הארץ

חוסם הנאה

עיסוקו של מרדכי שלו ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז ("תרבות וספרות", 24.5) אינו אלא טרחני לעומת עוצמתו של הספר. העיון במאמרו של שלו עשוי לחסום את ההנאה מקריאת הספר לאלה שטרם קראו בו. הוא מעורר התנגדות אצל רבים מהנמצאים בתוך הנאת הקריאה. הוא גם מעורר סלידה אצל רבים שחוויית הקריאה כבר מאחוריהם, אבל שמורה בנפשם.

חבל שראה אור.

יונה קולמן

הרבה חושך, מעט אהבה

מרדכי שלו הוא מיחידי הסגולה שזוכים לכך שכל מה שיש את נפשם לפרסם רואה אור במוסף "תרבות וספרות". מעמד דומה, אני מניח, הוענק לאהרון שבתאי וייתכן שיש בכך היגיון מסוים וצדק. מאחר שאיני נמנה עם הראויים האלה, אנסה לגבור על יצרי ולא לטעון כנגד עצם זכותה של "ההתאבדות כמשל" להתפרסם, ולא לקורעה לגזרים ולסלקה מעל פני כהזיה פורנוגרפית שנוצרה על ידי פסוודו אינטלקטואל חסר דעת.

לימדני מחבר "סיפור על אהבה וחושך" (ע' 38) כי לב הסיפור הוא "דווקא במרחב שבין הכתוב לקורא". ישמור אותי האל מפני הניסיון לבדוק מה מצוי אצל מרדכי שלו במרחב הזה (הרבה חושך, מעט מאוד אהבה, ובעיקר חינוך קשוח לניקיון בגיל מוקדם מדי). אך גם כאן אני נאלץ לרסן את עצמי ולא לעסוק בפסיכואנליזה בגרוש כפי שעושה שלו.

פסיכואנליזה בגרוש אינה חטאו העיקרי של שלו. אני מאשים אותו בקריאה גרועה - בחוסר רגישות ואטימות בסיסית לדבר ספרות. אני מתכוון לעובדות הקליניות הקשורות למחלתה של האם והשימוש בהם כאבן פינה להזיותיו של שלו. אילו הומצאו ה"פרוזק" וה"סרוקסט" בשנות החמישים קרוב לוודאי, שחיי האם היו ניצלים. האם העובדה שלא כך קרה ושבמקרה היה הילד עמוס בן 12 וחצי מצדיקה את המשפט: "בהתאבדותה נותנת האם לבנה בר מינן במתנה, בר מינן לבר המצווה... לאחר שסירב לקבל את גופה החי והלוהט"? עוז מתאר כסופר נפלא את הדרמה של החיים עם בן משפחה הסובל מדיכאון קשה שפוגם ביכולת השינה שלו והוא נאלץ בייאושו לגדוד ממיטה למיטה. גם פסיכיאטר היודע שהיום היה אפשר, אולי, לחסוך ממנה סבל רב, יקרא מוקסם את היצירה הספרותית הזאת ואת תיאור הסבל השזור בסיפור - כמופתי.

מי הוא אותו אדם הקורא את אותם תיאורי סבל אנושי ומכנה אותם "חיזורי הלילה הפעילים שלה"? אפשר לתאר את הטיול שלוב זרוע של עוז הנער עם אמו כרגע של התעלות שרק מי שחי עם חולה נפש בתקופת ה"רמיסיה" מכיר שכמותו. מה שמעולל שלו לתיאור יופיה של האם ולפעם האחרונה שבה טיילו יחדיו, הוא, כיצד נכנה זאת, תועבה.

מכאן ועד חותמת של גילויי עריות שמאלני קצרה הדרך. ומכאן, כמובן, ההגדרה של ההתאבדות שבמקרה אירעה בדירה שבה שדרכה רגלו של יגאל ידין, כניסיון לשים לאל את ניצחוננו במלחמת השחרור.

אני מניח שאפשר לומר ששלו יצר משל לעצמו והשתמש לצורך כך ביצירתו של עמוס עוז. עם זו הטענה, הרי שליצירתו מגיע ציון כל כך נמוך שבאמת איננו מזכה אותה בשני שליש עמוד לצד התרגומים המלבבים של שירי אמילי דיקנסון.

שמואל רובין

"ההפוגה", התרגום הישן

חבל, שברשימתה של רות אלמוג על ספרו של פרימו לוי "ההפוגה" ("תרבות וספרות", 17.5) לא הזכירה את העובדה ש"ההפוגה" תורגם כבר לעברית בסוף שנות השבעים. התרגום היה של אברהם פסקו ויצא לאור ב"ספריית פועלים", כולל "דבר לקורא" מאת פרימו לוי עצמו.

דב פישל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ