מאת אבי שמול

דליה קורקין מאמינה שהמבחן האמיתי להצלחתו של בית אבות בקיבוץ הוא מערכת החינוך של ילדי הגן. "אם הגנים מלאים בילדי חוץ, שאינם מבני הקיבוץ, אז רוב הסיכויים שגם קשישים יבקשו להיכנס ולגור בקיבוץ", היא מספרת. "זה כלל שהוכיח עצמו. קשה להסביר את הדבר, אבל היחס שהחברה מפגינה כלפי ילדיה וקשישיה, הוא גם סוג של מבחן עבורה. מסיבה זו, אנו מעדיפים למקם את בתי האבות סביב בתי הילדים. האינטרקציה ביניהם תורמת לשני הצדדים".

קורקין, מנכ"ל חברת עמל בחמש השנים האחרונות, אחראית להקמת רשת בתי האבות הגדולה בישראל, והיחידה הפועלת בקיבוצים. הרשת מפעילה בתי אבות סיעודיים בלבד. שותפיה לעסקים בתנועה הקיבוצית אומרים שההישג הגדול של הרשת מתבטא ביכולת לכרוך 85 קיבוצים תחת קורת גג אחת. קורקין מודה שהמשימה היתה מלווה בלא מעט משברים, מול אסיפות קיבוץ וחברים שהתנגדו לתהליך, או התעקשו, כבודדים, לנסות ולמנוע הליכי הפרטה, גם לאחר שההחלטות סוכמו ואושרו באסיפה הכללית.

"ההסכמים נחלקים לשלושה סוגים והם נתפרים בכל מקום לפי הצרכים המיוחדים שלו", היא אומרת. "הסוג הראשון כולל התקשרות נטולת כל שיוך נדל"ני. הנכסים נותרים בידי הקיבוץ ואנחנו נותנים את המימון להקמת בית האבות ואת הסיוע והידע המקצועי. הסכם מסוג זה נחתם לאחרונה בקיבוץ שמרת. כוח האדם שייך לנו, בדומה להדרכה ולסדנאות, אבל שורת הרווח וההפסד היא של הקיבוץ בלבד. מבחינתנו, מדובר בעוד בית אבות שאנו יכולים לשווק כחלק מהרשת. הסוג השני של ההתקשרויות כולל תפעול מלא של בית האבות. במקרה כזה, הרווח או ההפסד הם שלנו בלבד. בסוג השלישי של ההתקשרויות, אנו מקיימים שותפות מלאה כמו כל שותפות עסקית. מתחלקים בהוצאות ובהכנסות בצורה שווה.

"ההליך עד לחתימה של חוזה מול קיבוץ אורך שלוש שנים בממוצע. בזמן הזה מתחלפים אנשים בגזברות או במזכירות והחוזה מוחלף בין הצדדים, הולך וחוזר, מבלי שקורה כמעט כלום. אני חושבת שהקיבוץ הוא המערכת היחידה בעולם שבה, גם אחרי החתימה, צריך לחזור אל החברים ולהסביר שוב ושוב מה סוכם. זו אולי הסיבה שאין לנו מתחרים. לזכותנו עמדה גם העובדה ששותפתנו היא תשלובת המפעלים האזוריים גרנות, הנמצאת בבעלות 41 קיבוצים ממישור החוף.

"אבל היופי הגדול בהקמת הרשת היה ביכולתנו להפוך את החיסרון ליתרון. הרקע לכך החל בשנות ה-90 שהביאו את הקיבוצים לשפל חסר תקדים: משבר בחקלאות, מפעלים שאיבדו מכוחם ובריחת צעירים. היו מקומות שבבת אחת נאלצו להתמודד עם 100 אנשים, קשישים שנפלטו ממעגל התעסוקה, ונזקקו לפתרון חברתי ופיסי. הגענו עם הצעה להקמת בתי אבות במבני הקיבוץ המוכרים, הנמוכים וצמודי הקרקע, בשיטה שתשמור מיטות גם עבור בני הקיבוץ. מבחינה מעשית, הצענו למנף את הצרות. בקיבוצים הנורמליים שמענו על החשש לעתידם של הזקנים. מה שהיה נכון לפני ההפרטות נהפך לנכון יותר לאחריהן".

מרכז המשק של קיבוץ אילון, גבי טריינין, מאשר את הדברים. "תהליך ההזדקנות הביא את הגיל הממוצע של החברים בקיבוץ ל-59", הוא מגלה. "מתוך 280 חברי הקיבוץ, 120 הם בגיל הפנסיה. אנחנו מפעילים כיום בית אבות סיעודי הכולל 16 מיטות, אבל העלויות גבוהות עבורנו והוא אינו עומד בתקני משרד הבריאות. רצינו להבטיח לאורך זמן בית סיעודי מסודר בקיבוץ, שייתן מענה לכל צורכי האוכלוסייה. בבית סיעודי תקני נוכל לקבל סיוע מהמדינה.

"נתחיל ב-1 ביולי את השותפות על בסיס שווה, כאשר החברה תתפעל בתחילה את הקיים ותגדיל בהמשך את הפרויקט ל-36 מיטות. לחברי אילון ישוריינו 15 מקומות, שלהערכתנו יספיקו לשנים הבאות. בתום החזר ההשקעה, בעוד 13 שנים, הקיבוץ יקבל משהו על הקרקע ועל המבנה. הקיבוץ אינו נמצא במצב כלכלי איתן והעסקה תיתן לחברים ביטחון. במצב הנוכחי החברים יודעים שכל משבר כלכלי בקיבוץ יכול היה להשפיע על רמת התחזוקה של הבית".

קורקין, שהיתה גזברית בקיבוץ רמת השופט ועד לפני שנתיים חברת הקיבוץ, אינה משתחררת מהאהדה לעניין הקיבוצי, שאליו היא קשורה באמצעות בני משפחתה. כשהגיעה לפני חמש שנים לחברת עמל, קיבלה לידיה חברה לכוח אדם סיעודי, שפעלה במשך 20 שנה בקיבוצים בצפון וסייעה כנותנת שירותים חיצונית. עמל נמצאת בבעלות תשלובת המפעלים האזוריים גרנות וקבוצת משקיעים ישראלים.

הרקע לכניסת החברה לקיבוצים היה הדגם ששיגשג שם בעשור האחרון, וכלל בתי ילדים וגנים שהוסבו לאחר שיפוץ לבתי אבות. במרבית המקרים הוחלט להעביר את הקשישים הסיעודיים לבתים אלה ללא אישור משרד הבריאות. אלא שהתרסקות המשקים והרצון לנסות לסייע לדור המבוגר לסיים את חייו בכבוד הובילו למסקנה הבלתי נמנעת של מיסוד בתי האבות.

"הקמתם וניהולם של בתי האבות לא היו קשורים כלל לצד הכלכלי, אלא דווקא לצד החברתי שבקיבוץ", אומרת קורקין. "בתי האבות טופלו בידי מזכיר הקיבוץ או הוועדה החברתית, ולא בידי הגזבר. עם הזמן, העול הכלכלי נהפך להיות קשה במיוחד. לרוב הקיבוצים ברור כיום שצריך להגן על הקשישים, בייחוד בעידן של ההפרטות, ואולם אין להם את הכלים לכך. התברר שהמקום היחיד שאין לנו מה לחפש בו הוא קיבוץ שהזקנים שלו אינם מעניינים אותו. עד היום נתקלתי רק במקום אחד כזה".

הקיבוצים גילו עוד כי עמידה בתקני משרד הבריאות מקנה זכות לקבלת סיוע ממשלתי בהיקף של 100 אלף שקל למטופל. בעקבות הסכמים שנחתמו בשנות ה-50, מקבלות התנועות הקיבוציות מהמדינה רק 60% מהסכום והיתר משולם על ידי הקיבוץ. אשפוזו של מטופל "עירוני" מאפשר לעומת זאת את קבלת התמורה במלואה מהמדינה. מכאן שלקיבוצים משתלם יותר לאשפז בבתי האבות מטופלים חיצוניים, אך כדי שהאיזון לא יופר, נקבע בכל ההסכמים בקיבוצים השונים מספר מינימלי של מיטות המיועד לשימושם של בני הקיבוץ.

תקני משרד הבריאות הפכו את הטיפול בבתי האבות הסיעודיים למורכב ויקר יותר. אם בעבר ניתן היה להעמיד לרשותם של כל ארבעה חדרים תא שירותים אחד, חייבים היום להצמיד תא שירותים לכל חדר לצורך קבלת רישיון ממשרד הבריאות. בעבר ניתן היה לצופף שלושה קשישים בחדר, וכיום ניתן לאכלס באותו חדר שני מטופלים לכל היותר. בעבר ניתן היה להסתפק במטפלות, שמחירן נמוך יותר, ואילו כיום מחייבות תקנות משרד הבריאות העסקת אחיות מוסמכות. כמו כן קיימים תקנים לגודל הבתים ולשטח החדרים.

קורקין: "עמל הקימה רשת המאפשרת לבתים הקטנים לשמור על האינטימיות והסטנדרטים של משרד הבריאות. תחת מעטפת המאפשרת הקטנת עלויות, אבל עם שמירה של היתרון לגודל. ההצטרפות של הקיבוץ למדינה הבטיחה לקשישים כי יהיה מי שיגן עליהם. גם הצד הקהילתי, שהיה מעורער בתנועה, עבר להיות מטופל כמו עסק לכל דבר.

"החברה מרחיבה פעילות, תוך שמירה על כלל הקובע כי בשלב זה יהיה מספר המיטות בין 12 ל-36 לכל קיבוץ. במבוא לכלכלה תמיד מלמדים על היתרון לגודל, עם תיאוריות המסבירות כיצד העלויות יירדו עם הזמן ועם הגודל. אני חוששת מגודל שעלול לפגוע באיכות השירות. הניסיון הוכיח שמי שגדל לממדים גדולים מדי הפסיק לנהל את המערכת באותה האיכות.

"בדומה לרשת המסעדות מקדולנד'ס, גם אצלנו ברור שאינך יכול לדעת מראש מה יהיה סיפור הצלחה ומה לא. שלא לדבר על כך שבמדינה כמו שלנו הביקושים יכולים להשתנות בקלות. דוגמה לכך היא קיבוץ ניר אליהו הסמוך לקו התפר, שהיה מבוקש מאוד עד לאינתיפאדה. האירועים גרמו לי לחשוש שאנשים לא ירצו לבוא למקום כזה, אבל היום הם הצליחו לשכנע אותי שהמצב אצלם לא כל כך נורא ואנחנו פועלים לקראת הסכם עמם".

בתוך חמש שנים התרחבו 20 בתי האבות בקיבוצים לרשת המונה 85 קיבוצים. קורקין מגלה כי עד כה הושקעו כ-10 מיליון שקל בהקמת הרשת ובשנה וחצי הקרובות מתוכננת השקעת 30 מיליון שקל נוספים. בעמל מועסקים כ-1,000 עובדים, מתוכם פחות מ-0.5% אינם ישראלים. זוהי החלטה אידיאולוגית, שמאחוריה מחשבה על הצורך לתקשר בשפה ברורה עם המטופלים.

"גודלה של הרשת נקבע מראש בתפוצה רחבה ביותר, מאחר שהקיבוצים קיימים בכל שטחי המדינה", היא אומרת. "ישנם 320 קיבוצים בישראל, אבל זו חוכמה קטנה מאוד ללכת לקיבוצים עשירים כמו שפיים. יש לי סימפטיה טבעית דווקא למקומות הקטנים. האסטרטגיה שלנו קובעת כי לכל היותר נגיע ל-100 קיבוצים. אני מאמינה שזה יקרה תוך שלוש שנים. ואז אוכל לצאת לפנסיה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ