15 דקות לתהילה

30 מקהלות מתייצבות בימים אלה כדי לשיר במשך רבע שעה לפני נציגי מינהל התרבות. כך מנסה משרד התרבות לקבוע את רמתן האמנותית כדי לחלק מחדש את התקציב בתחום מקופח ממילא

מאת נעם בן זאב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת נעם בן זאב

30 מקהלות מתייצבות בימים אלה כדי לשיר במשך רבע שעה לפני נציגי מינהל התרבות. כך מנסה משרד התרבות לקבוע את רמתן האמנותית כדי לחלק מחדש את התקציב בתחום מקופח ממילא.

על פי הדו"ח האחרון של משרד התרבות, מדינת ישראל תומכת בתזמורות שלה בסכום העולה על 35 מיליון שקל בשנה. למקהלות, לעומת זאת, מקציבה המדינה מיליון שקל וחצי בלבד. גם אם נתון זה מעורר פליאה, אין בו חדש: באופן עקבי מזניח הממסד התרבותי של ישראל את המקהלות המקומיות. יש לכך סיבות רבות, שחלקן עמוקות וקשורות במסורת המוסיקלית הישראלית, והיהודית בכלל, שאינה רואה בשירה במקהלה מקצוע אמיתי. קל להבין שחצוצרנית או כנר מקצועי הולכים כל בוקר לעבודה, לחזרה של התזמורת על סימפוניה של ברהמס, למשל; אבל זמר או זמרת שהולכים להתאמן ביצירה מקהלתית של אותו מלחין - זה כבר נראה לרבים קצת מופרך; והעובדה שברהמס, בדומה לרוב המלחינים הקלאסיים, כתב יותר לקול מאשר לכלי לא תשנה את דעתם.

למרות הנכס התרבותי הכביר שנוף מקהלתי יכול להעניק לחברה - הרבה יותר מכל נוף תזמורתי - ההיסטוריה המקהלתית בישראל כואבת ומקוממת. מעולם לא הצליח הממסד התרבותי להחליט על פיתוח התחום ולהקצות לכך את המשאבים המתאימים. בעבר, מקהלות מצוינות וחשובות כמו "רינת" ו"זמרי קאמרן" פירפרו מחוסר תקציב עד גוויעתן. והעתיד: הוא טמון במקהלות ילדים, אבל אלה, שחלקן נמצאות בפסגת העולם מבחינת איכותן, מתקיימות כיום בהתנדבות ובתת תנאים מחפירים.

עתה, כך נדמה, החליט מינהל התרבות להתעשת: עדיין לא נלחם כדי להגדיל את התקציב, אבל לפחות מעריך מחדש את חלוקתו בין הגופים המקהלתיים השונים. התמרמרות בת שנים על פערים לא מוסברים בהקצאת המשאבים הביאה לכך. לשם דוגמה אפשר להצביע על כמה מקהלות ילדים מצטיינות: "לי-רון" מהרצליה זוכה לתקציב שנתי של 20 אלף שקל, "בת קול" מתל אביב - 25 אלף, "העפרוני" - 40 אלף, "מורן" - 70 אלף, ו"אנקור" - 190 אלף שקל. מעבר לעצם הסכומים, שרובם נראים כנדבות למימון שבבי תקציב, נשאלת השאלה מה הסיבה לפערים אלה. לפני כחודש התגייס מינהל התרבות, והחל בתהליך שסופו אמור לתת לה תשובה.

תקציב משמעו אדמיניסטרציה וביורוקרטיה, וחלוקתו משמעה שליפת מונח הקסם "קריטריונים". עתה, כלשון המכתב שנשלח למקהלות בסוף החודש שעבר, "עוסקת ועדת המקהלות... בניסוח הצעה לקריטריונים לחלוקת התמיכות". וכן: "מכיוון שאחד הקריטריונים המשמעותיים הוא איכות המקהלה ורמתה האמנותית, נדרשים חברי הוועדה לתת נתונים לקריטריון זה כבר בשלב הרצת המדגמים". ובעברית פשוטה: המינהל מודיע למקהלות שהחליט להתחשב גם באיכותן וברמתן האמנותית לצורך קביעת הסכום שיקציב להן, וועדה מטעמו נדרשת לבדוק מרכיבים אלה לצורך שקלולם עם שלל המרכיבים האחרים שעל פיהם נקבע גובה התמיכה. ואיך בודקים איכות אמנותית? "כדי שחברי הוועדה יוכלו להעריך את הרמה האמנותית, מזמינים אנו את כל הגופים הקוליים הנתמכים להשמעה קצרה בפני חברי הוועדה... מפאת ריבוי הגופים, נוכל לאפשר כרבע שעה לכל גוף קולי".

"טוב שמה שהיה הוא לא מה שיהיה", אומרת מיה שביט, המייסדת והמנצחת של מקהלת הילדים "העפרוני". "יש מקהלות שבמשך שנים לא מצליחות להיכנס למעגל של מקבלי התמיכה, ויש שסובלות מחלוקת תקציבים לא נכונה. לכן אני מברכת על היוזמה, באופן עקרוני. אבל מושלם זה לא: אנחנו קיבלנו התרעה של שלושה שבועות בלבד לפני ההשמעה הזאת, ובדיוק בתקופה שבנות המקהלה נמצאות בשיא התקופה של בחינות הבגרות. ומעבר לכך, יש צורך לבדוק עוד היבטים של האיכות האמנותית מעבר להאזנה קצרה. למשל, איזה חותם תרבותי משאירה המקהלה, ומהו ההקשר האמנותי והחברתי שבו היא פועלת".

על פי אמות מידה כאלה, אכן היו יכולות "העפרוני" ועוד כמה מקהלות ילדים לצבור נקודות זכות רבות: על הגעה לפריפריה ולאוכלוסייה שרחוקה ממוסיקה קלאסית, על הצמחת בוגרים מצטיינים שפועלים בכל תחומי הנוף המוסיקלי בישראל ועל טיפוח מלחינים ומנצחים ישראלים. בינתיים אלה עדיין לא "פרמטרים לקריטריונים".

גם רון זרחי, המנהל המוסיקלי של מקהלת המבוגרים הגליל העליון, רואה ברכה בשינויים שהוועדה מבקשת לחולל, ובו-בזמן מצביע על הפגמים שבהוצאתם לפועל: "אנחנו טענו תמיד שלא שומעים את המקהלות ולא יודעים מה קורה, וביום בהיר אחד מודיעים לנו לבוא. 'הגליל העליון' היא מקהלה שכל חבריה עובדים לפרנסתם

במקצועות אחרים, ולכן מעולם לא הופענו בבוקר. והנה קיבלנו זימון לבוא לרעננה, כולנו, בשעת בוקר. ברור שלא נוכל לבוא. אני מבין את החתירה לשוויוניות בהשמעה כזאת; אבל אפשר היה להתייעץ עם ארגון המקהלות והמקהלות עצמן, ואפשר היה לקיים אותה בכמה מוקדים בארץ".

ועצם הטכניקה לבחינת האיכות?

"זו האפשרות הפחות טובה, כי ראוי היה לחברי הוועדה לקחת מיניבוס ולנסוע לשמוע את המקהלות בסביבה הטבעית שלהן, בחיים עצמם. הלוא הוועדה היא שצריכה להתאמץ. במקום זאת נוצר רושם שהמקהלות צריכות לחזר אחר התמיכה הזאת, בעוד שזה הכסף שלהן, שמגיע להן".

אייל לוי, מנהל המקהלה המקצועית "זמרי פילהרמוניה", חריף קצת יותר בדבריו: "המדור למוסיקה קיים כבר עשרות שנים, ונראה לי שמישהו צריך להתחיל ולפתח שם חשיבה אחרת, לשנות כמה עמדות. אתה יודע כמה פעמים הזמנו את הגופים האנכרוניסטיים האלה לקונצרטים, לחזרות, וגם לחזרה פתוחה מיוחדת שבה הודגמו יכולות המקהלה ברפרטואר חדש וישן? והם לא באו".

לוי אומר שההתרעה להשמעה באה מוקדם מכדי להתכונן אליה כראוי, וגם בא בטענות על ההרכב המצומצם של הוועדה, שאינה כוללת די מוסיקאים המתמחים במקהלות, כמו מנצחים ומנהלי תזמורות ופסטיבלים. "ובאופן עקרוני", הוא מוסיף, "צריך להפריד בין הגופים המקצועיים לחובבים, ולמצוא להם נתיבי תמיכה נפרדים. אצלנו השכר הוא מרכיב מפתח בתקציב, וכשאין כסף, זה משפיע מיד על המוטיווציה ועל הרמה האמנותית".

"טרטורים הם חלק בלתי נפרד מקבלת תמיכה", אומרת דניאלה רבינוביץ, יו"ר ועדת המקהלות במינהל התרבות, "וכדי לשפר את חלוקת העוגה הקטנה הזאת אנחנו צריכים למהר. סיבסוד דורש אין-סוף הליכים אדמיניסטרטיוויים, כמו אישורים ממשרד המשפטים והוכחה למתן גושפנקה ציבורית לקריטריונים שגובשו. אם נחמיץ את השנה הזאת כל העניין יידחה, ואתו המגמה שלנו לדרוש הגדלת תקציבים לקראת העונה הבאה".

יש לכם 30 מקהלות לבדוק ביומיים - תוכלו לעשות זאת בכלל?

רבינוביץ: "אענה בשאלה נגדית: אם שומעים בנינוחות יחסית מקהלה שרה במשך רבע שעה, האם אי אפשר לגבש איזושהי דעה עליה - על הניקיון, יפי הצבע הצלילי, התגובות למנצח, הרפרטואר, המוסיקליות, החן המוסיקלי? הלוא גם בתחרויות הגדולות מוקצב פרק זמן כזה, ואפילו פחות, וכל ההשמעה הזאת נובעת מרצון בטובת המקהלות, משאיפה לקדם את עניינן".

אבל בתנאים נורמליים בוודאי הייתם מעדיפים לשמוע אותן בקונצרט או בחזרה?

"זאת המגמה, וכך גם נעשה, אבל הפעם סד הזמן והדרישות המינהלתיות הם המעיקים עלינו. אם נצליח לגמור את בדיקת הקריטריונים והחלוקה המחודשת עוד השנה, עשינו צעד גדול".

וכך, בנמיכות רוח מסוימת, נסעו אתמול והיום המקהלות בישראל להתייצב למבחן של יכולת. אמנם הגזירה הונחתה עליהן מהיום למחר, בלי להתייעץ ולשאול לדעתן, וברור להן שהרבה לא ייצא מכך, אבל כמה נחמות קטנות דווקא יש: משהו בעיוות בחלוקת התקציב בוודאי יתוקן, ולמקהלות המצטיינות והמקופחות בעליל יש תקווה לזכות בתמיכה ראויה יותר. נחמה גדולה אף יותר היא הכוונות הטובות המשתקפות בזימון הזה, למרות המהירות הטיפוסית שבה נעשה. כדי לשכלל את קבלת ההחלטות התחייבה דניאלה רבינוביץ להוסיף על שמונת חברי הוועדה לפחות עוד חמישה אישים מהתחום הקולי בניצוח, שירה ויצירה - כולם עובדים בהתנדבות, הדגישה, מלאי רצון טוב. עכשיו נשאר רק להילחם בשרירות הלב של הממסד הגבוה יותר - קברניטי החינוך והתרבות והאוצר והמנכ"לים שלהם, שבעיניהם לעולם אין זה הזמן המתאים לשיר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ