גלולות אושר

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הארץ

"1989 ."They Might Be Giants" - "Lincoln

כבר בשמיעה ראשונה יש לשירים של Giants" "They Might Be השפעה בלתי רצונית על שרירי הפנים. הקולות המאנפפים של ג'ון לינל וג'ון פלנשבורג, הלחנים, משחקי המלים - כל אלה נקלטים מיד ומעוררים חיוך. בשמיעה השלישית, כשרוב המלים כבר מוכרות, קשה לא להצטרף לשירה. הניסיון אבוד מראש: השניים שרים בקצב של חמש מלים בשנייה בלי לעצור לקחת נשימה. אי אפשר לעמוד בהספק שלהם.

לינל ופלנשבורג נפגשו לפני 30 שנה בתיכון בלינקולן, מסצ'וסטס. לינל ערך את עיתון בית הספר ("היחיד בארצות הברית ללא מדור ספורט", לדבריו). פלנשבורג היה כתב חדש. כמה שנים לאחר מכן הצטלבו דרכיהם בניו יורק והם הקימו את "They Might Be Giants", על שם קומדיה של אנתוני הארווי מ-1971, שגיבורה חשב שהוא שרלוק הולמס.

בשיא ימי הגראנג' כתבו לינל ופלנשבורג שירי נונסנס מתוקים דווקא, וביצעו אותם מהר ומצחיק - כמו ילדים שלמדו שיר חדש בגן. קורט קוביין נהם; "They Might Be Giants" השמיעו קולות של חיות חמודות.

הקול התמים, הילדותי, הממושקף והדחוי שלהם היה קול מהפכני. הם לא ביקרו את הממשל או בזו לבורגנות, וזה מה שהפך אותם באופן פרדוקסלי לחתרנים אמיתיים. בתקופה שבה הדיכאון והזעם היו באופנה, השירים של "They Might Be Giants" היו גלולות אושר שהשפעתן מיידית.

הלהקה הקליטה עד כה עשרה אלבומים. המצליח שביניהם היה "Flood", וממנו נלקחו הלהיטים "Birdhouse in your Soul" ו"איסטנבול". עוד מומלצים "אפולו 18" ו"ג'ון הנרי".

ואולם תקליטה השני, "לינקולן", מייצג באופן הנאמן ביותר סגנון קשה להגדרה וקל לעיכול. 18 שירים קצרצרים, אבל עמוסים בצלילים ובטקסטים ("Ana Ng" הסוחף); שילוב בין רוב הז'אנרים המוסיקליים האפשריים (מחזמר, קאנטרי, ג'ז ורוק); זיוף מכוון ("You'll Miss Me") ואינפנטיליות כובשת ("Cowtown"); שירי אהבה לא שגרתיים ("They'll Need A Crane") ופער שובה לב בין מוסיקה עליזה למלים עוכרות שלווה. "גלולה אחת בתחתית שרה את השיר החביב עלי", שרים השניים בעליצות ב"Lie Still, Little Bottle".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ