מאת פרנק ריץ'

כמו הרבה יהודים, ייתכן שגם אני מראה נכונות גדולה מדי להאמין שכל העולם הוא אנטישמי. הפלשתינאים בוודאי. חלק גדול מאירופה, החל בצרפתים, ולא אלה שהצביעו בעד לה פן - אלא כל מי שהאמין לז'אק שיראק כשהכריז ש"אין כלל אנטישמיות בצרפת" בזמן שבתי כנסת בערו. המוסלמים מירדן עד איראן, אשר כדיווחה של סוזן סאקס ב"ניו יורק טיימס" מציעים למכירה בבתי מלון בני חמישה כוכבים את "הפרוטוקולים של זקני ציון".

אבל פול וולפוביץ? סגן מזכיר ההגנה, המשתייך למחנה הנצי בממשל בוש, הוא יהודי שמשפחת אביו הושמדה בשואה. בכל זאת הוא ספג קריאות בוז כאשר דיבר מטעם הנשיא בעצרת תמיכה בישראל שהתקיימה בוואשינגטון בחודש שעבר. במה חטא? הוא אמר, ש"גם פלשתינאים חפים מפשע סובלים ומתים במספרים גדולים". העובדה שוולפוביץ מותקף משום שאמר את המובן מאליו מעידה לדעתי על כך, שבחוגים יהודיים אמריקאיים מסוימים גלש הזעם המוצדק על הטרור הפלשתיני לכדי משהו פחות מוצדק.

יש עוד סימנים: באפריל נאלצו בני זוג יהודי בברוקלין לעזוב את ניו יורק בעקבות איומים על חייהם משום שבנם, אדם שפירו, עסק בפעילות הומניטרית ברמאללה. סימן נוסף הוא האמונה בקשר שקשרה העיתונות האמריקאית לטובת הפלשתינאים. כפי שמייקל גטלר שאל ב"ואשינגטון פוסט" - האם ייתכן, שכל כך הרבה כלי תקשורת אמריקאיים חשובים מעוותים את הסיפור הזה? בין המואשמים בפרו-פלשתיניות: "ניו יורק טיימס", "ואשינגטון פוסט", "לוס אנג'לס טיימס", "שיקגו טריביון", "פילדלפיה אינקוויירר", "מיאמי הראלד", "נייטליין"; הטענה הזאת נראית כמו המקבילה של טענת הפלשתינאים בדבר "השליטה היהודית בתקשורת האמריקאית". העיתון היהודי המוביל "פורוורד" סובל כעת, לבד מביטולי מנויים, מאיומים משום שפירסם מודעה בתשלום מטעם "יהודים נגד הכיבוש".

לא העיתונות האמריקאית השתנתה, אלא הלוך הרוחות בקרב יהודי אמריקה. אפשר להבין את הייאוש לנוכח פיגועי ההתאבדות הרצחניים והשיפוט המוטה בחלק גדול של העולם. אבל אני מפסיק להבין את הזעם כאשר הוא מתחיל להרוס ערכים יהודיים בסיסיים. ב"ג'ואיש וויק" המתפרסם בניו יורק העורך והמו"ל, גארי רוזנבלט, מתח השבוע ביקורת על פעולת מחאה נגד "ניו יורק טיימס". הוא לא התכוון להשתיק את מבקרי "ניו יורק טיימס", שכלפיהם הוא חש אהדה, אלא להגן על עיקרון. "קריאה לביטול מנויים משמעותה חרם, וזו מלה מגונה בעיני היהודים", כתב. "סבלנו רבות מפעולות כאלה... עלינו לפעול למען הגינות ודיווח אמת, לא למען פגיעה בעיתונות חופשית".

כמובן, לא סותמים את פיה של העיתונות שלנו, אבל התכתיבים של מה שנחשב לשיח תקין מבחינה פוליטית בעניין המזרח התיכון מוקשחים במידה כזאת, שמנהיגים אמריקאים, רפובליקאים ודמוקרטים, נראים יותר ויותר כמתחרים זה בזה על מידת החנופה שירעיפו על יהודים אמריקאים.

גם אני יכול להיות פרנואיד. אינני יכול, למשל, עם כל תחושות התודה, להתעלם מהאינטרס התיאולוגי של הארגונים הנוצריים - מה שגרשום גורנברג מ"ג'רוזלם רפורט" מכנה "מדיניות חוץ אפוקליפטית", שבמסגרתה הם תומכים בישראל "כדי לגרום לבואו של יום הדין ואגב כך להתנצרות היהודים".

מן הראוי לזכור, שבאמריקה לפחות ידידי ישראל הם רבים מספור. אם מישהו כמו פול וולפוביץ יכול להיחשב על ידי אי אילו יהודים כאויב - הרי שאנו מחפשים אויבים חדשים במקומות הלא נכונים.

הבעיה האמיתית היא, אילו ידידים יסייעו יותר להבטיח את הישרדותה של ישראל. כשלעצמי, במידה שיש לי תקווה אני תולה אותה בממשל בוש. לאחר שנה מחפירה שבה הנשיא לא עשה דבר - הוא החל לקחת על עצמו תפקיד של מתווך ישר. אני מדגיש: הוא החל.

מדיניות הממשל עדיין מאולתרת, אבל יותר מרוב מנהיגי מפלגתו או רוב הדמוקרטים המעוניינים לרשת אותו, בוש מוכן להסתכן בקריאות בוז בשלבו את התמיכה בזכות ישראל להגנה עצמית בהכרה במדינה פלשתינית; בצורך "לטפל בנושא ההתנחלויות" ובהבנה המאוחרת, אך המבורכת, ש"אין מישהו זולתנו" שיכול לדחוף את שני הצדדים קדימה.

הנשיא גם מבין, שאין לו ברירה אלא לשאת ולתת עם מי ש"מקיים יחסים" עם הטרור - ערפאת, הפקיסטנים או הסעודים. הבהירות המוסרית מתה. זהו עולם מחריד. אבל אם יוכל בוש לקדם את שלד תוכניתו למזרח התיכון, הרי שיש לישראל ידיד אמריקאי רם דרג אחד שיוכל לפחות להעלות את האזור בחזרה מסף התהום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ