מאת נדב שרגאי

עטוף טלית, חובק בידיו את אחד מבניו הקטנים, הניח אתמול בצהריים יאיר גמליאל לאלפי המנחמים לעבור על פניו. מהנהן בראשו לאחד, לוחץ ידו של אחר, מחליף מילה עם זה וחיבוק עם זה. אבל רק אחרי שנישא הקדיש על הבן יהונתן והמלווים כבר התפזרו, ויאיר גמליאל נותר כמעט לבדו, הגיע לרחבת שער החסד בבית העלמין ירקון, בעז שבו, שבעוד כמה ימים ימלא חודש לרצח רעייתו רחל ושלושת ילדיו: צבי, אבישי ונריה, בהתנחלות איתמר.

בעז שבו ויאיר גמליאל הם חברים טובים. 17 שנה הם חולקים יחד את אותו מקום עבודה, מפעל דפוס באזור השומרון. בעז ניגש מהוסס ליאיר וחיבקו ממושכות. יאיר השיב לו בחיבוק. "אני בוכה על אחד. אתה בוכה על ארבע", אמר גמליאל לחברו. "אני בוכה עכשיו על חמש", תיקן אותו שבו, "גם על הבן שלך".

שבו, שעבר באחרונה עם שארית משפחתו לבית הגיס בהתנחלות קדומים, הגיע להלוויה הישר מבית החולים שם הוא סועד את בנו עשאל, שכף רגלו הימנית נקטעה לאחר הפיגוע באיתמר. "לא ישנתי כל הלילה", סיפר, "הפיגוע הזה, שבו שוב נפגעו אנשים שקרובים לי, החזיר אותי אחורנית אל הערב הנורא ההוא מול הבית שלנו העולה בלהבות", אמר. יהונתן גמליאל נולד בעמנואל, אך את מרבית שנותיו עשה בישיבות בבני ברק, היה ראשון הנטמנים אתמול מבין הרוגי הפיגוע בבית העלמין ירקון. סבו, מראשוני המועצה המקומית בעמנואל, אמו תמר, ששת אחיו ואחיותיו, וציבור גדול של בני משפחה, חברים וידידים, ליוו אותו בדרכו האחרונה. ידיד המשפחה, שר הבריאות שלמה בניזרי, ייצג את הממשלה. אחרי גמליאל נטמנו באותו בית עלמין: אילנה סיטון מעמנואל, שבתה תהילה נפצעה בפיגוע, זילפה קאשי מגבעתיים, שגם חתנה ונכדתה נרצחו בפיגוע וגלילה עדס, גם היא מעמנואל.

אלפים באו לבית העלמין ירקון. ההלוויה של גמליאל התעכבה שעה ארוכה בעמנואל, על רקע החשש מפני מחבלים שעדיין מסתובבים בשטח. האיחור הזה שיווה לרצף ההלוויות אופי של הלווית ענק אחת. 'עוד זה מדבר וזה בא'. הלוויה יוצאת והלוויה באה, ומלוויהם של אלה מתערבבים באלה, עד שגם הסופדים חורגים ממתיהם ומדברים גם על הקורבנות האחרים.

בלוויה של זילפה קאשי, שנהרגה בפיגוע יחד עם נכדתה וחתנה, הציג בעלה של זילפה, משיח, פנסיונר של התעשיה האווירית, לשרה ציפי ליבני, נציגת הממשלה, את תעודת החבר שלו באצ"ל, שאותה הוא נושא עד היום. ליבני שספדה לזילפה קשרה בין התעודה הזאת, לבין התעודות שנשאו הוריה, חברי האצ"ל. "בבתים שלנו" זכרה ליבני, "היו שרים: אין כובשים את ראש הסלע, אם אין קבר במורד".

אפי שטנסלר, ראש עיריית גבעתיים, שבא לדבר על תושבת עירו זילפה קאשי ציין כי "במלחמה הזאת הקורבנות הם התינוקות, סבתות לנכדים, נשים הרות, ואזרחים חפים מפשע מכל הגילים. העורף הפך להיות חזית ושדות הקרב משנים את מקומם בהתאם ליכולתם של המחבלים לפגוע בנו".

בהלוויתה של אילנה סיטון, סיפרו חבריה כי הציעו לה זה מכבר לעזוב את עמנואל ולעבור לטבריה, סמוך לבית ההורים, אבל אילנה לא רצתה לעזוב. הרב אליאס, אחד ממספידיה סיפר שאילנה שאלה: 'היכן בארץ יש עוד חינוך לבנים כמו בעמנואל?'".

"רשעים, נחשים, חיות טרף. יבוא יומכם", הכריז שר נוסף, אפי איתם, בהלוויתה של סיטון. "בני עוולה, שונאי העם היהודי, מעמידי פנים, ערומים כנחשים. נקמתנו ברוע הזה תהיה המשך בנייה וחיזוק שורשים בארץ ישראל".

רק סמוך לשעה שש בערב שבו אחרוני המלווים לבתיהם, ממהרים ל'סעודה המפסקת' לקראת צום תשעה באב, שעבורם תהיה לו השנה משמעות נוספת.

קרן קשאני, בת 30 מעמנואל, שנהרגה בפיגוע, הובאה אתמול למנוחות בבית העלמין בחולון. קרן היתה אם לילד בן חמש.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ