מכונות חבטה

סמדר שפי
סמדר שפי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
סמדר שפי
סמדר שפי

תערוכת בוגרי המדרשה לאמנות בבית ברל. אוצרים: ציבי גבע ודגנית ברסט

אמביציה יוצאת דופן מאפיינת את תערוכת בוגרי המדרשה לאמנות בבית ברל. העבודות הטובות בה רבות, והיא מאפילה בקלות על תערוכת הבוגרים שמוצגת השנה בבצלאל, שעדיין נחשב לבית הספר המוביל בישראל ללימודי אמנות.

התחושה היא שבמדרשה עודדו את הסטודנטים ליצירה מרשימה, גדולת ממדים, ולהשקעה גבוהה של מאמץ. בחלק ניכר מהמקרים ההשקעה השתלמה, ולא יהיה זה הימור נועז להניח כי כמה מהמשתתפים יציגו כבר בשנתיים הקרובות במסגרות אמנותיות מובילות, בגלריות פרטיות או בתערוכות מוזיאליות קבוצתיות.

בתערוכה בולטים מיצבים רבים, ולצדם יש לא מעט ציור, אבל פחות וידיאו, צילום ופיסול. את אחד המיצבים המרשימים יצרה אפרת סנדלר. במרכז המיצב מבנה עשוי סבון: קירות הסבון סוגרים על חלל צר שבתוכו מדרגות סבון. במרכז החלל פזורות בובות סבון אדומות בדמות האמנית, הלבושות בשמלה ארוכה בנוסח סוף המאה ה-19. כדי לראות את החלל צריך לעלות על מין במה, שאת גובהה מכוונים באמצעות לחצנים. חלקים נוספים במיצב הם דפי לדר (משמש מיובש למאכל), שמחוברים זה לזה כמסך וכתמונה מופשטת. ביניהם יש צינור הצצה, שדרכו נראה החלל הסמוך וחדר נוסף, קטן ולבן. סנדלר מדברת על ניקיון, גוף, העדר וטוהר. בלתי נמנע לחשוב גם על השואה, במיוחד למראה הערימה של בובות הסבון במרכז המבנה, שהופכת אותו למין קבר המוני. ריחו המתוק של הסבון, שלאחר דקות ספורות נהיה מעיק, הוא חלק בלתי נפרד מהמיצב.

את המיצב של מנאל מחמיד קשה שלא לקרוא בהקשר פוליטי, אף על פי שהוא אינו הצהרתי בשום אופן. במרכזו יש מין זירת איגרוף, שפינותיה מסומנות בעמודי בטון לא גמורים, ומהם מזדקרים צינורות מתכת. הזירה סגורה בשלושה חבלים בכחול-אדום-לבן וניצבת על פורמייקה שחורה מבריקה. לצדה מוקרן סרט וידיאו ובו ילדים משחקים ומתגוששים בנוף ירוק פתוח, הנראה ישראלי. המיצב, ובמיוחד המזרן האדום הגדול שתלוי על אחד הקירות, מתקשר לעבודות של אמנים בינלאומיים כמו מתיו ברני, אבל סרט הווידיאו ומצב הלוחמה הנוכחי הופכים אותו למקומי.

מיצב הפיסול וסרט הווידיאו של ליאור שביל הם יוצאי דופן. שביל בנה מכונה הנראית תחילה כמו אחת המכונות שתיכנן ליאונרדו דה-וינצ'י, למעט מחוך לבן שמוצמד אליה. סרט הווידיאו מגלה כי זו בעצם מכונה המיועדת לסיפוק מיני באמצעים מכניים, והיא כוללת משטח לחבטה על הישבן. במיצב יש פן הומוריסטי, להבדיל ממרבית העבודות, המתאפיינות בכובד ראש.

מיצב החוץ של מירב בן סימון הוא צינור מתכת, שקוטרו גדול מגובה אדם והוא מתפצל בקצהו - מצד אחד של ההתפצלות אפשר להשקיף, ואף להגיע, אל גדר שמאחוריה שדה, ומהצד השני לסדנת הפיסול של בצלאל. גם אם ההנגדה טבע-תרבות שחוקה במקצת, וההשראה של ריצ'רד סרה בולטת מאוד, הרי זה מיצב מרשים בתעוזה ובעוצמה שלו כעבודת גמר.

תחושה דומה עולה גם מהמיצב האדריכלי של שי רטנר: בתוך חלל קטן, שחלק ממרצפותיו נשברו, הוא הקים קיר בלוקים שבור, הציב שרוולים לפינוי פסולת בניין בכתום ושחור, והכניס למקום פירות פיקוס שריח ריקבונם חריף. העיסוק שלו במרחב האורבני הישראלי (הפיקוסים, השיפוצים כמצב תמידי) הוא קשה ופסימי.

אחת היצירות הטובות בתערוכה היא פסל האוטובוס של כרמית גיל. היא בנתה חלל פנימי של אוטובוס, בגודל טבעי, ללא קירות, מושבים וגלגלים. התקבל גוף גדול שמתוכו מזדקרים צינורות מתכת אדומים, המגדירים את החללים המשמשים באוטובוס למעבר ועמידה. אף שלא קשה לזהות את החלל, הוא מפתיע. האוטובוס מקבל איכות מופשטת וסוג של שקט, המנוגד לחלוטין לאסוציאציות הקשורות אליו. שוב, קשה שלא לחשוב על העבודה בהקשר העכשווי, שבו אוטובוסים מזוהים עם פיגועים מחרידים. צעירי חמאס אף העלו באש פסל של אוטובוס באחת מתהלוכותיהם ב-1996.

אירועי ההווה נוכחים גם ברישום על אריחי קרמיקה שמציגה אחלאם גומעה. האריחים, לבנים וסטנדרטים, מודבקים על קיר, ובדומה לחדרי אמבטיה יש במקומות שונים אריחים "מקושטים". גומעה צבעה אריחים בשחור וחרטה עליהם במסמר דימויים של מטוסים, טילים, מסוקים ואמצעי לחימה, בסגנון ילדותי במכוון. היא עוסקת בפלישת החרדות לספירה הפרטית. בפרשנות מרחיקת לכת יותר, ייתכן שגומעה מתייחסת למונח הישראלי הבעייתי כל כך "טוהר הנשק".

בין בוגרים רבים המציגים ציור (לרוב פיגורטיווי) בולט קובי בן-ארי, העוסק בדימויים של היטלר. באחד מציוריו (על פי צילום, כנראה) עומד היטלר במרכז של העמדה לצילום קבוצתי, עם ילדות שפניהן ופני שאר הנוכחים צוירו כקלסתרו (בדומה למה שכריס קנינגהאם עשה לדמויות הילדות ב"בואו לאבא" משנת 2000). ההשפעה של גרהרד ריכטר מורגשת אצל בן-ארי וגם אצל רומן הלל, המציג ציורי טבע קטנים שנראים כאילו הועתקו מלוח שנה.

בציוריה של קרן ענבי, המציירת נוף ישראלי, ניכרת מאוד השפעתה של נורית דוד, ובמיוחד של תערוכתה "נופים", שהוצגה במוזיאון הרצליה לפני פחות משנה. ענבי מציירת יערות של קרן קיימת לישראל ובהם שלטי הנצחה. פעם היא יונקת מהם את הצבע עד שהם חומים בהירים בלבד, ופעם, בצעד מוצלח, מציירת את הנוף בתבנית של חמשת אותות המלחמה הצה"ליים.

ציור מופשט, סוגה נדירה למדי בקרב אמנים צעירים, מציגות שרית ברג, שרון כהן וצהלה צמח. הציור של ברג, שמזכיר במידה מסוימת עבודות של משה גרשוני מראשית שנות ה-90, הוא מהמעניינים יותר.

בדומה לתערוכת הבוגרים בבצלאל, גם כאן מקומו של הצילום מצומצם יחסית. בולטת אפרת שני, המציגה תצלומים יפים של נוף ימי, שניכרת בהם השפעה של שמחה שירמן, ותצלום של חפץ הנראה כתקליט ויניל.

בתחום הפיסול בולטות העבודות של ענת גולדשטיין, בעיקר הטוטם שהורכב ממוצרי חשמל ביתיים (מכונת כביסה, שואב אבק ועוד) ובראשו פסל של אשה חותרת בקאנו. פסל זה מזכיר יצירות של צביקה קנטור משנות ה-90, ומעניין העיסוק שלו בתרבות הצריכה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ