מאת יהונתן ליס

כמה ימים לאחר תום אירועי חודש הגאווה בקיץ שעבר, הגיע ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט לביקור ראשון במעוזה של הקהילה ההומו-לסבית בעיר, "הבית הפתוח". לילה לפני כן טיפסו אלמונים לגג הבניין הגבוה שבמדרחוב בן יהודה, שבו שוכן המועדון, וצרבו חור ענק בדגל הגאווה שהתנפנף מן המרפסת שמתחת. ביקורו השנוי במחלוקת של אולמרט היה בבחינת הכרה היסטורית, מבחינת הירושלמים, בלגיטימציה של חברי הקהילה לפעול בגלוי במרכז העיר, עד אז סמל השמרנות והקנאות הדתית. אולמרט הביע אז נכונות להידברות כדי לקדם את מעמד הקהילה ההומו-לסבית בעיר.

אך האידיליה לא האריכה ימים, ומאז המפגש היחסים בין העירייה לקהילה נעים בין שני קטבים: מצד אחד מדברים הצדדים על מחויבותם להידברות ושיתוף פעולה, ומן הצד האחר מאשימים זה את זה בצביעות, בהתחסדות ובניסיון לפגוע באינטרס המשותף. דוברים משני הצדדים הפליגו השבוע בשבחה של הידידות המופלאה שנוצרה ביניהם, אבל בה בשעה עתרו אנשי הבית הפתוח לבג"ץ נגד העירייה על כך שאינה מוכנה לסייע במימון אירועי חודש הגאווה האמורים להתקיים הקיץ. בין השאר הם טענו כי אולמרט נכנע לרוב הדתי-החרדי במועצת העיר ולכן חושש לעזור להם.

שומרים כשרות

הבית הפתוח, מקום מפגש לחברי הקהילה ההומו-לסבית, נפתח במארס 99'. חגי אלעד, בן 32, מנכ"ל הבית הפתוח, מספר כי להחלטה על כך התלווה חשש כבד. "היתה התלבטות אם להקים את הבית הפתוח ברחוב צדדי במושבה הגרמנית או דווקא בלב המדרחוב. בסוף נבחר המדרחוב כדי להדגיש את מרכזיותו של המקום הזה בירושלים בעבורנו, וכעבור שנה וחצי החלטנו גם להניף את הדגל".

לקהילה ההומו-לסבית בירושלים מאפיינים ייחודיים משלה. סיור בבית הפתוח מגלה עירוב של אוכלוסיות: חילונים, חרדים ואף פלשתינאים מירושלים והסביבה. "הפריט הכי נמכר בחנות המזכרות שבמקום הוא כיפה שחורה עם סמל הגאווה", מספר אלעד. באחד החדרים בית מדרש ובו ארון ספרי קודש המכיל ספרי תורה ומדרש בצד ספרי קוראן. בעמותת הבית הפתוח רשומים כבר 200 חברים.

"העובדה שהבית צריך לשרת גם את הציבור הדתי והחרדי עוררה כעס רב אצל הומואים חילונים", מספר אלעד. "בגלל המסורת ההומופובית, להרבה הומואים יש רתיעה מדתיים. בתחילת הפעילות החברים היו צריכים להכריע אם לשמור כאן על מטבח כשר. היו חילונים ששאלו בכעס, 'מה פתאום כשר? למה שהכפייה הדתית תגיע גם לכאן?' לבסוף נמצאה הפשרה והמטבח נהפך לחלבי".

מאז נערכות בבית פעילויות הנוגעות למסורת היהודית. בכניסה לבית נקבעה "מזוזת הגאווה" ומתקיימות דרך קבע קבלות שבת וחגיגות חגים. מצעד הגאווה הירושלמי, שאמור להתקיים לראשונה ב-7 ביוני, יהיה משופע באלמנטים דתיים. "האירוע יהיה מאוד ירושלמי. הוא ייפתח בתפילת הדרך שתיאמר בשלוש שפות", מתאר את הצפוי עו"ד דני סביץ', היועץ המשפטי של הבית הפתוח. "הצועדים יעברו דרך שמונה שערים, המקבילים לשערי העיר העתיקה, אבל ייקראו על שם סמלים המאפיינים פלורליזם וחיים משותפים, דוגמת הסובלנות, האהבה והשלום".

גם חרדים מזדמנים לעתים למועדון. חלקם "מבקשים להתחבר לצ'טים באינטרנט", מספר אלעד. אולם מרבית הפעילות הסדירה לקבוצות החרדיות מתקיימת באתר אחר, בעיקר משום חששם של החרדים מהתנכלות.

"הבית הפתוח הוא אחד המקומות האחרונים שבהם ערבים ויהודים עדיין נפגשים", אומר אלעד בחיוך ומספר על מקרים שבהם ערבים, שעשו את דרכם אל הבית הפתוח, נעצרו על ידי שוטרי מג"ב בכניסה למדרחוב ונאלצו להסביר לאן מועדות פניהם. חנין מעיכי, בת 24, רכזת האוכלוסייה הפלשתינית בבית הפתוח, טוענת כי ההומואים הערבים חוששים להגיע למקום גם מסיבות נוספות: "הם מפחדים שאם יקרה פיגוע, יאשימו אותם שהם קשורים אליו. בשעות הערב הם מפחדים לצאת מהבית. הם חוששים שפתאום יקרה משהו והם ייתקעו במרכז העיר".

מעיכי הגיעה לירושלים מהצפון לפני שש שנים ומאז היא חיה כאן מנותקת מהאוכלוסייה הערבית הירושלמית. "פלשתינאים רבים נעזרים בשירותי הבית הפתוח", היא מספרת, "אבל זו לא בדיוק קבוצה מגובשת. רבים מהם מסתפקים בשאלות ששולחים באי-מייל או בטלפון. התחלנו לגבש קבוצה של הומואים ולסביות ערבים וכבר היה מפגש תמיכה ראשון, אבל הנוכחות היתה דלה, רק חמישה אנשים. למרות זאת, בעיני זו הצלחה גדולה. ביוני יתקיים מפגש נוסף ואנחנו כבר עובדים קשה ולומדים מהטעויות כדי להביא עוד אנשים".

לדברי מעיכי, 90% מהקהילה ההומו-לסבית הערבית בירושלים הגיעה לעיר מהצפון, לצורך לימודים. מדובר בצעירים בגיל 23 בממוצע. "הלא ירושלמים הם פעילים יותר בקהילה. לסטודנטים ואקדמאים שמגיעים מהמשולש יש מודעות חברתית גבוהה. החלק השני, ירושלמים במקור, נמצאים הרבה יותר בארון. כשהם כבר מגיעים הם לא מזדהים כהומואים ולסביות, אלא אומרים שסתם קפצו לבקר". לדבריה, "להומואים הערבים יש אמרה נפוצה. הם אומרים 'אני שוכב עם גברים, אבל אני לא הומו'. זה עושה להם משהו כשהם רואים גבר יפה, אבל לא מוכנים להכיר בנטיות המיניות שלהם".

במסגרת אירועי חודש הגאווה יתקיים בבית הפתוח יום עיון למחנכים מבתי ספר ערביים ולעובדים סוציאליים, בנושא הזהות המינית. לדברי מעיכי, ישנה היענות גדולה של אנשי חינוך ערבים שלא חוששים להודות בקיומן של נטיות הומוסקסואליות בקרב תלמידים בבתי הספר שלהם.

קרין גוטרמן, רכזת ארגון קל"ף בתל אביב ("קהילה לסבית פמיניסטית", ארגון הגג של הלסביות בישראל), סבורה כי גם ללסביות הירושלמיות מאפיינים ייחודיים להן. "מדובר בקהילה איכותית ביותר של נשים. בירושלים עוסקים פחות במסיבות ובפאן ומקדישים את תשומת הלב למסרים פוליטיים ולעשייה למען הקהילה. נשות הקהילה בירושלים בדרך כלל מבוגרות יותר, ויש להן צרכים שונים. הצעירות יורדות לתל אביב או עוזבות את הארץ. האירועים בקהילה אינטימיים יותר, בתוך הבתים, כמו ארוחות ערב משותפות או ערבי קריאה. הדברים האלה לא הולכים חזק בתל אביב". בקל"ף חברות יותר מ-400 נשים ירושלמיות.

הפאב הראשון

אחת מאבני הדרך בהתפתחות חיי הקהילה בירושלים הוא הפאב ההומו-לסבי הראשון (והיחיד) בירושלים, "לולו", שהוקם לפני שנה וחצי ברחוב הנביאים. סער נתנאל, בעל המועדון, מספר כי למקום מגיעים מדי ערב חילונים, חרדים ופלשתינאים, שלא חוששים מהמצב הביטחוני. הם באים לבלות, להפיג את הבדידות ולמצוא בני זוג; "נורא קשה להומואים להכיר בני זוג במהלך נסיעה באוטובוס", הוא אומר. "לכאן מגיעים גייז באופן מוצהר ואתה לא צריך לפחד ולתהות אם מותר להתחיל עם זה שיושב לידך". נתנאל מגדיר את לולו "טריטוריה ורודה של סבלנות ושפיות בלב עיר מלאת שנאה, חוסר סבלנות וצביעות".

חיי הלילה של הקהילה ההומו-לסבית עשו את צעדיהם הראשונים כבר בראשית שנות התשעים, במסיבות בשם "גיי פרנדלי" שנערכו במועדון הקיו. לפני חמש שנים החל נתנאל להפיק מסיבות הומוסקסואליות חודשיות. "לפני שנה וחצי ייסדתי את 'הליין האחר' של מסיבות, שפעל מדי חמישי ב'לילה בר'. כשראינו כי טוב וגם תל אביבים מגיעים פתחנו בצמוד ל'לילה' גם את ה'לולו'". לדבריו, המסיבות הן הנדבך החשוב של חיי הקהילה והם למעשה מקום הבילוי היחיד של הקהילה בעיר. "זה אתגר. לא לכולם הרי אותו הטעם, ובכל זאת, למרות המצב הביטחוני, הגיעו למסיבת הארוויזיון שערכנו במוצאי שבת 300 אנשים ולמסיבות ימי חמישי מגיעים בממוצע 200 איש".

"אני חושב שלולו הוא אבן דרך של ממש בחיי הקהילה ההומו לסבית בירושלים", אומר ערן סיקורל, סטונדט וחבר בוועד תא "העשירון האחר" של ההומואים והלסביות באוניברסיטה העברית. "המועדון פתוח באופן קבוע, כל לילה, ומאפשר לאנשים להיפגש ולא להרגיש לבד. הוא החדיר נופך צעיר וקליל לקהילה הירושלמית שהיתה קצת 'כבדה'. החברים הירושלמים טבועים בתבנית הנוף של העיר". סיקורל טוען שבקהילה הירושלמית אין מספיק חברים סטודנטים. "זו עיר שלא קל להומואים צעירים לחיות בה. בתל אביב קל יותר. החיים בירושלים הם לא בלתי אפשריים, אבל הם כרוכים בהתמודדות עם קשיים או בתחושת שליחות וחלוציות. זו קהילה יותר רצינית מבחינת טיפוסי האנשים".

סיקורל מגיש בשנתיים האחרונות תוכנית שבועית המוקדשת לקהילה ברדיו 106 אף-אם, תחנת הרדיו שמפעיל קול ישראל באוניברסיטה שבהר הצופים. להערכתו, מדי שבוע מאזינים לתוכנית כ-4,500 בני אדם, הן ברדיו והן באתר האינטרנט "גו-גיי", המשדר את התוכנית בכל יום ראשון ב-21:00 בשידור חי.

"העשירון האחר" מאגד כיום כחמישים סטודנטים, שמרביתם הגיעו לעיר לצורך לימודים ומיעוטם ירושלמים מלידה. התא ההומו-לסבי היה הגרעין הראשון של הקהילה בירושלים, שהתפתח בהמשך ל"בית הפתוח". חברי התא נפגשים כיום אחת לשבוע, שומעים הרצאות ופועלים בעיקר כדי לתווך בין הסטודנטים לאוניברסיטה בבעיות המציקות לקהילה. לפני כשנה עלה התא לכותרות כשניהל מאבק בניסיונה של האוניברסיטה לצנזר אתרי אינטרנט במערכת המחשבים של הקמפוס. הנהלת האוניברסיטה ביקשה לצמצם את נפח הגלישה באינטרנט וחסמה באמצעות תוכנה את הכניסה לאתרי פורנו. אולם החסימה מנעה גם גישה לאתרים שעוסקים בהומוסקסואליות. "נלחמנו לטובת ההומואים והלסביות ולטובת המחקר בנושא, וניצחנו", אומר סיקורל.

לדבריו, העובדה שמרבית חברי התא אינם ירושלמים במקור היא שהביאה ליציאת הקהילה הירושלמית מהארון; "הסטודנטים שהגיעו לעיר הם אלה שאיפשרו את תחילת התזוזה בירושלים", הוא אומר.

תוכנית הרדיו של סיקורל עוקבת אחרי חיי הקהילה ההומו-לסבית בעיר. בתוכניות האחרונות התראיינו אצלו נשא איידס ירושלמי שסיפר על קשייו, הומו ערבי ירושלמי שסיפר על הקונפליקט שנוצר אצלו עקב החברה המסורתית שבה הוא חי. כמו כן, משודרים דיווחים מדיונים של ועדות הכנסת השונות בעניינים הנוגעים לקהילה. "הרבה דברים עברו על הקהילה כאן בשנתיים האחרונות. לשמחתי הייתי כאן כדי להקליט ולתעד את השינוי", אומר סיקורל.

בחזרה לגן העצמאות

העימות סביב מימונם של אירועי חודש הגאווה בעיר, ובהם מצעד הגאווה הראשון, יצר מתיחות רבה בין העירייה לאנשי הבית הפתוח, שכבר החלו לפקפק בכוונות הצד האחר. "תראה את רמת הצביעות של אולמרט", אומר חגי אלעד, "מצד אחד הוא מודיע שהוא מעוניין לעודד את הפעילות במרכז העיר שנפגעה בעקבות המצב הביטחוני, אבל מצד שני הוא מסרב לתמוך במצעד שלנו שמציג עיר פתוחה ופלורליסטית במציאות של פיגועים ואבנים".

לדבריו, "התובנה שמאפיינת את העירייה היא לא לאפשר את הגיוון בעיר אלא את ההפרדה. אנחנו שוברים כאן את הכל משום שהקבוצות שמרכיבות את הקהילה שלנו הן מגוונות ומורכבות. הצלחה של המצעד היא לא רק אינטרס של ההומואים והלסביות בעיר, היא צריכה להיות של העירייה ושל כלל התושבים".

בכיר בעירייה זעם השבוע על הטענות. "אנחנו נמצאים בקשרי עבודה שוטפים עם הקהילה בעיר. הטענות של אלעד הן צביעות - איש לא מפקפק בלגיטימיות שלהם לפעול. בעבר כבר הוכחנו שאין לנו בעיה לפעול בעניינים מהותיים בניגוד לעמדתם של החרדים, ולכן חשוב שיהיה ברור שהלחץ החרדי איננו סיבה שלא לתמוך בקהילה בעיר". עם זאת, לדבריו, "עיריית ירושלים נמצאת במצוקה כלכלית קשה. הודענו לחברי הבית הפתוח שהמצעדים היחידים שהחלטנו לממן הם המצעדים הרשמיים ביום ירושלים ובשלושת הרגלים".

כך או כך, ביום ראשון יכריע בית המשפט העליון בעתירה שהגישו חברי הבית, בסיוע חברי מועצת העיר רן וולף ועו"ד גלעד ברנע מסיעת "ירושלים עכשיו". הם דורשים שהעירייה תממן מחצית עלות האירועים, כ-100 אלף שקלים.

בינתיים נמשכות ההכנות למצעד במלוא המרץ. 1,500 צועדים מכל העולם אמורים לצעוד מכיכר ציון לגן העצמאות, שם יתקיים הפנינג ענק. חברי הקהילה בחרו לחתום את האירועים דווקא בגן העצמאות, מחוות הצדעה לאתר שבמשך שנים רבות היה מקום המפגש היחיד כמעט של חברי הקהילה. אולם, לדברי אלעד, לא כולם חושבים שצריך להצדיע לגן, שנהפך שם קוד לחיי הזנות ההומוסקסואלית בעיר. "יש אנשים בקהילה שרע להם עם הבחירה. הגן מתחבר אצלם בתודעה עם הומואים שמזדיינים בין השיחים. מצער אותם שההפנינג ההומו-לסבי הראשון בעיר יתקיים דווקא שם. אבל אנחנו החלטנו שאנחנו לא מתכחשים לגן, ולא פוחדים ממנו. יהיה שם אירוע יפה ומכובד ואפילו המשטרה בירושלים תאבטח את האירוע ההומו-לסבי הראשון במוסד ההומואי הראשון בירושלים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ