חופש הביטוי האקדמי, הגרסה המצומצמת

כמה פעמים בשנה האחרונה פנתה שרת החינוך לימור לבנת לראשי אוניברסיטאות, ואף ליועץ המשפטי לממשלה, בתלונות נגד התבטאויות פוליטיות של מרצים. גם מרצים הגישו תלונות נגד התבטאויות של עמיתיהם. בוועדת החינוך של הכנסת תמכו רוב הח"כים בתפישה מצומצמת של חופש הביטוי האקדמי. האם מדובר ב"ציד מכשפות" או שחלק מהמרצים אינם מרסנים את עצמם

מאת דליה שחורי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת דליה שחורי

בחודש מארס השנה הוגשה תלונה נגד ההיסטוריון פרופ' משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, על ידי פרופסור עמית, בבקשה להעמידו לדין משמעתי בעקבות התבטאותו בשיעור בעד הסרבנות. התלונה נמשכה לאחר שהתברר כי לא היתה מבוססת וכי ממילא לא היתה גוררת העמדה לדין משמעתי. באוניברסיטת בן-גוריון הפגינו מרצים נגד מתן תואר דוקטור של כבוד לראש הממשלה אריאל שרון, ואחרים - נגד הזמנת יוסי ביילין להרצות בקמפוס. שרת החינוך לימור לבנת התלוננה בחודשים האחרונים בפני רקטור אוניברסיטת חיפה, פרופ' אהרון בן-זאב, על התבטאות פוליטית של פרופ' אברהם עוז, מרצה בחוג לתיאטרון, בשיעור; בפני נשיא אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' אבישי ברוורמן, היא התלוננה על התבטאות פוליטית של ראש מכון המפרי למחקר חברתי, פרופ' לב גרינברג, במאמר שפירסם; ובפני נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' מנחם מגידור, היא התלוננה על התבטאותו של פרופ' צימרמן.

בעקבות התבטאותו של צימרמן ובעקבות עצומה של כ-40 מרצים מהאוניברסיטה העברית (שעליה חתמו לבסוף כ-250 אנשי סגל), שהביעה הערכה לסטודנטים "המסרבים לשרת בשטחים הכבושים", פנתה לבנת גם ליועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין. היא ביקשה את הנחייתו "כיצד לפעול נגד המרצים מהאוניברסיטה העברית, מכיוון שפעולתם מעודדת עבירה על החוק ואולי אף המרדה". בעקבות הפנייה יזמה ח"כ זהבה גלאון (מרצ) דיון בוועדת החינוך של הכנסת על החופש האקדמי. בסוף הדיון, שהתקיים ב-15 במאי, היא מצאה עצמה במיעוט, כשמרבית חברי הוועדה נטו לקבל את גישתה של לבנת בנושא.

בשולי הדברים יצוין, שוועדת החינוך ביקשה מפרופ' מגידור, שיעביר לה לקראת הדיון את תוכן העצומה, אך הוא סירב, אף כי הוא אישית מתנגד לסרבנות. "אני לא מפקח מה אנשי הסגל אומרים ומה אנשי הסגל מפיצים", אמר ל"הארץ". לדעתו, אין זה מעניינה של ועדת החינוך לעסוק בכך, כפי שאין זה מעניינם של שלטונות האוניברסיטה. לבנת, אגב, הודיעה בוועדה, שבכוונתה לפנות לרקטור אוניברסיטת חיפה בנוגע להתבטאות פוליטית נוספת, של פרופ' ורד קראוס, בשיעור לסטטיסטיקה.

אווירה של עליהום

האם האירועים הללו מסכנים את החופש האקדמי? לדעת פרופ' מרדכי קרמניצר, מרצה לחוקה ודיני עונשין בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ובמכללת רמת גן ונשיא מועצת העיתונות, נשקפת היום סכנה לחופש האקדמי יותר מבעבר, "בגלל הצירוף של שעה קשה, שמתמשכת יותר מאשר אי-פעם בעבר. השעה הזאת הצליחה ליצור אווירה של חוסר סובלנות כלפי דעות שהן לא בקונסנסוס. מנהיגות פוליטית ראויה היתה צריכה לעשות מאמץ גדול כדי לנסות לחסום את הגל הזה ולשדר מסר של סובלנות ופתיחות לדעות חריגות. אני חושב שהמנהיגות עושה את ההיפך".

פרופ' שלמה אבינרי, מומחה לרעיון מדיני בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, מסכים ששעת מלחמה יחד עם קיטוב חברתי חמור הם תנאים המסכנים את החופש האקדמי. "בלי לעשות שום השוואה, המקארתיזם עלה בארה"ב בשיאה של המלחמה הקרה", הוא אומר ומזכיר גם ניסיונות שהיו באמריקה אחרי 11 בספטמבר 2001 להצר צעדי אקדמאים שהתבטאו בביקורתיות כלפי ארה"ב. "זה מחייב ריסון עצמי גדול ואחריות מצד חברי הקהילה האקדמית, וזה מחייב ריסון גדול מאוד מצד הרשות הממלכתית".

נראה, שהיועץ המשפטי רובינשטיין מבין זאת. בתשובתו ללבנת כתב, שדברי צימרמן ותוכן העצומה "מקוממים וחסרי אחריות... ואולם, הידרשות להיבטים פליליים במישור שמחוץ לצה"ל ובתחום הציבורי, צריך שתיעשה מתוך זהירות". בפרקליטות המדינה "נדונה אפשרות פתיחה בהליכים פליליים בקשר לקריאה למעשי סרבנות ולתמיכה בהם, אך בסופו של דבר הוחלט שלא להכריע בכך, לעת הזאת", כי כששוקלים עבירות של התבטאות, "ניתן משקל רב למרכזיותו וחיוניותו של עקרון חופש הביטוי". רובינשטיין הוסיף, שתלונות ביחס להתבטאויות קונקרטיות של מרצים ימשיכו להיבחן לגופן.

לדעת אבינרי, "מי שקורא לחיילים לסרב לשרת בשטחים ללא ספק מושך אליו אש, ומבחינה מוסרית הוא עושה מעשה נבלה". אבל "אינני חושב שזה עניינה של שרת החינוך להתערב" בהתבטאותו של צימרמן. לבנת יכולה ללא ספק להביע את עמדתה בממשלה בכל עניין, אומר אבינרי, "אבל אין לה, כשרת החינוך, שום מעמד וסמכות לעסוק באכיפת החוק באוניברסיטאות".

קרמניצר מצטער על כי לבנת, "במקום לעמוד על משמר חופש הביטוי, שנמצא עכשיו בסכנה בגלל האווירה הציבורית הכללית של חוסר סובלנות, עושה פעולות בכיוון ההפוך ועוסקת בפעולות של מעין שיטור ביחס להתבטאויות של אנשי סגל אקדמי. הציפייה שלי משרת החינוך היא לשמור על החופש האקדמי ועל חופש הביטוי, ולא לפעול לצמצומו או להלך אימים על הקהילה האקדמית". בנוגע לעצומת המרצים מציין קרמניצר, שאין בה קריאה מפורשת לסירוב או הטפה לסירוב, האסורים בחוק. "הנוסח היה זהיר, שמתקרב לגבול אבל לא עובר אותו". גם הוא נמנה עם המתנגדים לסרבנות, אך סבור שחשוב לקיים דיון בנושא.

פרופ' מגידור, שהוא גם יו"ר ועדת ראשי האוניברסיטאות, אומר כי כשנאמרים היום בקמפוס או בהקשר אקדמי דברים מרגיזים או דברים הנראים כחורגים, "יש איזה אווירה של עליהום". הוא מודיע שכל האוניברסיטאות ובוודאי האוניברסיטה העברית "עומדות בתוקף על כך שכל דעה, שאינה בגדר הסתה ושאינה מהווה קריאה לאלימות או למשהו שלא ייעשה, דינה להישמע".

ייתכן ששורש הבעיה נעוץ באי-בהירות סביב מושג החופש האקדמי. מוסכם על הכל שחופש הביטוי, שנגזר מזכויות האזרח, חל על כל אזרח כל עוד אינו עובר על החוק, ושגם החופש האקדמי כפוף לכללי החוק. אך מעבר לכך יש שאלות, שהתשובה עליהן אינה מוסכמת. האם החופש האקדמי חל על התבטאויות של מרצים בעניינים פוליטיים? אם התשובה לכך חיובית, האם הוא חל גם על הבעת דעה אישית של מרצה בכיתה? אם התשובה לכך שלילית, מה יעשה מרצה במדע המדינה, היסטוריה, סוציולוגיה, פילוסופיה, מקצועות שבהם עיסוק בסוגיות עקרוניות אקטואליות בשיעור הוא לעתים בלתי נמנע?

לבנת הגדירה בוועדת החינוך את החופש האקדמי כך: הוא לא בלתי מוגבל והוא לא כולל "כל דבר תועבה" וכל מה שאינו שייך למחקר ופיתוח ומקצועות הלימוד באקדמיה. ועדת החינוך מצדה החליטה ברוב קולות, בין היתר, שפנייתה ליועץ המשפטי היתה "פנייה לגיטימית שאין בה כל פגיעה בחופש האקדמי".

מוטב לומר ולהתווכח

הן ההגדרה והן ההחלטה מקובלות על ד"ר רון בריימן, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, שהשתתף בדיון. חוגו מונה כ-500 חברים, רובם אנשי מדעי הטבע, המדעים המדויקים ורפואה, וד"ר בריימן, שהוא מרצה לסיכונים וניהול בטיחות בפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב, מודה שהשמעת דעה פוליטית בשיעור בתחומים אלה אינה מתבקשת ואינה רלוונטית.

בסרבנות הוא רואה "עריקות", שהיא עבירה על החוק; כך גם בעידוד לסרבנות. לשיטתו, עבירות אלה אינן שייכות לסוגיית החופש האקדמי אלא לסוגיית חופש הביטוי האזרחי ושלטון החוק. מי שמעודד ל"עריקות", יש להעמידו לדין פלילי. אך גם לחופש האקדמי יש מגבלות: לא לגיטימי שמרצה יביע את דעתו הפוליטית בשיעור, כי יש בכך משום הפעלת לחץ על הסטודנטים, העלולים לפחד להביע את דעתם הנוגדת, פן יבולע להם בציון או בקידום. ועוד: דיון בשיעור על הימין הקיצוני צריך לעסוק גם בשמאל הקיצוני, אחרת הדיון מוטה ולא לגיטימי. אם הטרנספר, לדוגמה, יעלה בשיעור - ובריימן אישית הוא נגד טרנספר - יש לשלול טרנספר של יהודים באותה מידה ששוללים טרנספר של ערבים.

בריימן מתקשה לקבוע היכן עובר הגבול של חופש הביטוי האקדמי. התבטאויות המרצה, הוא אומר, צריכות להיות בגבולות הסביר והטעם הטוב, ועדיף להשאיר זאת לתחושתו. פרופ' צימרמן חרג מאלה לדעת בריימן, אך גם לשיטתו אין להעמיד את צימרמן לדין אלא עדיף שדעת הציבור האקדמי תפסול סוג כזה של התבטאות.

תפישתו של קרמניצר על טיב החופש האקדמי שונה. ברור שהחופש האקדמי אינו כולל התבטאויות גזעניות והתבטאויות שיש בהן כדי להשפיל בני אדם, הוא אומר, וברור שאסורה קריאה מפורשת לעשיית מעשים אלימים, אך זו אסורה גם לפי חוק. פירושו של החופש האקדמי בהקשר של חופש הביטוי הוא, ש"במוסדות אקדמיים מרשים לאנשים השייכים לקהילה האקדמית למתוח את הביטוי עד הקצה. זה האתוס של החופש האקדמי", כי מצפים מהאקדמיה שתבחן קונסנסוסים, ולא שתקבל אותם. נשמת אפה היא ההתייחסות לדברים באופן ביקורתי וספקני. כדי לאפשר לה לעשות זאת, "ממילא אתה צריך להתיר בה חופש ביטוי עד לקצה הכי קיצוני שבו חופש ביטוי יכול לבוא בחשבון".

עקרון החופש האקדמי קבוע בחוק. לפי סעיף 15 בחוק המועצה להשכלה גבוהה, "מוסד מוכר הוא בן-חורין לכלכל ענייניו האקדמיים והמינהליים במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו". אך בתקנוני האוניברסיטאות של ירושלים, תל-אביב, חיפה, בן-גוריון ובר-אילן אין הגדרה מהו החופש האקדמי.

נראה שהעדר ההגדרה אינו מקרי. קרמניצר אומר שהחופש האקדמי הוא מושג מורכב, "שאני לא בטוח שאפשר באיזושהי נוסחה באמת לתאר אותו באופן מלא וממצה. לכן עדיף להשאיר את זה לאתוס הכללי". אבינרי אומר, שאילו היו מנסים להגדיר את גבולות החופש האקדמי, כל אוניברסיטה היתה מגדירה זאת בצורה שונה ולא היו מצליחים להגיע להסכמה. אך לדבריו, לא זו הבעיה. "המדינה מאפשרת מצד אחד את קיום האוניברסיטאות מבחינה כלכלית ואינה מתערבת בתכנים של מה שנלמד בהן; מצד שני היא מאפשרת את החופש האקדמי במגבלות שהאקדמיה שמה לעצמה". לכן, "הקהילה האקדמית וחבריה צריכים להתייחס לחופש האקדמי כאל אבן יקרה מאוד, שצריך לשמור עליה".

ומה מותר למרצה לומר בכיתה? פרופ' צימרמן מייצג את הגישה הקיצונית. כהיסטוריון, לדידו "ההיסטוריה נגמרת בנקודת ההווה. לכן כל הנושאים האלה, כולל הסרבנות או ההתנהגות הישראלית בשטחים הכבושים, או בעיות של משטר במדינת ישראל, הם רלוונטיים בדיוק כמו כל נושא אחר שהוא היסטוריה".

אבינרי, לעומת זאת, אינו סבור ש"תפקידו של מרצה באוניברסיטה להביע את דעתו הפוליטית בשיעוריו". הוא נוהג "מאוד להיזהר, ולא לגלוש לדיונים פוליטיים אקטואליים, כדי לא להפוך שיעור באוניברסיטה למודל לא טוב של פופוליטיקה". על התפישה שההיסטוריה מסתיימת בנקודת ההווה הוא אומר, ש"זוהי בדיוק עמדה של מי שרוצה להפוך את האוניברסיטאות ממוסדות מחקר אחראיים לבתי ספר לפעילות פוליטית. זה יהיה קץ האוניברסיטאות כמו שאנחנו מכירים אותן".

קרמניצר דוחה את הטענה שהבעת עמדה אישית מצד מרצה בשיעור יוצרת לחץ על הסטודנטים שלו. הרי אותו מרצה יכול לכתוב מאמר בעיתון ואז דעותיו יהיו ממילא ידועות. הסטודנטים, הוא אומר, אינם ילדים ולעמדות המרצה אין השפעה מיוחדת עליהם. נראה לו תקין אם פרופ' צימרמן למשל, בשיעור על ההיסטוריה של גרמניה, יעיר הערה או יעשה השוואה או הנגדה, שייתנו לדברים ממד אקטואלי, כל עוד סטודנטים שדעתם אחרת יוכלו להשמיעה. "זה עושה את הלימוד יותר חי ומאתגר", מה גם שאנשי האקדמיה ככלל מעדיפים, לדעתו, אנשים שחולקים עליהם על פני אנשים שהולכים אחריהם בעיניים עצומות. "זה פשוט לא מעניין. אני מחפש מישהו שישכפל אותי? אני מחפש מישהו שיתווכח אתי. זה היופי".

צימרמן לא ילמד עוד את קציני המכללה לפיקוד ומטה

ההיסטוריון פרופ' משה צימרמן מלמד באוניברסיטה העברית קורס "מבוא לעת החדשה המאוחרת", המיועד לתלמידי שנה א'. השנה השתתפו בקורס כ-200 סטודנטים, בהם קבוצה של 40 קצינים מהמכללה לפיקוד טקטי במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה בצה"ל. עם פתיחת הסמסטר השני, במארס 2002, כחצי שעה לפני השיעור הראשון, נמסר לו שהקבוצה מהמכללה לא תגיע כי הוצבה במחסומים. צימרמן התייחס לכך בפתח השיעור; לפי ממצאי הבירור של הממונה על התביעה באוניברסיטה, פרופ' ברכיהו ליפשיץ מהפקולטה למשפטים, בעקבות תלונה שקיבל בעניין זה, צימרמן אמר כך: "יש קבוצת תלמידים שאינם בשיעור היום בתירוץ של שמירה על מחסומים וכדומה. תירוץ זה אינו מקובל עלי. אילו היו חסרים עקב ישיבה בכלא בגין סירוב לשרת בשטחים, תירוץ זה היה מקובל עלי".

את התלונה נגד צימרמן הגיש פרופ' מנחם כהנא מהחוג לתלמוד, שהסתמך על דיווח שקרא בעיתון "מקור ראשון". בתלונתו כתב כי מהדיווח השתמע שצימרמן אמר כי יפלה לרעה סטודנטים שייעדרו מהאוניברסיטה בשל שירות במילואים לעומת סטודנטים שייעדרו בשל ישיבה בכלא כי סירבו לשרת במילואים. כהנא משך את תלונתו אחרי שפרופ' ליפשיץ הודיעו מה היתה ההתבטאות של צימרמן לאשורה. אילו ידע זאת, השיב כהנא, לא היה מגיש את התלונה, גם אם האמירה אינה ראויה.

במקביל לתלונה שיגרו מפקד המכללה לפיקוד טקטי, אל"מ דני דוידי, ומפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה, תת-אלוף יעקב זיגדון, מכתב חריף לרקטור האוניברסיטה העברית, פרופ' חיים רבינוביץ', עם תפוצה נרחבת. הם קבעו במכתב: "אמרותיו של הפרופסור מסוכנות ומזיקות יותר ממכירת אמצעי לחימה ותחמושת לפלשתינאים". תחמושת, הסבירו, מתכלה ואילו דברי צימרמן ימוחזרו בלי סוף על ידי התעמולה הפלשתינית, שהוא מספק לה "בכמויות בלתי נדלות" את החמצן שהיא זקוקה לו לשימור אורך נשימתה. כן קבלו על כך שצימרמן משתמש בשיעור באוניברסיטה כבימה להבעת דעותיו, ובכך כופה אותן על הקצינים "בלי לתת להם את הזכות הבסיסית לא לשמוע את דעותיו הפרטיות".

כעסם לא הסתיים בדיבורים. בימים אלה סוכם בין אל"מ דוידי לדיקן הפקולטה למדעי הרוח, פרופ' גבי מוצקין, שאותו קורס, שהוא שנתי, יועבר לסמסטר הקיץ ויינתן לקציני המכללה על ידי מרצה אחר. דובר צה"ל ודוברת האוניברסיטה כאחד דחו אפשרות שמדובר בתכתיב מצד צה"ל, שהאוניברסיטה נכנעה לו, ונימקו את הצעד בטעמים ענייניים.

המשפטן פרופ' מרדכי קרמניצר: "אם צימרמן היה אומר 'אתן הקלות לסרבני שירות שאני לא נותן למשרתים', הייתי רואה בזה אמירה פסולה וראויה לגינוי. אבל אם מישהו אומר, כעניין של הבעת עמדה אישית, 'קרוב ללבי, או אהוב עלי יותר הסרבן על פני המשרת', אני אינני רואה בזה אמירה פסולה".

קרמניצר גם הגיב על קביעתם החמורה של מפקדי המכללה בעניין הנזק הביטחוני שגרמה התבטאות צימרמן: "ההשוואה שנעשתה בין הדברים של צימרמן למסירת נשק לאויב היא השוואה נואלת. לשים אותו בקטגוריה של אנשים שעושים מעשי בגידה מובהקים זה לערב מין בשאינו מינו וזה סוג הדברים שמאוד צריך להיזהר מהם, כי זה סגנון של ציד מכשפות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ