מאת אמיר אורן

"ההחמצה הגדולה שלנו", אמר השבוע קצין בכיר בצה"ל, "היתה בסוף מבצע חומת מגן: היינו צריכים אז לעשות משהו מרחיק לכת לטובת האוכלוסייה הפלשתינית, גם מהותית וגם כדי להעביר אליה את נטל ההוכחה. למשל, לסלק את כל הכתרים והמחסומים ולהודיע שאנו מצפים בתוך 48 שעות להפסקת האלימות. עקרונית, אנחנו יודעים שצודק ותכליתי להפריד בין הטרור לבין הסביבה האזרחית התמימה, אבל הידיעה הזאת אינה מתורגמת לפעולות מספיקות בשטח. ההזדמנות של חומת מגן הוחמצה בין השאר מפני שלמבצע לא היה סוף חד וברור - נשארו הזנבות של המצור על המוקטעה ברמאללה ועל כנסיית המולד בבית לחם והמאבק לסיכול ועדת החקירה של האו"ם לאירועי ג'נין. אולי בפעם הבאה".

עוד הוא מדבר, והתפוצץ האוטובוס בצומת פת, כמו כדי לוודא שאכן תהיה "הפעם הבאה". "אם חומת מגן היה כל כך מוצלח, כפי שהוצג בשעתו, מדוע יהיה צורך לחזור עליו?" שאלו רבים. אחד מהם, עיתונאי, זכה לתשובה ממין העניין: "אם העיתון שלכם שהופיע הבוקר הוא מוצלח כל כך, למה שתפרסמו עיתון גם מחר?"

מעולם לא היה שפע כזה של מודיעין, אך המשפך צר מלהכיל - ומלהפוך בעוד מועד את גבישי הזהב המלוטשים לעדיים מבצעיים. המודיעין מורכב מיירוט תקשורת, מתצפית וממקורות אנושיים; אבל כל זה תלוי בתהליך טורי, של העברה זריזה ממפענח למוקד שליטה, וממנו לכוח המסכל; ולעתים מונחים על כתפיו הצעירות של קצין איסוף אחד חיי עשרות. הצלחת הכוחות בעזה לפגוע בחוליות רבות לפני שיגיעו להתנחלויות או לחציית הקו לתוך ישראל נזקפת במידה רבה לזכות חדות העין וקור הרוח של חיילות-תצפיתניות המרוחקות מזירת הקרב, רואות את הפלשתינאים החמושים ונושאי המטענים מתגנבים אל יעדיהם ומכוונות את המארב, הסיור או הטנק לירות אל האויב ש"מימינך, מאחורי הבית השלישי".

כישלון סיכולו של הפיגוע בירושלים לימד שוב, שמודיעין, יעיל ככל שיהיה, הוא רק רכיב אחד במערכת. צה"ל הוא כיום הזרוע הצבאית של השב"כ, עד כדי כך שבמפגש השנתי בין המטכ"ל ומפקדי האוגדות והחטיבות בשטחים לבין ראשי האגפים והמרחבים (ועד לרכזי הנפות) בשירות הביטחון הכללי, שהתקיים בחדר האוכל של משרד הביטחון לפני כשבועיים, התגרה מפקד חטיבת גולני, אל"מ משה תמיר, במודיעין הצבאי. "למה לי קמ"ן? השב"כ הוא קצין המודיעין שלי".

ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל יוסי קופרווסר, התייצב להשיב לו. לגולני, אמר, כמו לצה"ל כולו, יש עוד חזיתות ומתארים, ובהם נשמרת הבכורה למודיעין הצבאי; וגם בשטחים, כשחטיבת חי"ר או שריון מגיעה למבצע בגזרה, מי שמארח אותה ושומר על הרציפות המודיעינית הוא קצין המודיעין של החטיבה המרחבית.

בין שמספק אותו השב"כ ובין שאמ"ן, מודיעין כשלעצמו הוא חומר גלם. היצרן הוא המפקד, ומעליו הקברניט הפוליטי; והאחרון מעדיף, גם אם אינו מודה בכך במפורש, את שיווי המשקל שבתנוחה סבילה, קפואה, משמרת אנרגיה, כהישרדותו של דוב בתרדמת חורף. לולא ההרוגים, והפגיעה בכלכלה, והדכדוך הקיומי, היה המצב משביע רצון בעיני הקברניטים, טוב מכל חלופותיו המחייבות הכרעה.

אלה ימי בין השמשות בצה"ל. שאול מופז עומד בפתח ולוחץ את ידי הנפרדים ממנו, אך אולי יספיק להכות עוד פעם במצילתיים לפני קידה אחרונה, ולפני בואו של משה (בוגי) יעלון ללשכת הרמטכ"ל. המציאות אינה מואילה לחכות לחילופים. רפאל איתן היה הרמטכ"ל המיועד ב-78' כאשר מבצע ליטני התנהל בפיקודו של מרדכי גור, שבועות מעטים לפני פרישתו, ואהוד ברק היה הרמטכ"ל המיועד ב-91' כאשר הטילים העיראקיים נחתו בשלהי משמרתו של דן שומרון. אין שני מלכים חולקים כתר; בצבא הכרח לקיים את אחדות הפיקוד, וכשהיא נפגמת, כמו בגזרת ירושלים, אין בעל-בית.

ההמלצות הצבאיות כעת עודן של מופז. הוא אינו הפוסק הבלעדי, והמערכות הממלכתיות מקוזזות בבלמים ואיזונים, אך במידת מה נכון לומר, שרמטכ"ל - רגע לפני הסוף, לפני התוצאות שבהן כבר יישא יורשו - נהנה מחלומו של כל מנהל: סמכות בלי אחריות.

גם בין מבקריו של מופז במטכ"ל, מהם שהתלחשו נגדו שנים בעקביות ומהם הצצים באחרונה כאנוסים שנמצאו בקהילות נידחות, יש הטוענים שנגרם לו קצת עוול: לא הבינו אותו. הוא מבטא את מיטב שיפוטו המקצועי, העשוי לחפוף את השקפת העולם הפרטית שלו, אך נשען על הערכותיהם המלומדות של אגפי המודיעין והתכנון: לא יהיה הסדר עם הפלשתינאים כל עוד יאסר ערפאת מושל בהם. זו הערכה, לא המלצה, ומכאן תבוא הממשלה ותחליט מה עדיף בעיניה. התשובה אינה מובנת מאליה כי ביכולתה להחליט שאינה רוצה הסדר, ולכן לעשות להמשך שלטונו של ערפאת.

מערכת הביטחון אינה יודעת מה באמת רוצה אריאל שרון, אף שהקצינים המשתתפים בדיונים בראשותו משבחים את פתיחותו ואת נכונותו להקשיב ולשנות את עמדת הפתיחה שלו לשמע טיעוני-נגד מנומקים היטב. שר הביטחון, בנימין בן אליעזר, אינו זוכה מהם לשבחים דומים.

בניתוח המתנזר מהמלצה, התווה המטכ"ל לפני שרון ובן אליעזר שלוש חלופות ליוזמות ישראליות:

* היוזמה המדינית: הצעת נוסחה חדשה - או עטיפה מחודשת לנוסחה ישנה - להפשרת הקיפאון שהשרתה האלימות הפלשתינית על התהליך המדיני.

* היוזמה הצבאית: פעולה כוחנית רחבת היקף בשטחי הרשות הפלשתינית, ואולי נגד ערפאת אישית.

* היוזמה הביטחונית: הפרדה חד-צדדית, בתוואי "הגדר" שאינה בדיוק גדר - אך בכוונה תחילה גם אינה חומה, פשוטה כמשמעה, שבנייתה אינה יקרה יותר אך עלולה לסמל קביעות. הגדר, במכוון, היא חומה בעלת חורים גדולים, שבעדם אפשר גם לראות אופק אחר.

כצפוי, לא התקבלה שום החלטה ולא הועדפה שום חלופה; נלקחו פיסה פה פיסה שם, בלי סדר ובלי התמדה, מכולן ובעצם אף לא מאחת מהן. היוזמה הגדולה שנבחרה היתה ההמתנה ליוזמת גורמים אחרים. מחכים לסדאם חוסיין שייפול כבר, ולג'ורג' בוש שיפעל כבר. לא כססו ציפורניים לקראת נאום "המדינה הזמנית" - הניחו, שמאחורי הכותרת המסקרנת ימוחזרו לעייפה רעיונות משומשים.

גם ההנהגה הפלשתינית האחרת, האמורה לבצבץ ולתפוס פיקוד, עוד לא הופיעה, אף שבהקשר זה יש והערכות שמרניות מתבדות - קריסת השלטון הסובייטי ונפילת השאה באיראן הן שתי דוגמאות בולטות להפתעה בקצב, אם לא במגמה. והמעריכים הממלכתיים בישראל סבורים, שהסדקים בהנהגה הפלשתינית מתרחבים, לעומת יציבות שלטונית בירושלים.

כמו בצה"ל, גיחכו בהנהגה הפלשתינית לשמע הודעתו של מוחמד דחלאן על פרישתו מפיקוד על מנגנון הביטחון המסכל בעזה לטובת תואר של יועץ לביטחון לאומי. "קונדוליזה" מכנים עכשיו את דחלאן רעיו הפלשתינאים, לכבוד מקבילתו בבית הלבן. הצלחתו של דחלאן להתבסס כלכלית בעשר אצבעותיו, ובעיקר בזאת הלוחצת על ההדק, צריכה להפיח תקווה גם בהמוני הדלים. כבר עכשיו הוא נוהג כראשי ממשלה לשעבר בישראל. באחד המפגשים המשולשים, בנוכחות נציג הסי-איי-אי בתל אביב, הקדים אלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג, ברכה לנכס החדש של דחלאן. "הוא קנה ב-600 אלף דולר את ביתו של רשאד א-שאווה", אחוזתו של מי שהיה ראש העיר עזה, הסביר אלמוג לאמריקאי. "לא נכון", התרעם דחלאן, "ב-400 אלף".

שיבוצים בין מבצעים

חוקר תולדות הזמן הזה שינבור בעוד עשרות שנים בתיעוד יגלה, עד כמה הקדים הצבא את הממשלה באיכות הדיונים ואף בהנצחתם. זה אינו צה"ל השרירותי, הרודני, של אלופי השאננות שבין ששת הימים ליום הכיפורים; קלטות וידיאו של ההתייעצויות בין אלוף פיקוד המרכז יצחק איתן לבין קציני מטהו ומפקדי האוגדות, ב-20 החודשים האחרונים ובשיאם במבצע חומת מגן, מגלות ארגון, שמנהליו אינם מתיימרים לשדר שהחוכמה מבעבעת מעלה לפי הדרגה - הם מבינים, שתקשורת פתוחה, לאורך ולרוחב, תמצה את הכשרונות הטמונים בפינות שונות. השאיפה לחופש דיבור ולמשמעת ביצוע, גם אם סופה להתממש במשרד יותר מאשר בשטח, מאפיינת את גישת האלוף איתן וקודמו בפיקוד המרכז, יעלון.

מכל אלופי המטכ"ל יצחק איתן הוא המובהק באנשי אמונו של יעלון. על כן סביר, שלאחר שובו מהשתלמות של שנה או פחות בבוסטון ובוואשינגטון הוא ייהנה מיתרון בהתמודדות על תפקיד ראש אגף התכנון, כאשר יפנה אותו האלוף גיורא איילנד. איתן אינו בהכרח הטוב שבמועמדים לראשות אג"ת - כשיר ממנו לתפקיד זה אפשר למצוא גם בתוך אג"ת - אך החלטת יעלון תושפע גם משיקולים נוספים כגון הרכב היושבים ליד שולחן המטכ"ל. והחלטת איתן, אם להשקיע שנתיים באג"ת, תלויה בשאלה שאין עליה עדיין תשובה - אם האלוף גבי אשכנזי יהיה סגנו היחיד, ראשון ואחרון ויורש עצר, של יעלון, או שמא צפוי סגן שני, מתחרה-בכוח של אשכנזי על תפקיד הרמטכ"ל. אם יתברר שהמפתח לקופת הסגנות נעוץ עמוק בכיסו של אשכנזי, לא יהיה טעם רב בתפקיד של אלוף נוסף לאיתן, לאיילנד ואולי גם לאלמוג, שבדצמבר ימלאו שנתיים לכהונתו כאלוף פיקוד הדרום.

התשובות כולן אצל יעלון, והוא לא יפרוס את העוגה לפני שיקבל את המאפייה. על כן ממתינים לו, להחלטות על מפקדי אוגדות שיתמנו בקיץ 2003, ועל תפקידי תת-אלוף אחרים למאוכזבי חלוקת שלל האוגדות, ואחר כך למפקדי חטיבות. במחשבים הצבאיים עוברות עכשיו ההודעות על מכרזי תפקידים והחלטות מינויים בעיצוב נאה, עם תצלומי הקצינים, אבל המתח האנושי נותר בדיוק כשהיה בימי הפתקים והאוהלים. וככל שהלחימה בפלשתינאים נכנסת למתכונת קבועה, מחזורית, מתח השיבוצים גבוה ממתח המבצעים.

הודעתה של לשכת שרון, שלשום, כי הפלשתינאים ייענשו בשהייה ממושכת של צה"ל בשטחיהם, חידדה את תחושת הסיכון הנשקף לכוחות. זו תופעה ידועה ממלחמות העבר, והרי גם הן - או סרטים שהתיימרו לספר את סיפורן - מספקות רעיונות ואזהרות לכוחות בשטחים. למשל, מראה הקבועה בקצה מוט, כדי לאפשר הצצה מעבר לפינת הסמטה, זכורה ממערבונים, ואם לא מהם, ממלחמונים כגון "המטרה בורמה".

לאחר מבצעי החודשים הקודמים בערים ובמחנות הפליטים, ובמיוחד לאחר חומת מגן, הפיצה מיפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי לקחים האמורים לשמש את הכוחות בביקורים חוזרים. בין אלה בלטה האזהרה מפני מלכודת השגרה בשהייה מבצעית, במעבר מבית לבית בחיפוש אמצעי לחימה ומבוקשים (צה"ל משתמש חליפות במונחים "מבוקשים" ו"דרושים"; בלשני השב"כ אינם מבחינים ביניהם). "בשלב זה עולה יתרונם של כוחות הגרילה, המחפשים את נקודות התורפה של הכוחות - פעילות קבועה, נקודות מנוחה קבועות, כוחות גדולים ומסורבלים הניתנים לאיתור בנקל, שטחי כינוס ובהם חיילים באיכות פחותה", הוזהרו המפקדים.

בין הדגשים הרבים: בית שנתפס ונעזב, כמוהו כבית המחייב טיהור מחודש; אבטחה פנימית וחיצונית של מבנים מפני מתאבדים העלולים לרוץ לתוכם, והגדרת קווים שמעבר שלהם מבטל נוהל מעצר חשוד - אזהרה לפני ירי - ומתיר לירות כדי לפגוע; להבחין בין "ברחן" - חשוד הבורח מבית מכותר, או מיעד דומה - לבין "נמלט", אדם במנוסה ממקום אחר, שיש להקפיד בעניינו על הוראות הפתיחה באש; חיפוי בתוך הכוח ומשטחים שולטים מבחוץ בשלב הנסיגה, כאשר הפלשתינאים יגבירו את מאמציהם להרוג או לחטוף חיילים.

הופצו גם הוראות שתכליתן להיזהר יותר בכבוד האדם: "לא לפגוע בחפים מפשע, לא לפגוע ברכוש, לא לסמן אנשים או למספר אותם, לא לעצור אדם בנוכחות בני משפחתו, לא להדק 'עד הסוף' את האזיקון על ידי עצורים, לא להיכנס לחדר שבו נמצאת אשה לבדה". חשש מחקירות או"ם ומשפיטה עולמית, או הבנה שהשפלת הפלשתינאים תגרע מהביטחון? גם וגם, ככל הנראה.

ויש עוד סימוכין להתייחסות אל הפלשתינאים כאל שכנים. זהו "נוהל שכן", שנהג בצה"ל עד לפני שבועות מעטים, ועיקרו השימוש באחד מדיירי הבתים הסמוכים, או עובר אורח מקרי. הנוהל קבע, כי "בכניסה לבית חובה להשתמש באזרח שדואג לפתיחת הדלת ולסריקה בתוך הבית, כולל פתיחת ארונות". נלוותה אליו הערת אזהרה, לוודא שהשכן אינו אחיו של המבוקש ועלול לא רק להזהיר אותו, אלא גם להצטרף אליו לקרב נגד מכתרי הבית. הנוהל בוטל בחופזה כשהתברר, בלחץ עתירות לבג"ץ, שבקריאה צוננת של הדין הבינלאומי הוא עלול להיראות כפשע מלחמה; מעכשיו תדאג לשכנות טובה רק הגדר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ