שלומי ברזל-צרובה
שלומי ברזל

זהו, העונה הארורה הזאת הסתיימה. יקפיאו או לא יקפיאו את הירידות, יוגשו כתבי אישום או לא יוגשו, המסקנה ברורה. ישראל כהן איננו היחיד, צ'יבוטרו וחבר מרעיו היו ופעלו כאן כבר שנים, רובי שפירא מת גם בגלל שחלום הכדורגל שלו כילד התנפץ מול מציאות מכוערת שאיש עסקים ממולח ומבוגר לא היה יכול לעמוד בפניה. העונה הזאת בישרה על מות ימי התום.

גברי לוי רוצה ולא יכול, או יכול ולא רוצה, אבל המנהלים האמיתיים של הכדורגל הישראלי הבינו שאין סיבה לגמור כמו רובי. הם אוהבים את הקבוצות שלהם, אבל גם את עצמם, וזה בסדר. חלומות הילדות שלהם, לפחות על פי ההודעות האחרונות שהוציאו, לא כללו פשיטת רגל בגיל צעיר. איש מהם לא חלם שעובדיו ירוויחו יותר ממנו. עכשיו ידאגו שחר, הרציקוביץ', שמיר ותאומים להחזיר את הכדורגל הישראלי לשפיות, לפחות מבחינה כלכלית. כי אם המשחק מכור, אין סיבה בעולם שהוא יעלה להם כל כך ביוקר.

מכבי חיפה תקצץ את תקציבה, הפועל תל אביב תנסה להבין איך חלום אירופי הפך לסיוט תקציבי, הפועל פתח תקוה תלמד להיפרד שוב ממאיר שמיר, מכבי תל אביב תעדיף שחקנים כמו ראובן עובד בדו"ח ההוצאות לעומת מותרות בדמות בנין, תורג'מן ורבים אחרים, ובבית"ר ירושלים ישננו לעצמם שגם שמחת הישארות יכולה להיות עניין לא מבוטל. את מה שהאחים לוזון הבינו לפני עשור, מתחילים גבירי הכדורגל לקלוט רק עכשיו.

המבחן האמיתי יהיה ביציעים. האם נהיה מוכנים לקפוץ, לבכות, לצעוק, לקלל ולהעריץ דבר שרק נדמה כי הוא אמיתי. כי פעם לא היו כאן חוזי עתק ומיליונרים שרצו על כר הדשא, אבל היציעים היו מפוצצים. רק כי היה ברור שזה מה יש. אין שום דבר נסתר, אין חורשי מזימות, כדורגל נטו. טוב או רע זה כבר באמת לא משנה. פשוט אמיתי.

הפועל חיפה, וכדאי לכולם לזכור זאת היטב, היתה רק לפני כמה שנים סמל לאיתנות הכדורגל המקומי. תקווה לעתיד טוב יותר. אתמול היא ירדה ליגה באופן רשמי, אבל בדיוק כך גם בית"ר ירושלים, קרית גת, הפועל ת"א, מכבי חיפה, נתניה, אשדוד ושאר קבוצות ליגת העל. הפועל חיפה היא רק סנונית ראשונה למה שצפוי לעבור עלינו, אם לא יתעשתו כאן במהירות. הבעלים כבר עשו זאת, עתה הגיעה שעתם של הכדורגלנים. אם נמני, זוהר, אבוקסיס, בנין, טלקר והבכירים הנוספים ימשיכו לחשוב רק על תזרים המזומנים הפרטי שלהם, הם ילמדו תוך זמן קצר כי הוא עשוי להיפסק לחלוטין. בערוץ הספורט ובערוץ 2 כבר לא משתגעים על שידורי כדורגל מקומיים. אחרי עונה ארורה כזאת לא יודעים תחת איזו כותרת לקטלג את משחקי הכדורגל כאן: מדע בדיוני, תעודה, קומדיה, טרגדיה או סרטי בורקס. מה שברור, כולם אכלו אותה.

היינו העונה הזאת בסן סירו, וכאשר משטרת ישראל ושליחי ההגמוניה איפשרו לנו, היינו גם בקרית גת. ועד כמה שזה כואב, המציאות שלנו קרובה הרבה יותר לקרית גת. את החלומות השארנו בסן סירו. שם, רחוק כל כך, היינו למשך 90 דקות החלום של רובי שפירא. מפסידים רק על כר הדשא, משחקים למען הסמל, יודעים שכל החלטה של השופט - גם הכי שטותית וכואבת - טהורה, מקבלים את השכר לו אנחנו ראויים, וממלאים את לב האוהדים גאווה.

מעולם לא נזקק הכדורגל לפגרה, כמו זו שהחלה אתמול. יש לא מעט חודשים להציב מול העיניים את המראה שדיבר עליה גיל לנדאו, לשים יד על האף ולבדוק אם הוא לא גדל. אולי רק לפתוח אותו ולהריח את הסירחון. רובי אולי לא הספיק לומר זאת, אבל הוא ידע יותר טוב מכולם שהדג מסריח מהראש. מליגת העל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ