וידויו של "שפוט" של ס. יזהר

פתאום, ב"דבר לילדים", מסוף 1946, נדפסו בזה אחר זה "שישה סיפורי הקיץ" של אחד ס. יזהר. ולא היה בהם המתח של ז'ול ורן, אבל היתה בהם שייכות עצומה. זה היה בדיוק עלינו, בדיוק אנחנו, תחושותינו, הפחדים שלנו. דברים שנאמרו עם העברת ארכיונו האישי של ס. יזהר לבית הספרים הלאומי, ב-16 ביוני 2002

יורם צפריר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
יורם צפריר

דבר נפלא קרה ליצירתו של ס. יזהר בשנתיים האחרונות. המחזת ספרו האחרון "גילוי אליהו" ביד רות קנר ("הזירה הבין תחומית", ירושלים, 2001) משכה קהל רב של ותיקים וצעירים, של מוקירי כתיבתו של יזהר וגם מי שלא היו כאלה. הצופים קיבלו את ההצגה בהתלהבות, ועלה שלשונו של יזהר - זו הלשון שהוגדרה באחת האנציקלופדיות כ"מורכבת עד כדי סרבול" - הפכה פתאום, כאשר נקראה נכונה ופוסקה נכונה, לשפה מדוברת, קונקרטית ומובנת לכל. וגם בני הדור האחרון, שחונכו ברוח "דלות החומר" או "הכתיבה הרזה" השגורים במקומותינו, נכבשו בכוח הטקסט. מסתבר שאם מאזינים למקצב וקוראים נכון, נהיה המסורבל כביכול לאמירה פשוטה וישירה, וכל המלים שבמשפט הן, כפי שיזהר אמר פעם בהרצאה באוניברסיטה העברית, "בדיוק במקום".

הרשיתי לעצמי, אחרי היסוס גדול, לכתוב על ס' יזהר לא בגלל תפקידי המסוים בבית הספרים הלאומי ואפילו לא בגלל העובדה שפירסמתי כמה דברים בתחום הכתיבה הספרותית, אלא כקורא אשר צמח היישר אל כתיבתו של יזהר ובגר עמה. ואני מאמין שאני מייצג בכך רבים מבני דורי שבאו מאותו בית הגידול הארץ-ישראלי.

אני חייב פירוט מסוים. כאשר יצא לאור האפוס הגדול של "ימי צקלג" (הוצאת "עם עובד", 1958) האשימו את המחבר בכך שהוא מתרכז בבני הארץ לבדם, במיוחד באלה שקרובים לנוף ההתיישבות או לפחות באנשי ההכשרות המגויסות, בחוג "התמיד אנחנו". איתרע מזלי להיות שייך אל הקבוצה הסוציולוגית הזאת שגיבוריה מאכלסים את ימי צקלג ואת ספרי יזהר: להימנות עם ילידי הארץ, להיוולד במושב באזור של פרדסים וכרמים, לחוות כילד את מלחמת השחרור גם אם הייתי צעיר מכדי להשתתף בה; אבל להיות מגויס בכל המלחמות שבאו אחר כך. הורי היו חלוצים - האב מן העלייה השנייה, האם עלתה מעט אחרי כן - ולאחר גלגולים אופייניים בארץ מצאו מקומם בכפר אז"ר, מקום המוקף היום ביישובים עירוניים אך אז היה מושב עובדים מבודד ומסביבו כפרים ערביים ובדווים, והיו יריות סביב, שכן הימים היו ימי המאורעות.

נופי הילדות והנערות היו הפרדסים והכרמים ומגיל צעיר ביותר נשאבתי אל עבודת האדמה. הרחובות בכפר היו חוליים ולוהטים בקיץ, והשדות סביב היו של אדמת חול ובחלקם של חמרה אדומה והיו מחשופי כורכר על צמחיהם, ומה לכם יותר יזהרי מזה. עבודת המשק הראשונה שנטלתי בה חלק היתה השקאת הפרדס בעזרת תעלות חפורות שמים זורמים בהן לאט ויש לחכות זמן רב עד שתתמלא גומה אחת ואפשר יהיה להפנות את המים לגומה הבאה. ובאופק במזרח נשקף קו הרקיע של הרי דרום השומרון, שאז עוד היו סתם אופקים רחוקים שעוררו דמיון וגעגועים. רעש המכוניות היה נדיר והקול הקבוע והבולט בין קולות הקיץ היה ה"תוק-תוק", טרטורו המהדהד של מנוע בעל שתי פעימות בפרדס ערבי שכן, במקום שהיום יושבת בו אוניברסיטת בר-אילן.

חומר הקריאה שלנו בא מספריית הכפר: מז'ול ורן ועד דוסטוייבסקי, אך בעיקר מארון הספרים העשיר שבבית ובו עושר גדול, מ"לובנגולו מלך זולו" ועד כתבי ביאליק וכרכי "התקופה". בכל היה עניין והכל היה מרתק. אבל פתאום, ב"דבר לילדים", מסוף 1946, נדפסו בזה אחר זה "שישה סיפורי הקיץ" של אחד ס. יזהר. ולא היה בהם המתח של ז'ול ורן, ולא מסירות הנפש של הרופאים המצילים חיים בספר "הלוחמים במוות" ואפילו לא העלילות המשעשעות של "זקני בית הספר בוילבאי", בתרגומו המופלא של מ. אחירב, אבל היתה בהם שייכות עצומה. בסיפורים האלה מצאתי את עצמי, בן התשע, כגיבור אפשרי. זה היה בדיוק עלינו, בדיוק אנחנו, תחושותינו, הפחדים שלנו - חרדת הטביעה למשל. הנופים היו הנופים שלנו והאירועים התאימו לנו: קרירות הפרדסים, תעלות ההשקיה והבריכות, האור שלנו, המים שלנו, החום והצל שלנו. ופה ושם עלה איזה רמז מחתרתי אפל שאינו ממקומנו - אבל כיוון אל האתוס של ילדותנו, למשל בסיפור "הרמת המיכל" - המציין שדלת חדר הביטחון היתה צרה מכדי להעביר בה אלונקה.

מאז נשביתי בקסם סיפוריו של יזהר, ובלשון ימינו נעשיתי "שפוט" של כתיבתו עד עצם היום הזה. לימים, בגל המופלא של כתיבתו המאוחרת, חזר יזהר אל השקיית הפרדסים באחד מספריו: "צלהבים", שראה אור בשנת 1993. הוא משתרע עם שני הנערים רעיו, ראשון להם יחיעם (יחיעם וייץ, שהערב, 16 ביוני, מלאו 56 לנפילתו בליל הגשרים) על אדמת החול-חמרה והם מספרים ודנים זה עם זה על מה שרוצים ועל מה שיהיה. וכשקראתי עלתה בי הגאווה הפרטית בנוסח: "מה הם (כלומר רוב רובם של הקוראים האחרים) מבינים".

מלחמת השחרור פרצה כשהייתי בן "כמעט עשר". זה גיל טוב למלחמות, המתח מלהיב, ועוד לא מעלים על הדעת שמשהו רע יכול להיות, שאולי נפסיד. אבל מיד החלו ההלוויות בכפר, והיו יריות מכיוון חיריה השכנה, שהיום הוא צומת ומזבלה, אבל אז היה כפר מלא אנשים. ואחר כך הגיעו לכפר ילדים שפונו מכפר ורבורג שבדרום, והמורה הנפלא יעקב גורן ריגש אותנו עד דמעות כשקרא בכיתה את "הנה מוטלות גופותינו". ומעל הכל היתה החרדה לאחי הגדול, עמוס, שלחם בסביבות הכפר ואחר כך בגדוד השלישי של הפלמ"ח. בדבר אחד לא היה ספק: היה ברור לחלוטין מי הרעים כאן ומי הטובים, מי הצודק תמיד ומי תמיד אינו צודק. לכאב היה רק פן אחד - הכאב שלנו. ואז, בשנת 1949, בשלהי המלחמה, הגיע הביתה גיליון "מולד" ובו עוד סיפור של יזהר: "השבוי". וקריאתו סימנה לי את סוף עידן התמימות.

למעשה כבר קודם לכן התעוררה איזו אי-נוחות שלא העזנו לגעת בה. אנו הילדים היינו מסתובבים בכפרים העזובים - חיריה, סקיה, כפר ענה - לא כדי לחפש שלל, זה היה אסור, גם אם לא הכל נהגו כך, אבל התרנו לעצמנו מציאות קטנות, מזכרות, בעיקר ספלי קפה צבעוניים למדורות הלילה שלנו בקיץ. דחקנו בעצמנו שלא לשאול שאלות מיותרות ולא לשער מי שתה בספלים האלה עד לפני כמה שבועות או חודשים והיכן הוא היום. קריאת "השבוי" פוצצה את ההדחקה. ואחר כך בא סיפור "חרבת חזעה" (ספרית פועלים, 1949), והדמות שנשקפה לנו במראה הכאיבה. לימים, כשניסיתי לגלות מה עמד ביסוד השקפתי הפוליטית בבגרותי - ההזדהות עם המעשה הציוני ויחד עם זאת אי-הנכונות לשאת את כל מה שנעשה בשמו, ולא להתחרש בפני הכאב האחר - הבנתי כי לקריאת "השבוי", אז, בן 11, נודע מקום מרכזי.

בימי הנוער המאוחרים חיפשנו את סיפורי יזהר האחרים, במיוחד את "בפאתי נגב" (עם עובד, תש"ה) שאזל מן השוק. אני משער שמעל לכל קסמו לנו הגעגועים, אותו משהו מסוים המצוי בנוף הארץ ומרחביה, שדרכו העביר יזהר את התחושה של כיסופים אל הבלתי מושג, אל מה שילך ויאבד ולא יגיע.

כשיצא לאור הספר "ימי צקלג" כבר היינו אחרי מבצע סיני. אני אישית, לא חוויתי במבצע הזה עלילות מלחמה גדולות ולא שלל קרבות, אבל היה הרבה כאב על מות חברים ונגיעה עמוקה בשכול. בסך הכל עוד לא עברו שמונה שנים מאז מלחמת השחרור ואנו נדמינו בעינינו למי שהשתתפו בקרב האחרון של אותה המלחמה. "ימי צקלג" נגעו בנפשנו - היינו חבורה שלמה שהתרגשה וחילקה חוויות יחד, והחליפה מידע מי ומי הם הגיבורים, מי המכי"ם ומי הקצינים. וכבר ידעתי שעודד, הלוחם הצעיר הנועז של ימי צקלג, אינו אלא בן דמותו של עובד לדיז'נסקי מכפר בילו, שקיבל ארכה בצקלג, היא חירבת מחאז, אך נהרג במיתלה במבצע סיני ב-1956 וקברו בבית הקברות הצבאי בירושלים סמוך מאוד לקבר בן דודי וחברי הטוב נחום, שנהרג באותה המלחמה.

וכמו רבים אחרים נפלתי שבי בדמותו של קובי, החבלן האהוב, טוב הלב, שעיניו פתוחות למראות ובכיסו חולצתו, לצד הנפצים, גם פנקס קטן ובדל עיפרון לכתוב בהם קטעי שירים. קובי, שהטמין מוקשים כדי לעצור את האויב, מצא את מותו ממוקש שהוא עצמו הטמין, טעות שנגרמה מעייפות נוראה. מכל מה שיזהר שם בפיו, נתפס בזיכרוני משפט אחד שאמר לעצמו כשהוא יורד מן המשלט, שבוי בתחושת המרחבים: "מהו חופש? - אין חופש אלא הלוך". שנים אחדות אחר כך, במלחמת ששת הימים, לפני 35 שנה ועוד ימים אחדים, נפצעתי אני ברכב שעלה על מוקש סמוך לגבול סיני. היה עמי נוהג לשאת בתרמילי בכל טיול או גיוס למילואים, לצד מנת הברזל של האגוזים והשקדים, גם ספר אחד, בדרך כלל מספרי יזהר. במלחמה ההיא נשאתי עמי את "שיירה של חצות". זה התאים, כיוון שהנוף סביב, גם בצד המצרי, בסביבות קסיימה וקדש ברנע, היה נוף אידילי של שדות פזורים פה ושם במרחבים השוממים, ובדווים שעיבדו את החלקות הקטנות נעו בין השריוניות. אל תוך זה, בתוך צעדי הניצחון הגדול, התפרצה האלימות והיה המוקש, ההרוגים, ואני, הפצוע קשה. מה שהיה בפציעה, והלילה שעבר עלי בשדה, הניתוחים וימי האשפוז הארוכים בבאר שבע וב"הדסה" בירושלים ובעיקר הלילות, כשהכאבים עולים חופשיים יותר - כל אלה, ומה שמסביב, עד מלחמת יום כיפור - תוארו בספר (יורם אבי תמר, "פציעה", עם עובד, 1975).

לפני הפציעה הרביתי בטיולי רגל, ארוכים וקצרים, בעיקר בנגב או במדבר יהודה, לא אחת ביחידות. ההליכה הזאת למרחקים היתה ליותר מהרגל ונהייתה כמעט לסם חיים. מן השעה הראשונה שלאחר הפציעה העסיקה אותי העובדה שהפציעה היתה ברגליים, "דווקא ברגליים". וחזרתי ושבתי אל הקביעה הזאת של יזהר: "מהו חופש? אין חופש אלא הלוך" והדברים קיבלו טעם מיוחד, קונקרטי יותר. כאשר התקבל הספר לדפוס היה זה אך טבעי שהוספתי לו את המוטו הזה: "אין חופש אלא הלוך".

ברזילי, אחד מחבורת הלוחמים, מחזיק בתרמילו את מגדיר הצמחים ואת התנ"ך - מן הסתם כמו מחבר הספר - והוא זה המרים חרסים וקובע שכאן, אולי, צקלג. במחשבה שנייה הוא מכיר בטעותו ונסוג מן הזיהוי, אבל ההתחברות אל האיכרים העתיקים ההם שמן התנ"ך נעשתה. אף אלה הם מסממני הדור שלנו, הדור שלאחר תש"ח. ישנה נהייה גדולה אל הארץ, אל מי שחיו בה והותירו את שרידי בתיהם הדלים, את אפר המדורות ובורות המים. הגעגוע הוא תמים, לא נגוע בחדוות הניכוס שהשתררה כאן אחרי 1967. העבר הוא געגוע, החרסים הם חיבור, לא שטר בעלות.

וכבר באותן השנים עצמן מעצימות בספרי יזהר - במיוחד "בסיפורי מישור" שיצאו בשנת 1964 - קריאות של צער על עולם שנחרב. הגעגוע התמים אל הפרדסים שהיו פעם אשר מתוכו צמחו סיפורי הילדים, התמלא כאב. סיפור מכירת הזבל, הצגה גדולה וססגונית, שישראל, אחיו הגדול של יזהר, הוא גדול שחקניה וכל כולה, לבד מחדוות ההתמקחות המחויבת על פי הנימוס והציפיות, גם עסקה מצוינת שעושים בעלי הפרדסים על חשבונם של הבדווים הדלים מאוספי הזבל העולים מן הנגב. לבו של הסופר עם המקופחים; הכל בזמן עבר - ואין ספק שהוא יודע שהם כבר אינם יושבים יותר במקומות שבאו מהם. בסיפור "הנמלט" נפשו יוצאת אל הסוס הלבן, הנמלט מן האורווה המטופחת אל המרחבים המושכים, אל האופק, ולבו מתחמץ כאשר בסוף נתפס הסוס, כי מישהו תמיד בסוף תופס ומסגיר, ובעליו שלמד את הלקח דואג שהאורווה תהיה מוגנת כהלכה והשרשרת תוחלף באחרת, יותר חזקה.

הסיפור האחרון שבקובץ, "סיפור שלא התחיל" כבר מציג את היריב הנורא מכל - תנופת הפיתוח, סגירת המרחבים על ידי הבנייה החדשה, השיכונים. ובמפורש הוא כותב על יושבי "העיר החדשה": "כי זרים הם לזה הנוף". יזהר מבכה את חורבן הנוף הנפרט אצלו לפרטי הפרחים, קוצי הקיץ, המטפסים והמשוכות לצדי הדרך. הוא כותב את הכאב של הארץ שצמח בתוכה ואת מה שבא במקומה: את מה "שאך תמול שלשום עוד המה חיים..." ומאז "הפך ונסגר שיכונים". מאליו מובן שהדברים כאילו נכתבו מנהמת לבנו, ולפחות אוכל להעיד בשם עצמי.

אני מבקש לסיים עם "גילוי אליהו" שיצא לאור בשנת 1999, האחרון לפי שעה (הוצאת זמורה-ביתן). 26 שנים עברו עד שיזהר הסיר את הכיסויים מעל אותה מלחמה נוראה. הוא היה מן הסתם אחד המשתתפים המבוגרים ביותר שחוילו, הרחק מעל גיל הגיוס; גם חיים גורי וחנוך ברטוב שהיו שם לא היו מן הצעירים ביותר. הם "דיברו עם החיילים" והפכו לאגדה. אני הייתי צעיר הרבה יותר, אבל כבר בעל קביים, ולכאורה משונה לא פחות; אבל היתה זו מלחמה שבה המשונה הפך לנורמלי. אל גזרת התעלה ממש הגעתי רק ביום שלפני הפסקת האש הרשמית, אבל נסיוני, כמו נסיון כל מי שעבר את הגשר בחצר המוות של מוצב "מצמד" - כלל הפגזה כבדה, מאלו שהגשר וסביבותיו ספגו במשך שעות ארוכות מדי יום, ועל אלה נוספו לא מעט הפגזות ויריות מנשק קל ותותחים ואפילו טילים בחלקי מצרים האחרים. לא רבים התמודדו בכתיבה עם אימי המלחמה ההיא. "גילוי אליהו" הוא התגלות עמוקה לקוראים. וקוראים שאכן היו שם, והתנסו ולו במעט, וידעו מה משמעות "ציר עכביש" וגרוע ממנו "ציר טרטור", או מהו, ממערב לתעלה, "צומת צח" - יזדהו עם הספר הזה.

אני חוזר כאן אל המקרה הפרטי. בימים ההם, ב-1973, לא העזתי לפנות אל יזהר בשם, ולא אל חיים גורי שהיה יחד עמו, אבל המופת שלהם עמד מול עיני; לאמור, שאם אתה יכול להועיל, אין זה משנה אם צעיר אתה או מבוגר וכבר לא קרבי. שנים אחדות לאחר מכן צירפתי עצמי מחדש לשורות המילואים והוצבתי כקצין חינוך של אוגדה אחת, שעמה הגעתי עד פרוורי ביירות במלחמה המכוערת מכולן ב-1982. לא היה בי ספק כי המופת של גורי ושל יזהר ב-1973 הוא שהוביל אותי לשם.

כשיצא "גילוי אליהו" לאור הייתי עסוק בהשלמת ספר משלי (יורם אבי-תמר, חיי יוסף - הספר הגנוז, הוצאת זמורה ביתן, 2000). הספר ההוא שכתבתי עוסק במלחמות ובמחירן, בעיוורון היהיר ובכאב התבוסות, אבל מרחיק עדותו לגליל, לירושלים ולמצדה שלפני כ-1,930 שנה. תוך כדי כתיבה התנגנו בי דימויים רבים של יזהר וחלקם חדרו פנימה אפילו אם ניסיתי לסננם. אני מודה שהכאב של המלחמות כאן ועכשיו עמד מול עיני, אבל הכתיבה על ימינו לא היתה לי אפשרית; היא נותרה הרחק מעבר ליכולת התיאור. והנה בא "גילוי אליהו" ומחייה כמו צמרמורת גם את מוראות המלחמה הזאת. ושוב היה לנו יזהר לפה ואנו עומדים משתאים מול הדפים והשורות והמילים הסדורות בהן, כל מלה במקומה, בדיוק.

פרופ' יורם צפריר הוא מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ