במיטה עם גיל ומוטי

האמנים גיל נאדר ומוטי פורת, זוג הומואים שנישאו רשמית בהולנד בשנה שעברה, הגיעו ארצה כדי לחשוף בתערוכה את יצירת האמנות האגדית ביותר שיצרו במשותף: הם עצמם

דליה קרפל
דליה קרפל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דליה קרפל
דליה קרפל

ולם חדש פנטסטי יוצרים האמנים גיל נאדר ומוטי פורת. בציורי השמן הגדולים שלהם בתערוכתם החדשה "הדרך אל החלום", שהיו הציורים בחתונה הבלתי נשכחת שלהם בהולנד בשנה שעברה, הם ציירו את עצמם לצד איקונות כמו הנסיכה דיאנה, מרילין מונרו (השניים מציצים מתחת לשמלתה המתבדרת), משפחת המלוכה ההולנדית, אנה פרנק וגם שני כוכבי הכדורגל ההולנדים המפורסמים, האחים דה בור. מובן שהציורים נתונים במסגרות זהב כבדות.

החיים משולים בעיני נאדר ופורת לאגדה קיטשית שמרכיביה, לפחות על פני השטח, שאובים משמי הזוהר והפרסום. כך זהרה גם חתונתם הפרטית, שנערכה ברוטרדם בשנה שעברה והפכה למיצג ציבורי מדהים שהתקיים בבניין העירייה, בהשתתפותו הפעילה של ראש העירייה. מבחינתם החיים הם יצירת האמנות האולטימטיווית, ולפיכך מותר ורצוי לפרוש אותם כמניפה ולהציגם לעין כל. בחלל של הגלריה טל אסתר בתל אביב הם הציבו מיטה כפולה ענקית, 2.40 מ' על 2.40 מ', מכוסה בסדיני סאטן צחורים, ובמיטה הזאת הם נמים את שנתם מדי לילה ולילה. הם גרים בגלריה. זה חלק מן השואו. קצת מחניק שם כי יש רק חלון קטן אחד, והשירותים צרים ומצריכים טיפוס על בימת בטון. אבל מה זה חשוב כל עוד הקירות משקפים את בני הזוג בחברת שלל המפורסמים, שאותם פגשו פנים אל פנים בגרסאות השעווה שלהם, במוזיאון מאדאם טוסו באמסטרדם. באי הגלריה מוזמנים להשתרע על המיטה לצד האמנים ולצפות בסרטי וידיאו המתעדים פרויקטים של השניים.

יהיה נכון לומר שהחזון האמנותי של נאדר ופורת, הומואים מוצהרים, מעובד באמצעות מדיומים מגוונים כמו ציור, פיסול, וידאו וצילום. אבל יהיה גם נכון לצרף לרשימה עיצוב שיער. כמו צמד האמנים האנגלי גילברט וג'ורג', שכבר לפני 30 שנה דיברו ויישמו על עצמם את הרעיון של החיים כיצירת אמנות, רואים נאדר ופורת את עצמם-גופם כחלק בלתי נפרד מאמנותם. לפיכך יש להם שם משותף בעל צליל מותגי, "גיל & מוטי", והופעתם מעוצבת בקפידה כאילו היו תאומים זהים, או שני פסלים קינטיים. כבר ארבע שנים שהם לבושים באופן כמעט זהה, כולל הנעליים והבגדים התחתונים (השעונים הם מאותו דגם אך בגוון אחר). לקראת התערוכה הם פקדו יחדיו את המספרה כדי לחמצן את השיער לבלונד-פלטינה, תוך שהם מעמידים במרכז הקרקפת, באמצעות שעווה דביקה, שני "ספייקים" הזקורים כאנטנות מתריסות.

את המראה החייזרי הזה, החל מהשבוע מדי יום שני, הם מתאימים לבאי "הדרך אל החלום", המתקיימת בשני אתרים, בגלריה טל אסתר כאמור, ובגלריה קו 16 בשכונת כפר שלם, שם מתקיים החלק בתערוכה שמתפקד כמספרה וקיוסק. אם בטל אסתר הם ישנים, הרי שבקו 16 מגלמים השניים תפקידים של קיוסקאים ומעצבי שיער: כל יום שני בשבוע הם מציעים לאורחי הגלריה את כישוריהם כספרים (בתיאום טלפוני מראש, כמקובל), ואלה מהאורחים שיחפצו בתסרוקת עם קווצה יהפכו ממבקרים לקליינטים ובכך יתנו את הסכמתם להשתתף במשחק שנועד לחשוף את הטריטוריה החמקמקה שבין החיים לאמנות, או מוטב לומר בתוכם.

בקטלוג המלווה את תערוכתם החדשה מופיעים באותו עמוד קורות החיים המשותפים של בני הזוג, שחיים יחד משנת 92', אחרי שנפגשו בבצלאל וסיימו את לימודיהם בהצטיינות (כל אחד לחוד: נאדר נולד ב-68', פורת ב-71'). מבט לרשימת המענקים והתמיכות שקיבלו מלמד שבשנים האחרונות הם כבר נתמכים כזוג, וזה עוד לפני שנישאו רשמית. בראשית יחסיהם הם עבדו יחד אבל חתמו בנפרד על העבודות. ב-98' החליטו שהגיעה העת לחתום ביחד, וזאת גם היתה השנה שבה עזבו את הארץ לרוטרדם. "לא עזבנו ולא חזרנו", הם מתקנים, ואז מוסיפים, "אך הפעם באנו לחודשיים".

בשנתיים האחרונות הם מתגוררים ב"הומגלרי" ברוטרדם. הבית תיפקד כבית-גלריה במשך תשע שנים עד שרצו לסגור אותו, ואז החליטו השניים לעבור לגור בו וגם להפעילו כמקום תצוגה. "אנחנו מציגים את החיים שלנו תוך שאנחנו קרובים לקהל, מארחים אנשים לקפה או לארוחת בוקר ומשוחחים עימם על אמנות". המיצב שבנו בתוך הגלריה עוצב כך שהאורחים יכולים להציץ לתוך חייהם, עד לחדר השינה במרכז החלל, וכך הם חיים במה שהם מכנים "חיי האקווריום שלנו".

אז מה אתם

לפני חודש הם הגיעו ארצה, לחודשיים כאמור, כדי לעבוד על כמה פרויקטים. "בדרך אל החלום", הראשון שבהם, הפך לתערוכה מפוצלת בעקבות ביקור שערכו בכפר שלם, השכונה בדרום ת"א. "הכל התחיל מכמה ימי צילום שעשינו בשכונת שיש לה משום מה כמה שמות, כפר שלם ונווה אליעזר וגם תל אביב הצעירה", מספר נאדר. "פגשנו אנשים בשכונה, שוחחנו אתם והצטלמנו אתם ובעקבות המפגשים הללו נולדו שלושה ציורים ו-17 טקסטים, שהם חלומות על הארץ הכתובים כסיפורים קצרים והם תלויים על חלונות הקיוסק. החלומות עוסקים בוואקום ובאנשים במלכוד והם מערבבים מציאות ודמיון. בקיוסק אנחנו פוגשים קהל פעם בשבוע, ביום שני אחר הצהריים בתיאום מראש, ובמפגשים אנחנו מציעים לאנשים עיצוב שיער דומה לשלנו, עם האנטנות בשיער, ובהמשך אנחנו מצלמים ומציירים את האנשים. עותק אחד האורחים מקבלים והעותק השני נתלה בקיוסק".

מה הרעיון?

"עשינו מיצג דומה באוקטובר שנה שעברה במרכז קניות בהולנד, וסרט הווידיאו הזה שכבר הצגנו בהולנד מוקרן בתערוכה בקו 16. הרעיון הוא לצייר פרסונות מהשכונה (בכפר שלם ציירו השניים את עצמם עם הגנן השכונתי, עם שתי עולות חדשות ועם שתי צעירות). השתדלנו להיות דומים להם בהבעות הפנים מתוך רצון לעשות דבר-מה המשקף רגע במציאות הישראלית. על ידי התחברות לתושבי השכונה אנחנו מקבלים בהשראתם אנרגיה וגם משמשים להם סוג של מראה".

בגלריה טל אסתר הם גרים וחיים במשך שישה שבועות. את המקלחת הם עושים במכון הכושר אותו הם פוקדים כל יום. "הרעיון הוא שכאשר מישהו ייכנס לגלריה, הוא ימצא אותנו כאן בכל שעה כי אנחנו חלק מן היצירה ונעבור את החוויה ביחד עם האורחים", אומר פורת, השתקן מבין השניים. הוא מוסיף שזה מה שמבדיל בין התערוכה שלהם לתערוכות אחרות. "יש משהו בנוכחות של החיים כאשר את נכנסת לגלריה ואת מריחה שאנשים ישנו בה בלילה. המיטה מונחת על ארונות שקופים המכילים את הבגדים והחפצים שלנו. גם כאן אנחנו כבאקווריום".

ומיהם בוב ויורגן, המגלמים את תפקיד רוקמות התחרה של מצעי המיטה שלכם בגלריה?

נאדר: "בוב ויורגן הם הומואים ממוצא ארגנטינאי שחיים בוינה. פגשנו אותם בנופש לפני כשנתיים והנוכחות שלהם ריתקה אותנו. הם נראים כמו שחקני קולנוע, מלוטשים, זוהרים ומקפידים על הופעתם. הם עובדים מדי יום במכון הכושר. הם האלטר-אגו שלנו והם מושא להערצה. ככה היינו רוצים להיראות, עם גוף כזה ועם נוכחות כזאת. רבים מאתנו שואפים להיראות מושלמים כמוהם, כאשר כל תנועה אינה מדודה אלא מחליקה באופן טבעי. אבל אני ומוטי כל כך נוירוטים שזה מתפרק לנו, ופתאום אנחנו מכוססים ציפורניים. בוב ויורגן אינם זוג. הם עובדים ביחד וחולקים דירות נפרדות. האופן שבו אנחנו מציגים אותם הוא כזוג גייז, אנחנו משתמשים בהם כבשחקנים. אנחנו עוקבים אחריהם עם מצלמות לכל מיני מקומות, לחוף הים, לבארים ולמועדונים, לחדרי התייחדות ולחדרי הצצה בסאונות. כשהם רוקמים על הסדינים שלנו, הם לבושים בז'קט אדום ובג'ינס הכחולים ומתחת הם לובשים גופיות ובגדי ים, כמו שהם נראים בציורים שלנו. במהלך הערב הם מתפשטים תוך שהם מקלפים קליפה אחר קליפה, עד שהם נשארים רק עם בגדי הים, כדי לתפור מהבגדים שלהם כיסוי למיטה שלנו. זה הפרפורמנס שמחבר בין האובייקטים שנמצאים בגלריה, כלומר הציורים, סרט הווידיאו המתעד את טקס הכלולות שלנו וכיסוי המיטה שנתפר בליל הפתיחה. יורגן ובוב הם כמו עובדים זרים שייבאנו לארץ כדי שיעבדו בשבילנו".

היכן מתנהלים החיים ואיפה נכנסת האמנות, מה מזין את מה?

"אין יום שלא שואלים אותנו בתל אביב: 'אתם תאומים?' אפילו מבוגרים נופלים לתוך הקלישאה והמניפולציה שאנחנו עושים. אפשר לחשוב שיש איזה אם שתלטנית שמכריחה שני גברים בגיל 34 ו-31 להתלבש באותו אופן. 'אז מה אתם?' שואלים אותנו. 'אנחנו בעלים, נשואים', אנחנו עונים. 'אז אתם הומואים?' באה השאלה הבאה. די טיפשי לחשוב שאנחנו תאומים, כשמדובר בדימוי שהוא הומוסקסואלי מוחצן. אבל אנחנו לא נראים כקוקסינלים, אז אנשים תוהים מה אנחנו בעצם, וזאת ההזדמנות לפתח שיחה על מה אתה ומי אתה ומהי אמנות. ואז צצות שאלות נוספות על אמנות והחיים".

בגדים זהים ותסרוקת נשמע קל לביצוע, אבל איך מציירים ביחד?

"הציור ביחד זה ויתור על האגו. בחירת הבגדים זה כבר לא עניין לדיון. מי בוחר את הבגדים, מי מוריד את הזבל או מי עושה את הכלים, אלה הדברים הקטנים שאצלנו הם כבר בשוליים. אנחנו מכירים כל כך טוב אחד את השני שכבר לא נוח לנו לחיות בנפרד. אבל כשמציירים יחד זה עניין אחר ואי אפשר לדבר על דומיננטיות, כיוון שדומיננטיות משמע שני אגואים בהתנגשות. לחברים שלנו היה משבר, מה זה שאנחנו כל הזמן ביחד ולמה אי אפשר לראות אותנו בנפרד. היום כולם כבר התרגלו שניתן לקיים אתנו שיחה אינטימית בשלישייה כי אנחנו, שנינו, ישות אחת. אנחנו לא מדברים על מי דומיננטי אלא להיפך, הולכים אחד לקראת השני ומקשיבים זה לזה. זה לא בא ממקומות של מתח או מרצון להיות בשליטה. אנחנו מציירים יחד, באותו סטודיו, ומשתמשים באותו שולחן עבודה. עובדים עם שתי עיניים, האחת על הציור שכל אחד מרוכז בו והעין השנייה על הציור של השני. כל שעתיים אנחנו עושים ישיבה".

החתונה

פורת, בן 31, גדל בגני יהודה, הילד הרביעי של דב ונעמי פורת, הוא יבואן גז והיא מנהלת אדמיניסטרטיווית באוניברסיטת בר אילן. הוא צייר מגיל צעיר וכשסיים את לימודיו בבי"ס היסודי ביקש לעבור ללמוד בתיכון לאמנויות תלמה ילין כי חש שהסביבה מעיקה עליו. "המציאות נראתה לי ריקה וחלולה ובלתי מעניינת ורציתי להתנער מכל זה. תלמה ילין היתה חממה שסוככה עלי מפני המציאות ודי הצטערתי כשהלימודים הסתיימו". ב-89' התגייס לצבא ושירת בנח"ל אמנות במצפה רמון. כבר בגיל 16 ידע שהוא הומו. "זהותי היתה ברורה לי. הרגשתי את זה בלא רגשי אשמה ובכיתה שלי בתלמה ילין היו לא מעט הומואים. אבל לא סיפרתי כלום להורי עד שמלאו לי 19. גם במהלך השירות הצבאי שמרתי את העניין בסוד וזאת היתה הפעם היחידה שבעצם הייתי בארון".

נאדר, בן 34, הוא בנם האמצעי של רחל ויצחק, מזכירה ומנהל עבודה באתרי בנייה מראשון לציון. "הייתי ילד טוב שעזר לאמא וחיתל בגיל שבע את אחותו התינוקת וניקה את הבית כדי שיאהבו אותו כי בחוץ היה לי כל כך קשה עם החברה", הוא נזכר. הילדים הציקו לו וקראו לו דמבו. עד כיתה ה' שיחק כשוער בקבוצת הכדורגל המקומית אך בעיטה חזקה מדי שפגעה בחלציו שילחה אותו למיטה לעשרה ימים ויותר לא רצה לשחק. הוא צייר מגיל צעיר ובמקביל כתב יומנים אישיים והדביק בהם תמונות של דוגמנים, לצד תמונתה של ברוק שילדס הנערצת. לפני התיכון החליט לעבור מטאמורפוזה, ובמקום לעבור את הלימודים כפרח קיר הוא פרח חברתית והצטיין בלימודיו במגמה לגרפיקה ואמנות. את שירותו הצבאי התעקש לעשות בגולני כחובש קרבי, למרות ששנא כל רגע. ב-89' החל ללמוד בבצלאל, ולמרות שכבר ידע שהוא הומו עבר להתגורר עם חברתו. רק לאחר טיפול פסיכולוגי היה בכוחו להתייצב מול העולם עם נטייתו המינית.

את פורת פגש נאדר ב-92', ביום עיון בבצלאל שהוקדש לנושא "יום העתיד". השם היה יותר מסמלי בעיניהם. פורת שיגר לעבר נאדר מטוסי נייר ונראה בעיניו מקסים. כעבור כמה ימים עברו השניים לחיות ביחד ומאז לא נפרדו.

ב-21 ביוני 2001 התקיים טקס הכלולות שלהם ברוטרדם, בעקבות החוק ההולנדי המאפשר נישואים בין בני אותו מין. בני המשפחה והחברים הגיעו מישראל לטקס שתפקד כמיצג אמנותי בו לקחו חלק גם תושבי רוטרדם, כחלק מסדרה של פרויקטים אמנותיים במסגרת הכרזתה של רוטרדם כבירת התרבות של אירופה ל-2001.

החתונה, שגם פתחה את חגיגות שבוע הגאווה בעיר, החלה בחמש אחר הצהריים כאשר ארבע תיבות נגינה מסורתיות תיירו ברחבי העיר כשהן משמיעות צלילי עוגב ופעמונים ומזמינות את תושבי העיר לקחת חלק בחגיגה. את פני הבאים קידמו זוגות של גברים לבושים בשמלות לבנות ושערם צבוע בפלטינה וידיהם קשורות זו לזו. במשך הטקס הסתובבו הצמדים הללו בקרב הקהל כשהם משמשים בתפקיד נשקנים.

גיל ומוטי הפכו באותו לילה לסינדרלות. מיטת הכלולות שלהם הוצבה ברחבת הכניסה של בית העירייה, ליד פסל קלאסי ורב ממדים של גבר עירום שעל בסיסו חרוטים דבריה של וילהלמינה מלכת הולנד: "המאבק מחשל". שורה של פריטים וציורים הוצבו בחלל הכניסה. רכב שנשא מסך טלוויזיה ענק הקרין קטעי וידיאו שהציגו את ההכנות לחתונה ומאוחר יותר העביר את המתרחש בשידור חי לקהל. בוב ויורגן הדוגמנים הסירו את בגדיהם ועטו מלבוש לבן שעוצב במיוחד. על מרפסת העירייה, מקום השמור בתודעה למנהיגים המנפנפים להמון תחתם, ניצב ראש העיר, איבו אופסטלטן, לצד הזוג המאושר, שערם בוהק בגוונו הבהיר וב"ספייקים" המחודדים, והם לבושים בלבן בתוספת אדרת סאטן נשפכת. רשמת הנישואים של העירה לא ויתרה על החליפה המחויטת, כראוי למעמד ובהתאם לתפקידה.

"לא בכל יום אני מנהל טקס נישואים ובוודאי לא ממרפסת העירייה, וזהו אירוע חד פעמי ונישואים כאמנות", הכריז אופסטלטן. בהמשך הוסיף: "בפרויקט הנישואים שלכם, שהחלק הרשמי שלו מתרחש כעת על המרפסת, שברתם את כל מגבלות כללי הנוהל, עובדה הנתפשת אצלנו, משרתי הציבור, כאמנות בפני עצמה".

מה הקטע שלכם

למשמע השאלה במה הם בכל זאת שונים מתלוצץ נאדר שהוא שלא כמו מוטי, בעל אוזני פיל כמו דמבו. "מישהו במכון הכושר אמר לי שאני יותר רחב מגיל", מעיר פורת בטון חצי נעלב. "במכון ברוטרדם לא היו עושים לנו את זה. שם מתייחסים אלינו כאל יחידה אחת".

נאדר: "'מה הקטע שלכם?' שואלים אותנו בקו 16, או כשאנחנו עוברים על האופניים ליד שוק התקווה. 'מה אתה חושב?' אני מפנה חזרה את השאלה כי היא כה מעייפת. הרי זה גלוי לעין שאנחנו עושים הצגה, אבל מצד שני אנחנו לא רוצים שזה ייראה כהצגה. כמו בכל יצירת אמנות, אנחנו מפעילים מניפולציה שראשיתה בצבע הגרביים שלנו. ההצגה הזאת קובעת לנו את אורח החיים וזה מה שמעניין אותנו, אחרת היינו עוטים תחפושות ועולים על במת התאטרון. ההבדל טמון בכך שאנחנו נעים בין ספונטניות לאימפרוביזציה בסצנריו שכתוב מראש. יש דברים עקרוניים, ויש דברים שאנחנו מלקטים בדרך וזורמים אתם".

ואתם מצפים מרוכל בשוק התקווה שיזהה את העסק הזה?

"היום קרה לנו דבר מרגש. אחד שנסע עם החברה שלו הוציא את הראש וצעק לנו 'איזה זוג יפה אתם', והסתכל על מוטי ואמר לו: 'איזה חבר יפה יש לך'. מוטי אמר: 'אה, אז אני לא יפה?' היה בזה משהו מעודד כי הצעיר הזה הבחין שאנחנו זוג וזה לא הפריע לו. מבחינתנו כל גבר הוא סטרייט אלא אם הצהיר אחרת. מעניין שבחברה הישראלית היום אפשר שיזהו זוג הומואים ויחמיאו להם. השפה השתנתה וזה לא נחשב פרובוקטיווי להיות הומו מוחצן. זה מה שרצינו לשמוע. אנחנו כבר שבוע רביעי בארץ ולא שמענו את ההערה המקובלת, 'הנה מתרוממים'. שמענו הערה: 'אה, עכשיו להומואים יש קרניים'".

מה תעשו כשזה יהיה לגיטימי?

"זה אף פעם לא יקרה".

הם לא עזבו את ישראל, הם מדגישים, אף כי חייהם מצויים ברוטרדם והם יחזרו אליה בעוד כחודש. "נסענו להולנד כי הרגשנו צורך להתרחק, כי הרגשנו שכאן אנחנו מתרוקנים. זה היה נראה לנו ב-98' כחלום, לקחת שתי מזוודות ולעזוב. עשינו מסיבת פרידה וחילקנו את רכושנו. את הספרים אירגנו בבית ההורים ונסענו כדי לעשות תואר שני באמנות. כתבנו לחוד תזה באנגלית ואת הפרויקט גמר עשינו במשותף. בשנה השנייה ברוטרדם עברנו לגור בהומגלרי".

מדוע חזרתם להציג בארץ דווקא עכשיו?

"הרבה זמן לא הצגנו בארץ. האושר שאנחנו מציגים בטל אסתר, ציורי החתונה עם מסגרות הזהב ובדי הסאטן הצחורים, כל זה יחד עם המייק-אפ ומסיכות היופי והשעווה לשיער יוצרים עושר ואושר שלא מסתדר על רקע המציאות הישראלית העכורה של הימים האלה. אבל אנחנו ישראלים, לכל מקום שנלך נסחב אתנו את המטען הזה, ואנחנו חיים את הקונפליקט של חיינו. מצד אחד אנחנו חיים בהולנד השלווה והטובה, שתרבות ואמנות תופסים בה מקום ראשון ויש בה המון מרחב, ומצד שני אנחנו בקשר עם הארץ, אם כי צריך לציין את ההתנקשות בחייו של פים פורטאון, מנהיג הימין הקיצוני בהולנד שהיה הומו מוצהר. זה היה הרצח הפוליטי הראשון בהולנד.

"כך או כך לא בארץ ולא בהולנד אנחנו נראים מחוברים. באמצעות הציורים עם הכוכבים אנחנו מנסים להיות שייכים, למרות שאלה בובות ממוזיאון השעווה ולא פגשנו כמובן את מרילין מונרו או את מלכת הולנד. בציורים בעצם מובעת עמדה ביקורתית כלפי עולם הזוהר הזה, מובעים הצורך והקושי של האמנות להיות מחוברת למציאות ולסביבה. אז גם אם עשינו פרפורמנס ונפגשנו עם אישים כאלה או אחרים, בסוף זה חוזר לגלריה וזה ניסיון לנהל דיאלוג עם הסביבה, ניסיון שלא תמיד מצליח". *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ