ספרות כביוגרפיה

ימים רבים, אוטוביוגרפיה שולמית הראבן. הוצאת בבל, 143 עמ', 64 שקלים

סמדר שיפמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
סמדר שיפמן

שולמית הראבן מציעה לנו בספרה זה תשובה אפשרית אחת לקבוצת שאלות שרבים מאתנו, קוראים, סופרים ומבקרי ספרות, מתלבטים בה לא פעם: מהו הקשר בין האדם הפרטי לבין יצירתו? היכן עובר הגבול בין מחקר ביוגרפי על קורות חייו של היוצר ומידת השפעתם על יצירותיו לבין רכילות גרידא, שעד כמה שהיא מסקרנת כשלעצמה, אינה תורמת מאומה להארה של היצירות? האם קורות חייו של היוצר אמורות לעניין אותנו רק כחלק מ"דור", מ"הקשר סוציו-תרבותי" וכדומה, או שמא גם כרקע פסיכולוגי-אישי המסביר חלקים מיצירתו? האם הסופר הוא הביוגרף המוצלח ביותר של עצמו? ואולי דווקא היצירות מספרות את סיפורו באופן משכנע יותר, ללא תיווך?

עמוס עוז סיפק סוג מסוים של תשובה על שאלות אלה בספרו האחרון. הוא גם זה שאמר שהספרות והרכילות הן שתי דודניות רחוקות שלא אומרות זו לזו שלום ברחוב. שולמית הראבן מציעה תשובה משלה לאינטראקציה שבין החיים לבין היצירה: דומה שהיא מוכנה להכיר במערכת היחסים המתקיימת בין היצירה לבין "רוח התקופה", אך דוחה על הסף כל מזימה פולשנית שתתבע ממנה לגעת בחלקים אינטימיים ופרטיים של חייה ככלי להבנת יצירתה. אפשר להשתמש במלותיה של אילת נגב, בהקדמה לספרה "חיים פרטיים", המביא סיפורי חיים של 38 יוצרים. בניסוחה של נגב ניתן לומר שהראבן עוסקת ב"ביוגרפיה של היוצרת, עולמה הרגשי, התובנות שלה"; אך היא מסרבת "לגלות היכן זורם דם הלב בין השורות".

"ימים רבים", נאמר לנו על כריכת הספר, "יוצא דופן גם כסוגה". ואכן, הראבן מתמרנת בכישרון רב בין תפיסת ה"אני" לבין תפיסת ה"אנחנו", המאפיינת את הדור שהיא שייכת אליו. בניסוחה שלה: "תמיד חשבתי שתרבות מתחילה במקום בו יודעים להבדיל בין האישי לציבורי"... (מיד היא מודיעה לנו מה דעתה על חסרי התרבות המתעניינים באישי דווקא) ... "אבל כאשר אנשים חיים בתקופה היסטורית, ומשתתפים בעשייה, מי מעט ומי הרבה, ההבדל מיטשטש, ובנקודות-זמן שונות ה'אני' נעשה זהה עם 'אנחנו'" (עמ' 3). במלים אחרות: הסופרת מציעה לנו את הפרספקטיווה הנאותה על חייה: פרקי חיים, שרב בהם הציבורי על הפרטי וה"אנחנו" על ה"אני", פרקים שכל אחד מהם הוא יצירה שכתבה, או קטע ממנה. כמו היתה אומרת: אראה לכם את הקשר בין מהלך חיי לבין יצירותי, אבל זה ההקשר היחיד שנראה לי מעניין או ראוי למחקר - ההקשר הציבורי.

והקשר אכן מעניין, בנקודות מסוימות בספר אפילו מרתק. הקשר בין הילדה שנולדה בוורשה וגדלה בירושלים לבין הבחירה לספר את הסיפורים מ"שם" תוך כדי הדגשת ההיבט הקולקטיווי שלהם מסקרן ביותר. מדוע דווקא בסיפור "מהגוני", העוסק בפרוץ מלחמת העולם השנייה בוורשה, בוחרת הראבן לומר: "הבטנו זקורי סנטר וראינו שאין שום הבדל בין הפרטי לציבורי: קיר לבנים בסך הכול, נשיפה חזקה ואיננו. נגמרו הסודות, אין בושה, הכול גלוי" (עמ' 15). האומנם הפשטות שהמספרת מקבלת בה את אובדן ההבדל בין ה"אני" ל"אנחנו" קשורה דווקא למלחמה? ספק, שכן בהקשר של מלחמת העצמאות (בסיפור "שקספיר", למשל) אין המספרת מאבדת את האינדיווידואליות שלה. האם ההבדל בין שני הסיפורים הוא תולדה של גיל? קל יותר לילדה לראות את עצמה כחלק מקבוצת הילדים מאשר לאשה הצעירה לראות את עצמה כחלק מקבוצת הלוחמים? או, אולי, קל יותר לזכור את ה"אנחנו" הקולקטיווי של פולין, וקשה יותר להיזכר ברגשות אינדיווידואליים השייכים ל"שם"? אין לי תשובה על כך, בין היתר משום ששולמית הראבן מסרבת להתקרב אל תשובות מסוג זה. הסיפור הקרוב ביותר לעיסוק בשאלה זו הוא הסיפור "דמדומים", המתרחש כולו בתוך חלום, ועוסק בפרידה מעיר הולדתה של המחברת. אך כיוון שבחלום עסקינן, העדות אינה עדות ביוגרפית של ממש, אלא על קו הגבול שבין הספרותי לפסיכולוגי.

דווקא במקומות שבהם מתקרבת הראבן לנגיעה באישי מורגש פוטנציאל נוסף של ספר זה, פוטנציאל שלא מומש עד תום. ב"במעברות" וב"עדות", למשל, מתרחשת פרימה קלה בתפר שבין האישי לציבורי, והיא המאפשרת לנו להציץ אל "דם הלב הזורם בין השורות". ב"במעברות" אפשר לגלות את הראבן היודעת שה"אנחנו" שלה הוא לא ה"אנחנו" של כולם, ומנסה להגן על התום והכנות של האני-הציבורי שלה. דווקא מתוך ההגנה הכנה והישרה עולה רגע אפולוגטי נוגע ללב: "היום אני יודעת שאוסטרליה, למשל, מסרבת לקלוט מהגרים מעבר לשני אחוזים מאוכלוסייתה בשנה; לטענתם אי-אפשר לקלוט מהגרים מעבר לזה. אנחנו קלטנו באותן שנים עלייה בשיעור של מאה אחוז מהאוכלוסייה, רובה עליית מצוקה, לתוך יישוב קטן, חלש, נתון בהלם קרב של מלחמת השחרור ובאבל השואה, בלי כלכלה, בלי טכנולוגיה, בלי כסף, בלי סדר, בלי חלוקת סמכויות. אז כנראה משהו בכל זאת עשינו" (עמ' 104). משהו מהסג"מית האבודה האוספת תינוק בוכה בליל שיטפון במעברה, המתמודדת עם העובדה שהתנדבותן של החיילות לקצר את שמלותיהן הארוכות מדי של הילדות במעברה אינה מובנת כמעשה חיובי אלא כשידול לזנות, עולה מבין השורות האלה.

כך גם ברשימה "עדות", המדווחת על הפגנת "שלום עכשיו" שבה נרצח אמיל גרינצווייג. הכאב העולה מתוך הרשימה משקף משהו מהכאב של האשה שהבינה באופן מוחשי עד צמרמורת, שה"אנחנו" שלה הוא כבר לא ה"אנחנו" הכללי, שלגבי קהל שלם של מגדפים, יורקים, מכים, ולגבי זורק רימון אחד לפחות, ה"אנחנו" שלה הוא "אתם" או אפילו "הם".

זוהי אוטוביוגרפיה חלקית של אשה מרשימה; זוהי גם הצעה לראשי-פרקים לביוגרפיה של דור. כובד-הראש והיושרה של הראבן הם מרכז הכובד של אוטוביוגרפיה זו. יחד עם זאת, הסירוב המודע שלה לגעת באישי, בפרטי, ולעתים קרובות למדי גם ברגשי הוא נקודת התורפה של הספר. הספר מעניין, נוגע, מרחיב אופקים. דומה שיכול היה להיות מרתק יותר, ולעצב באופן משכנע יותר את הקשר שבין ה"אני" לבין ה"אנחנו", לולא היה נזהר כל-כך שלא לגעת בדודניתה חסרת התרבות של הספרות, ברכילות.

הראבן משמרת את ספרותיותה של האוטוביוגרפיה: היא משתמשת (למעט המבוא) אך ורק בפרקים שכבר הודפסו כסיפורים, שירים, מסות או ראיונות; היא קוראת לספר "ימים רבים", שם שמהדהד את שמו של הרומן שלה, "עיר ימים רבים"; היא שומרת על ייצוגיות וציבוריות ללא דופי. אישית, הייתי שמחה אם היתה מחליטה לוותר על חלק מן המעטה הציבורי המכובד ולחלוק אתנו כמה אנקדוטות אישיות ופרטיות יותר, שמעבר למעמדן המפוקפק כרכילות היו עשויות להאיר דווקא את הפרטי שבתוך הציבורי, את מה שהופך "אני" מסוים בדור מסוים לסופר שהפך "להיות".

ד"ר סמדר שיפמן מרצה בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ