3. איני יכול עוד

חרדתו של מבקר טלוויזיה למרחקים ארוכים

אביב לביא
אביב לביא
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אביב לביא
אביב לביא

באחד מימי שישי האחרונים סייד קשוע, מבקר הטלוויזיה של "העיר", ראה חדשות והתעצבן. בן שני, כתב "יומן" של ערוץ 1, ליווה את נוסעי קו האוטובוס שהתפוצץ בסמוך לצומת מגידו. אחר כך ראיין בבית חולים את הפלשתינאי שניסה להתאבד סמוך לאותו צומת מספר שבועות לפני כן, ושמע ממנו על הטיפול הנהדר שהצוות הישראלי מעניק לו.

בגיליון הבא, קשוע שפך אש וגופרית. עם כל הכבוד לרופאים הישראלים שמטפלים באויב, כתב, באותו זמן חיילי צה"ל מתעמרים בעם הפלשתיני, ומקומו של פלח המציאות הזה נפקד מהכתבה של שני. התזה של קשוע היתה מגובשת, העובדות לא כל כך: בימים שלאחר פרסום הביקורת התברר שבהיסח הדעת כנראה עירבב בין שתי כתבות, משני ערוצים, של שני כתבים שונים. בתחילה, כשהגיעה התגובה הזועמת של שני, קשוע עדיין היה משוכנע בצדקתו, וטען, בהומור מיוחד לאיש ולתקופה, ש"אם יתברר שהטענות שלו נכונות אני אתאבד, ואפילו עם חגורת נפץ". למרות האיומים, התברר שלכעס של שני יש יסוד מוצק.

קשוע הבטיח להתנצל בטור הביקורת הבא שלו. ואכן הטור, שפורסם בסוף השבוע האחרון, נפתח בהתנצלות גורפת: "בשבוע שעבר פירסמתי כאן ביקורת איומה ולא נכונה... שהכפישה לשווא את שמו של בן שני. כולי תקווה כי שני יקבל את התנצלותי". אבל זה היה רק הסיפתח. כתום ההתנצלות, להפתעת הקוראים, הגיע וידוי נרגש על תחושת המיצוי של מבקר הטלוויזיה: "הטעות שאירעה כאן היתה מבחינתי הקש ששבר את גב הגמל... לאחר שהבדיקה הוכיחה מעבר לכל ספק כי הזיתי כתבה שלמה, הבנתי שהגיע הזמן ושאין ביכולתי לדחות ולו בשבוע אחד את התפטרותי מתפקיד מבקר הטלוויזיה".

כיאה למי שמתפטר לאחר שלוש שנים (בטרם הגיע ל"העיר" קשוע כתב ביקורות טלוויזיה ב"כל העיר"), קשוע דאג לנמק, ובהרחבה: "יותר משלוש שנים אני בוהה בטלוויזיה... בשנה הראשונה זה היה אפילו מאתגר מבחינתי. בכל זאת, לא כל יום מתמנה ערבי לתפקיד המבקר והרגשתי צורך עילאי להוכיח כי גם לגוי יש מה לבקר, מעצם היותו צרכן תקשורת ישראלית... היתי די תמים ובהתחלה באמת האמנתי שאני עוד יכול להשפיע, לשנות או לפחות לגרום לאנשים קצת לחשוב... כבר כמה שבועות שדי נשברתי. ניסיתי בכוח לעקוב אחר אהוד יערי, רוני דניאל, עודד גרנות וגדי סוקניק, אך לשווא. כבר לא יכולתי לשמוע אותם מדברים... יותר מדי טלוויזיה ראיתי בשלוש השנים האחרונות, ואני יכול להבטיח לכם כי הדבר לא עזר לי להחכים במיוחד, להיפך... מכשיר מעצבן, לרוב מגעיל, שהצליח להפוך גם אותי לפעמים לאדם מגעיל שמרשה לעצמו לבקר, לשנוא ואף להשפיל אנשים אחרים. אין לי ספק שמלכתחילה היתה זו טעות לקבל על עצמי את התפקיד. אני מצטער על השעמום ועל הפגיעה שגרמתי במדורי. לא עוד".

לסיום, טרח קשוע להבהיר לקוראים שהם לא היחידים שמתבשרים מעל דפי העיתון על פרישתו מהתפקיד: "כמוכם הקוראים, גם עורכי נחשפים כאן בפעם הראשונה להחלטתי לפרוש מהתפקיד. על פי החוזה אני מחויב להודיע להם חודש מראש על פרישתי. על כן, ייתכן שתיתקלו בעוד ארבעה מדורים. מי אמר שערבים לא יודעים לכבד הסכמים".

קשוע אומר שהדברים רציניים לגמרי. הוא התכוון לכל מלה, ומעבר למה שכתב בטורו אין לו הרבה מה להוסיף. השאלה אם זו הדרך הראויה להתפטר, נראית לו מוזרה. "בתל אביב אין חניה (קשוע גר בירושלים), ולא בא לי לריב עם אשתי על האוטו", הוא אומר, "אז הכי קל להודיע במייל". עורכיו, בדיוק כפי שכתב, למדו על כוונותיו רק כשהקובץ הגיע למערכת. בתגובה הזמין אותו אמנון רבי, עורך העיתון, לפגישה. קשוע קיווה שהוא יקבל את המהלך המקורי ברוח ספורטיווית. בפגישה, שצפויה להתקיים בימים הקרובים, תיבדק אפשרות העסקתו של קשוע ב"העיר" בתפקידי כתיבה אחרים.

כתבות מומלצות

מפגינות התומכות בזכות להפיל מחוץ לבית המשפט העליון בוושינגטון, היום

בארה"ב תומכים בחופש, עד שזה מגיע לגוף האישה

במחקר נמצא

מחקר: חוש הריח משחק תפקיד בבחירת חברים חדשים

תומכים בזכות להפיל ומתנגדיהם מחוץ לבית המשפט העליון בוושינגטון, היום

מה המשמעות של ביטול פסיקת "רו נגד וייד" ומדוע זה נעשה עכשיו?

ג'קי לוי

"הדביקו לי דימוי של ירושלמי. זרמתי עד שהבנתי שאנשים מאמינים בזה"

מפונים ממריופול לצד בדלנים פרו־רוסים בכפר בזימנה, בחודש שעבר. חלק מהפליטים נשלחו לסיביר

הם פונו מאזורי המלחמה לשטחי רוסיה. הבעיה: לא כולם רוצים להיות שם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ