מרצון, ולא בהגירה כפויה - כלומר בעבדות", כדבריו. בסיור נעבור בשכונות של האירים, האיטלקים, היהודים והסינים. נראה איך הם בנו כאן קהילות, שכונות הומוגניות שלמות, לפני שהיו לניו-יורקים לכל דבר. "רק חשבנו שכדאי להזכיר גם את הפרק השחור הזה בתולדות ההגירה. מדינת ניו יורק היא אחת האחרונות בארצות הברית שביטלו את העבדות", הוא מדגיש. וכדי להוסיף רובד ביקורתי ואקטואלי למעמד, מישהו נזכר בשורות מהשיר "נפט" של הזמרת אני דיפרנקו: "חפרו יסודות לבניין חדש במנהטן, וגילו שם בית קברות לעבדים; שינוחו על משכבם בשלום - עכשיו הלינץ' כבר לא באופנה, אנחנו מעדיפים כיסאות חשמליים".

פעמיים בחודש יוצאים הסיורים של חברת Tours" "Big Onion Walking לאזור הזה (הסיור הבא ייצא ב-25 בחודש, דמי השתתפות: 12 דולר, נפגשים ליד בית העירייה). המדריכים ובעלי החברה הם בעלי תארים בהיסטוריה אמריקאית מאוניברסיטת קולומביה והם מדברים על העיר שלהם באהבה מפוכחת. בסיור המהגרים הם מתפעלים מהמגוון, מהתנועה ומהחופש אבל גם מתרשמים מהמצוקה ומאי הצדק שעוברים מדור לדור.

"כיום לפחות אחד מכל שלושה ניו-יורקים נולד מחוץ לארצות הברית", אומר המדריך, שעומד עכשיו בלב צ'יינה טאון. הרחוב מלא אנשים מלוכסני עיניים, השלטים כתובים מנדרינית, קנטונזית, יפאנית, קוריאנית ושאר שפות אסייתיות. הרמזורים במעברי החצייה כאן מציגים סימנים אוניוורסליים: איש ירוק הולך או איש אדום עומד. אבל זאת רק תחנת מעבר. כעבור שנים אחדות יעברו המהגרים לשאר חלקי העיר ושם הם כבר יידעו לקרוא את הרמזורים הסטנדרטיים - אלה שאומרים באנגלית "Walk" או Walk" "Don't.

"נחשו מאיפה באה הקבוצה הגדולה ביותר של מהגרים לניו יורק בשנה האחרונה?" המדריך שואל ומבקש להזכיר: "אל תגידו פורטוריקו. להזכירכם, פורטוריקו היא חלק מארצות הברית". מישהו בקבוצה יודע את התשובה: "מהרפובליקה הדומיניקנית". נכון, אבל זאת קבוצה שעדיין מפוזרת בעיר, ואין לה רובע משלה.

המהגרים בניו יורק - אותו סוג של אנשים שנקרא בישראל "עובדים זרים" - אינם בעיה ואפילו אינם תופעה. הם לב לבה של העיר, הם התכונה וכוח החיות שלה. העיר מתקיימת בזכות תהליך ההשתלבות שלהם - מקהילה הומוגנית ומסתגרת באזורים העניים של העיר, דרך מעבר לשכונות מבוססות יותר ועד להיטמעות במגוון, שמשמעה גם התפרקות הקהילה.

שליש מתושבי העיר נולדו מחוץ לארצות הברית, וכמעט כל השאר הם בני דור ראשון, שני או שלישי להגירה. במלברי-בנד, בשכונה שנקראה "פייב פוינט", היה ריכוז של מהגרים אירים ושלטו בה כנופיות רחוב אלימות (עלילת הסרט החדש של מרטין סקורסזי, "הכנופייה", מתרחשת באזור זה). אבל כיום, בבתי המגורים שעוד נשארו כאן, חיים בעיקר סינים. ויותר מכך, יש כאן בנייני משרדים ("כך זה עובד", מעיר המדריך, "מסלקים שיכונים מוזנחים, שמים במקומם בנייני עסקים ופארק קטן, והופ, אין יותר סלאמס - זאת ההונאה הגדולה של העיר").

ב"ליטל איטלי" אפשר לראות סימנים - מגן דוד, מלים בעברית - לקהילה היהודית שגרה כאן, התבססה, שיפרה את מעמדה, עברה הלאה, והוחלפה לימים בקהילה הנוצרית-איטלקית. תהליך דומה עבר על האיטלקים. עכשיו ב"ליטל איטלי" כמעט אין מהגרים מאיטליה, נשארו רק המסעדות לתיירים. רוב הדיירים כאן הם מאסיה ומהאיים הקאריביים. וכאן, בשולי צ'יינה טאון פסל של קונפוציוס עומד בפינה אחת של הרחוב, ובפינה אחרת פסל של מנהיג אחר, הד"ר סאן יאט סן - "ללמדנו שלא כל הסינים הם מאותה סין".

עכשיו חולפים על פני השוק הזול ביותר בעיר - דוכנים ארעיים על המדרכה, שעליהם מונח מגוון עשיר של שורשים ועשבים ירוקים ושאר ירקות. הרוכלים הם מהגרים מאסיה. פעם - עד שראש העיר לה גארדיה אסר על כך בחוק - רחובות העיר היו מלאים בדוכנים שונים, שמהגרים מאירופה, אסיה, אפריקה ודרום אמריקה העמידו כדי למכור משהו ולעמוד על הרגליים.

פעם לא היו מגבלות על הגירה, כל דכפין ייתי ויצטרף לעיר הגדולה. כיום יש מכסות, והדוכנים המאולתרים הם חזיון נדיר, אבל במקומות אחדים בעיר אפשר עדיין לראות גרסה עכשווית: למשל, גברים שחורים שמעמידים על ספסל מזוודות המלאות במשקפי שמש זולים. "כניו-יורקי ליברטני, אני חייב להגיד שאני אוהב את זה, גם אם זה לא חוקי", אומר המדריך. "הייתי רוצה לראות יותר כאלה. כי ככה מתחילים. זאת יוזמה פרטית. זה תוסס וזה מלא תקווה".

אבל, הוא מסייג, לא הכל ורוד. אתם רואים שם מעבר לרחוב, מעל למסעדה הסינית, אורות ניאון ומכונות תפירה? בואו, תסתכלו מקרוב: כאן בטינופת ובמחנק עובדות תופרות, 12 שעות ביום בשכר נמוך מאוד, כדי לייצר בגדים של דונה קארן. מפעלי הניצול האלה, שמעסיקים עכשיו בעיקר מהגרות מסין, העסיקו בתחילת המאה הקודמת מהגרות יהודיות ואיטלקיות-נוצריות (המהגרות מאירלנד ידעו אנגלית ולכן רובן ניקו בתים ולא עבדו במפעלים). באותן שנים, הוא אומר, איגודי פועלים נאבקו למען קיצור יום העבודה לשמונה שעות ולהטבת תנאי העבודה. היום התנאים עדיין גרועים - רק תווי הפנים של הפועלים שונים.

כתבות מומלצות

ג

דיוקנאות אינטימיים מהמרכז והשוליים של תל אביב

ארוחה של מקדונלד'ס. המגמה הכללית של השמנה לא יכולה להיות מיוחסת רק להתנהגות של הפרט, אלא גם לסביבה שבה כולנו חיים

למה מקדונלדס הורידה את הסלט?

טרייסי מילר ובעלה טוד בביתם בפיטסבורג, החודש

"להכריח מישהי להשלים היריון ולראות את התינוק שלה מת - זו אכזריות"

מנאייכ עונה 2
סדרות
טלוויזיה
טלויזיה
טלביזיה

"הייתי בהפרשת חלה ואני המומה. יש כאלה שמצטטים את אביב אלוש"

ערן זהבי במדי מכבי תל אביב. הוא חוזר

"הלב לא נתן לי לבחור משהו אחר": ערן זהבי חתם במכבי תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ