מאת סרחיו רומנו פאגינה 12

בואנוס איירס

במושבה נואבה אספרנסה, המרוחקת 160 ק"מ מדרום מזרח לסנטה רוס בארגנטינה ו-35 ק"מ מהכפר גואטרצ'ה, אין חשמל, טלפון, או טלוויזיה. כאן מכבדים את הכללים שקבע לפני כ-450 שנים מנו סימונס, מייסד המנוניטים. ההולנדי, שנולד ב-1496 ומת ב-1561, התנתק מהכנסייה הקתולית ב-1536 ואימץ תפישות אנאבפטיסטיות שצמחו במשך התסיסה של הרפורמציה בשוליים הרחבים של הפרוטסטנטיות הרדיקלית. במשך תקופה קצרה היה נראה שהתפישות מתפשטות כשריפה בשדה קוצים. המנוניטים מאמינים בטבילה למבוגרים בלבד, תומכים בהפרדה מוחלטת של דת ומדינה, ודוחים כל אלימות ואת נוחות החיים המודרניים.

לחואן לוון, בן 41, יש אשה, שמונה ילדים, 130 דונמים, שמונה פרות, שלושה סוסים וכרכרה כדי להביא את החלב למחבצה. הוא נולד במקסיקו במדינת צ'יואואה, כרוב המנוניטים שהגיעו ב-1985 להתיישב בארגנטינה על מיליון הדונמים של האסטנסיה לשעבר רמקו (חוות לגידול פרות). באותה שנה גם הגיעו מנוניטים מבוליוויה, מפרגוואי ובליז.

בית משפחת לוון כולל חדר אוכל גדול, מטבח עץ, אסם, אמבטיה ושני חדרים. יותר מחצי תריסר כובעי מצחייה תלויים על מתלים. חוץ מסרבל העבודה הכחול, כובע זה הוא לבוש אופייני של הגבר המנוניטי.

2,000 האיכרים מדברים רק פלטדויטש (ניב של גרמניה התחתית) מעטים מביניהם מדברים ספרדית, וזו של לוון אינה טובה. אשתו מרגריטה תופרת את בגדי המשפחה, מבשלת, מכינה ריבות ועוגות, עוזרת לחלוב את הפרות ומשתתפת בייצור סבון.

ביום ראשון, יום המנוחה היחיד שהקהילה מקציבה לעצמה, הולכים התושבים לכנסייה, מטיילים בכרכרות הרתומות לסוס, ומתראים עם ידידים ובני משפחה. בערב, במשך שעתיים וחצי נפגשים זוגות צעירים אצל הורי הצעירה. פעם בשבוע, בזמן הזה, הם יכולים להחזיק ידיים בביישנות ואולי להחליף נשיקה צנועה: גברים ונשים מנוניטים חייבים להיות בתולים בזמן הנישואים. גירושים אסורים.

הדת ממלאת תפקיד מרכזי בחיי המושבה. מגיל 12 הילדים חייבים ללכת למיסה ובגיל 17, לאחר שרכשו את "המודעות לחטא", הם עוברים טבילה. לכנסייה נכנסים בשתי דלתות - האחת לגברים, האחת לנשים. בפעילויות החברתיות תופסת האשה מקום משני, ואין לה זכות הצבעה ודיבור במועצה. כל מנוניטית יודעת שייעודה הוא להביא ילדים לעולם. במושבה פירוש הדבר ללדת לפחות שישה ילדים. אמצעי מניעה אסורים.

באחד מימי ראשון בצהריים זימזמו ארבעה צעירים שירים בעודם מאזינים לקלטת ישנה. בצד אחד הקליטו שירי דת בגרמנית, בשני צ'מאריטאס (נעימות גאוצ'ו). הצעירים התנועעו על פי הקצב ונראו מרוצים. זהו צעד נועז להסתיר קלטות או מקלטי רדיו בפינה בבית המשפחתי. "אחד מהם", סיפר סוחר בגואטרצ'ה, "נתפס על חם. אביו גילה כי הוא מחזיק ברשותו רדיו-טייפ, ושבר אותו במכות פטיש. אבל", הוסיף, "בתוך כמה חודשים הם יאספו כסף לקנות חדש ויוכלו שוב להקשיב למוסיקה".

חמש בנות עשרה טיילו ברחוב. גם הן אוהבות מאוד מוסיקה. הן סיפרו שהן קולעות את שיערן בצמות, שאינן מתאפרות ואסור לצלם אותן. הן תופרות את בגדיהן בעצמן, הוסיפו, הרווקות עוטפות את שערן במטפחת לבנה, והנשואות - בשחורה. על השאלה מדוע הנשים צריכות ללכת מאחורי הגברים ברחוב, השיבו כי "זה הנוהג".

אין במקום בר, שום מקום שבו יכולים צעירים להתאסף. הבישופים של הקהילה אינם רואים בעין יפה עישון או שתיית אלכוהול. האם משום כך מבלים הצעירים המנוניטים את זמנם בפיצוח גרעיני חמניות?

הבידוד משאר החברה, שהמנוניטים מנסים לשמור עליו, מופר רק במגע עם תיירים נדירים וסוחרים העוברים בנואבה אספרנסה. בימי שני, רביעי ושישי, כמה מנוניטים יוצאים בקבוצה לכפר כדי למכור תוצרת חקלאית ולעשות קניות. כמעט לכל המשקים החקלאיים במקום יש מחלבה. בבוקר ובערב כל משפחה חולבת את הפרות ביד. שלוש המחבצות של הקהילה מקבלות 20,000 ליטרים חלב ביום המיועדים לגבינות.

איזק פנר הוא מנהל מחבצה. לדבריו, מיליון הדונם כבר אינם מספיקים לקהילה והוא שוקל לקנות עוד אדמות. "כאשר הגענו לכאן", אמר בגאווה, "לא היה כלום. בנינו את כל הבתים בעצמנו. ומוצרים שאנו זקוקים להם אנחנו יכולים לייצר". במושבה בונים התושבים אסמים, מייצרים רהיטים וכרכרות. בבתי המלאכה מותר להשתמש באור חשמל (באמצעות גנרטורים), אבל בבתים משתמשים רק במנורות ובפנסי נפט.

יש במקום שלוש חנויות מכולת. פדרו מרטנס, מבעלי המכולת, מחזיק כמו כל הגברים במושבה כמה עטים בכיס הקדמי של סרבל העבודה שלו. הוא מהבודדים במקום הקוראים מפעם לפעם עיתונים. "מישהו צריך לבדוק מה מתרחש בעולם", הסביר. "צריך לוודא מה אומרים עלינו העיתונאים. מפני שלפעמים הם כותבים דברים שלא אמרנו. הם משקרים".

"יש לנו חוקים משלנו", אמר חואן בלאטץ. בלאטץ, בן 55, הוא אחד משני מנהיגי המושבה. הוא נבחר על ידי הגברים במקום, בהסכמת הבישוף והפסטורים. המנהיגים נבחרים בכל שנתיים, בעוד שהבישוף והפסטורים נשארים בתפקידיהם כל חייהם. המנהיגים הם אלה החייבים להבטיח את גביית מסי הקרקע והם הנושאים ונותנים עם הממשלה בנושאים בעייתיים כמו הקמת מועצה מקומית. בכל פעם שהשלטונות מנסים להניע אותם להשתלב בסביבתם, מתנגדים המנוניטים ונאחזים בחוזקה במסורותיהם. גישה זו גרמה לנדודיהם מאז המאה ה-16 בחלקים ניכרים באירופה, לפני שעברו מאוחר יותר לקנדה, ארצות הברית, מקסיקו, בוליביה, פרגוואי וארגנטינה.

השנים הרבות שעמדו בסימן רדיפות והגירות לא שינו כמעט את הרכב הקבוצה מבחינת מוצאה ולאומיותה. אפשר להבחין בהתפתחות ובשינויים בקהילה, אבל הם אטיים בהרבה מאשר בשאר החברה. לפני שהם מחליטים על הרפורמה הקלה ביותר, דנים בה המנוניטים. אם השינוי מנוגד לאמונותיהם הדתיות, הם אינם מתירים אותו. הם אינם רוצים שום קשר עם המדינה ואינם מבקשים ממנה דבר. לא שוטרים ולא רופאים. רק במקרה של מחלה קשה הם פונים לרופא בגואטראצ'ה. מיילדות בנות הקהילה הן המסייעות ללידות.

"יש לנו מוסדות משלנו. מדוע שנרצה כאן מועצה מקומית?" שאל ביובש בלאטץ. לפני שנים מספר התייחסו המנוניטים באותה צורה ללימוד השפה הספרדית. השפה היא אחד המחסומים הגדולים ביותר המפרידים ביניהם לשאר החברה. בתשעה בתי הספר של הקהילה לומדים 300 הילדים המנוניטים קרוא וכתוב בגרמנית. המורה אינו יודע ספרדית.

תחילה רצתה ממשלת מחוז לה פמפה להקים בית ספר ציבורי משולב שילמדו בו מורים מחוזיים. לנוכח סירובם של המנוניטים ובעקבות משא ומתן ממושך, מוטלת על אבות ועל בני משפחה אחרים (ולא על המורים במושבה) החובה ללמד את ילדיהם ספרדית.

בכיתות הלימוד לא תלוי פורטרט של הגנרל סן מרטין (גיבור העצמאות הארגנטינאי) וגם לא הדגל הארגנטיני. "על פני האדמה אין מולדת", אמר חאקובו לוון, מורה בבית ספר, "המולדת היחידה שלנו היא בעולם הבא". בנים ובנות יושבים בנפרד. ספרי הלימוד היחידים הם התנ"ך והברית החדשה במהדורות גרמניות. הילדים הצעירים ביותר משתמשים במקראה בצבע כתום, בהשראת כתבי הקודש.

הבנים לומדים עד גיל 13, הבנות עד גיל 12. לדברי אחד הילדים, זה מפני ש"הבן צריך לעסוק במסחר כאשר יהיה גדול. לכן מלמדים אותו עוד שנה". לילד אחר היתה פרשנות משלו: "בגיל הזה יש אצל הבת שינויים ביולוגיים. לכן היא צריכה להיות בנפרד. היא צריכה לחיות בבית".

מהשנה מחויבים ההורים בנואבה אספרנסה ללמד את ילדיהם שבגיל בית ספר ספרדית. מצוידים במילון דו לשוני קטן ששלחה ממשלת החבל, הם מתרגלים דוגמאות הרחוקות מחיי היום-יום של המושבה שלהם, למשל, זו המופיעה בעמוד Kann ich bei Ihnen telefonieren? :82 (האם אני יכול לטלפן מכאן?) שאלה שאין לה מקום בקהילה זו המנהלת מלחמה נגד המודרניות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ