צייר ובידו מצלמה

מאת מייקל קימלמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת מייקל קימלמן

שני אירועים שהיו באחרונה בארצות הברית - תערוכה וספר שיצא לאור - הניעו בני אדם לרטון על ציירים, מתים וחיים, המשתמשים, או אולי השתמשו, בכלי עזר כמו עדשות, מצלמות ותצלומים.

משמיצי הרטרוספקטיווה של גרהרד ריכטר, שנסגרה באחרונה במוזיאון האמנות המודרנית בניו יורק ונפתחה במכון האמנות של שיקגו, זעמו על שתמונותיו נראו "מתות" משום שצוירו על בסיס תצלומים. יתר על כן, תלות זו הסגירה לדעתם חוסר יכולת ליצירה מקורית, כאילו תמונה שנלכדה במקורה בעדשת הצילום כבר אינה מקורית. מה גם שריכטר עצמו צילם את רוב התצלומים.

לפני כן עורר התרגשות דייוויד הוקני בספר שבו טען כי אמנים כמו קרוואג'ו והולביין השתמשו בעדשות ובעזרים אופטיים אחרים כדי לצייר ולרשום רישומים. מתברר שקשר שתיקה מקיף בעניין זה נמשך מאות שנים בקרב אמנים. הוקני מיהר להוסיף שלדעתו אין שום פסול בשימוש במצלמות ועדשות. הרי הוא עושה אותו דבר. בכנס גדול בניו יורק עלו מדענים והיסטוריונים על הבימה, הודו להוקני על רעיונותיו ואז הציגו מגוון סיבות לכך שהתיאוריות שלו חסרות שחר. ואילו האמנים בקהל, שהתעלמו בשאננות מדבריהם, החמיאו להוקני על שהוכיח לכאורה את טיעונו.

עכשיו נותר לצפות לתגובות על תערוכת תומס איקינס המוצגת כעת במוזיאון מטרופוליטן. בדומה לריכטר, גם איקינס, הריאליסט האקדמי, צייר לפעמים על בסיס תצלומים (בדרך כלל גם צילם אותם). הוא לא בדיוק הסתיר את האמת - הוא אפילו דרש מתלמידיו להשתמש בתצלומים, אבל אשתו ניסתה להסתיר זאת לאחר מותו.

כאשר הומצא הצילום, הכריזו על מות הציור. מי זקוק לתמונות כדי לומר כיצד נראה העולם כאשר צלמים יכלו לעשות מלאכה זאת טוב יותר? אך שלא במפתיע, נסללה דרך דו-סטרית. דגה, ששאב השראה גם מתדפיסים יפאניים וגם מהתצלומים החדשים שהפיקו מצלמות שהותקנו על כנים, צייר את ויקונט לודוביק לפיק בכיכר קונקורד באמצע שנות השבעים של המאה ה-19. התמונה דומה למה שקרטייה-ברסון יכול היה לצלם בהחלטה של רגע בשליפת מצלמת הלייקה הזערורית שלו מכיסו, אלא שדגה צייר את לפיק לפני שהומצאו מצלמות המוחזקות ביד. דגה למד מסוג אחד של צילום וסלל את הדרך לסוג אחר. בין לבין חזר לסטודיו שלו כדי לעבוד על תצלומים שבוימו בקפידה; בניגוד לתמונותיו, סצינות אלה שיצר מזכירות רוחות ונוף רפאים. והן נראו מוקדמות יותר דווקא משום שלא צוירו ביד אלא נוצרו בעזרת מכשיר שלכאורה הראה את העולם כפי שהוא.

שיח זה בין ציור לצילום נמשך ברציפות, לפעמים בלי שהמעורבים בו היו מודעים למידת מעורבותם. לאחר שסינדי שרמן החליטה כי אין לה הרבה מה לתרום כסטודנטית לציור, היא עברה לצילום. לפני כמה שנים היא נתקלה במטרופוליטן דרך מקרה בתצלום מאמצע המאה ה-19 מאת ויליאם לייק פרייס, של אדם הלבוש כדון קישוט, תמונה ששאבה מציורי הז'אנר של המאה ה-19. שרמן מעולם לא ראתה תצלום זה בעבר. בקטלוג נאמר עליו: "בימוי תיאטרלי מצא רלוונטיות מחודשת ביצירות של אמנים בני זמננו כמו סינדי שרמן".

מבקרי התערוכה של הצלם הגרמני אנדריאס גורסקי, שנפתחה במוזיאון לאמנות בת זמננו בשיקגו, התלוננו שתצלומיו הגדולים הנוצצים נראו מבוימים מדי. גורסקי אכן שינה בצורה דיגיטלית כמה מתצלומיו. אבל גם התצלומים שלא שונו נראים טוב מכדי שיהיו אמיתיים. הוא מחקה את ריכטר, שכמובן מעתיק תצלומים. בדרכים שונות הם מציגים אותו טיעון: אמנות, אם זה תצלום ואם ציור, כרוכה במניפולציה - של צבע, פרספקטיווה, היקף - הנהפכת לקנה המידה האמיתי לתחכומה של היצירה ולתוכנה.

בסוגיה זו כרוך מן הסתם פחד מפני הולכת שולל, ולמעשה פחד מפני טכנולוגיה: חשש שמה הופך אותנו לאנושיים מוקרב לטובת ברק ואי-מהימנות של המכונה. הטכנולוגיה הדיגיטלית החדשה, על יכולתה הבלתי מוגבלת כמעט לטשטש את הגבול בין עובדות לבדיון, רק חיזקה פחד זה. אבל הצגת הדברים כך מחמיצה את העיקר. ריאליזם הוא מטרה נעה. כלים הם כלים, אם מדובר במכחול ואם בעדשה. העיקר הוא מה שהאמן עושה בהם. היופי שבאמנות עודנו יכולתה להציג דרכי ראייה שונות.

באחרונה ביליתי כמה חודשים מאושרים בצפייה באמן הריאליסטי פיליפ פרלסטיין שצייר שני מודלים. שבוע אחר שבוע עמל פרלסטיין ללכוד על היריעה מה שראה, שהשתנה בהתמדה תחת מבטו, בדרך שכל דבר משתנה אם מביטים בו זמן רב. בעיקר עניינו אותו ההשפעות שצילום אינו יכול לבטא - העיוות התפישתי המתרחש בקצה הראייה של אדם וההנאה העולה מהבחנה פתאומית במה שמצוי מולך, אפקט רגשי המתורגם דרך התבוננות אינטנסיווית.

מתברר שנאמנות באמנות נסבה על יושר, לא על חקיינות אופטית. לו הייתי אמן, אני מניח שהייתי מוצא נחמה והנאה במחשבה שוואן אייק ופרנס האלס עשו מה שעשו בעזרת מראות. כל דבר שהיה מצמצם את הפער בין גדולה וביני - פער שאין לגשר עליו - היה לרוחי. למרבה הצער, אין שום קיצורי דרך לגאונות.

כתבות מומלצות

ליה תומאס. היתה השנה לטרנסית הראשונה שזוכה בתואר באליפות המכללות, ואף הביעה רצון להתמודד על מקום במשחקי פריז 2024

"שיתבייש כל מי שתמך בהחלטה המפלה והלא מדעית נגד הטרנסיות"

לפיד. הכי ישראלי כי מסאפר יטא מצלצל לו מוכר, אבל הוא לא יזכור בדיוק מאיפה

מה ישראלי בעיני? יאיר לפיד. הוא תמצית השחצנות וההכחשה

ליעד. ממשיך להיות תמים

חתונמי טמנה מוקשים לזוג החלש ביותר, וכצפוי הוא התרסק על המסך

סלט "אורז" בר, קישואים ונענע

ליד המנה העיקרית, או במקומה: 16 סלטים עם אורז שהולכים טוב עם קיץ

חגית משולם

אחרי שנים של המתנה לדיור ציבורי, שתי אמהות נואשות עשו צעד קיצוני

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ