מאת צבי בראל

במשרד הקטן שבאוניברסיטה האמריקאית בקהיר, עצר הד"ר סעד א-דין אברהים את דיבורו. הוא השתנק ומחה דמעה, האוצרת בתוכה את כל הסבל של השנתיים האחרונות. "כן, אני יודע שאני עלול לחזור לבית הסוהר. אני מוכן גם לזה", אמר אחרי שנרגע מעט.

הפגישה אתו התקיימה לפני כחודש, אז היה עדיין עסוק בהכנות לקראת המשפט החוזר שלו. "על המשפט עצמו אסור לי לדבר", הבהיר בעודו מסתכל לתקרה, כדי לרמוז שגם בחדרו האקדמי טמונים כנראה כמה מיקרופונים. הסוציולוג בעל השם העולמי, שהיה ראש מכון אבן חלדון, אשר נסגר בהוראת השלטונות אחרי מעצרו ביוני 2000, האיש שכתב אין-ספור מאמרים בנושא החברה האזרחית והדמוקרטיה במצרים - היה נאשם שהורשע והמתין למשפט חוזר.

ערב קודם, בפגישה עם כמה מידידיו, שלא בנוכחותו, היה מי שסבר כי במשפט החוזר צפויות שתי אפשרויות: זיכוי, או מאסר לתקופה של שנה שתחפוף את השנה שריצה בכלא. "זה הרי משפט פוליטי, והשלטונות כבר העבירו את המסר שביקשו להעביר", אמר מישהו. "מי שדורך לשלטון על היבלות, במיוחד על כיבים אנטי דמוקרטיים, מסיים בכלא. אין עוד צורך בישיבה ממושכת של סעד א-דין בכלא".

הוא טעה. בשבוע שעבר, אחרי ישיבה קצרה של 20 דקות ועוד לפני שניתן לפרקליטיו של סעד א-דין להשמיע את סיכומיהם, קבע שופט בית המשפט לביטחון המדינה שכיהן כערכאת ערר, כי הוא מאשר את גזר הדין, כפי שנקבע במאי 2001: שבע שנות מאסר. סעד א-דין הועבר מיד לכלא טורה, שם יתחיל לרצות את עונשו.

בשיחה אתו לפני המשפט, ניסה סעד א-דין להסביר, כי הישיבה בכלא איננה סוף העולם. "תקופת הכלא (עשרת החודשים שבהם היה עצור) היתה מבחינתי מעבדה סוציולוגית", אמר. "ראיתי שם את כל שכבות האוכלוסייה. היו בכלא מיליארדרים שפשעו, כמה חברי פרלמנט, שרים ואנשי עסקים. זהו מיקרוקוסמוס של החברה המצרית. אחרי אירועי 11 בספטמבר הוחמר מצבי. פתאום נחשבתי למסוכן ביותר והחזיקו אותי בבידוד. הסוהרים הסבירו לי שהם חוששים לחיי. אבל דווקא אז הוציאו אותי מן התא, כדי שאתרגם לסוהרים מה ששודר בסי-אן-אן.

"וכך במשך כמה שעות הייתי סוכן תרבותי כפול: תרגמתי את מה שראיתי לאחי המצרים, הן האסורים והן הסוהרים, וגם יכולתי לעמוד על התגובות. למדתי אז עוד משהו חשוב על מדינתי: אפשר להתלונן, לכתוב עצומות לנשיא, למחות ולזעוק, אבל איש לא ישמע אותך. מנגד, לשומר בקצה המסדרון יש שליטה עצומה על חייך, יותר מאשר לנשיא או לשר בממשלה".

סעד א-דין כתב בעבור הסוהרים מכתבים הביתה, הוא לימד כמה מהם קרוא וכתוב וגם עסק בפישור. "זה נתן לי המון סיפוק", העיד. נראה שעכשיו, "ייהנה" מן הסיפוק הזה עוד שנים רבות.

סעד א-דין נחקר על עשרות עבירות לכאורה, החל בריגול תעשייתי וכלה בהונאה ובקבלת כספים. בסופו של דבר, הוא הואשם והורשע בארבעה סעיפים. האחד, קשירת קשר לשחד פקידי ציבור בכוונה להטותם ממילוי תפקידם - התביעה טענה כי סעד א-דין ועוזריו במכון אבן חלדון ניסו לשחד אנשי טלוויזיה ורדיו כדי שיעניקו חשיפה לפועלו של המכון. בסופו של דבר נמחקה האשמה זו מכתב האישום. הסעיף השני הרשיע את סעד א-דין בקבלת מלגות מהאיחוד האירופי ללא היתר מוקדם מן השלטונות, בניגוד לצו הצבאי מס' 4 מ-1992 האוסר על קבלת תרומות - אבל לא מלגות - מחו"ל ללא אישור רשמי. ההגנה טענה כי המכון לא היה צריך כלל לבקש אישור כזה, משום שזה ארגון אזרחי הרשום כחברה פרטית ולא כאגודה וולונטרית.

על פי הסעיף השלישי, הפיץ סעד א-דין "במכוון מידע מוטעה ושמועות זדוניות לארגונים זרים על ענייניה הפנימיים של המדינה, באופן שעלול לפגוע בכבודה. על פי מידע זה, זויפו תוצאות הבחירות במצרים, וקיימת בה אפליה על רקע דתי". האשמה הרביעית גרסה, כי סעד א-דין רימה את מועצת אירופה (שמימנה חלק מן הפרויקטים של מכונו) בכך שהציג קבלות מזויפות בעבור פרויקטים שכלל לא בוצעו". מועצת אירופה, אגב, שלחה מכתב רשמי והודיעה כי ביצעה ביקורות סדירות במכון ולא מצאה בסיס לטענות כספיות או אחרות.

שלטונות מצרים הוטרדו במיוחד משתיים מפעילויותיו של סעד א-דין: כוונתו לכונן ועדות ניטור של הבחירות לפרלמנט שעמדו להתקיים כשלושה חודשים אחרי מעצרו, וטענותיו על אפליה כנגד הקופטים במדינה.

זה שנים מתקיימות הבחירות לפרלמנט בפיקוחו של משרד הפנים המצרי, וטענתם העיקרית של אינטלקטואלים ושל מפלגות האופוזיציה היא שהפיקוח כשל בכך שנתן מרחב גדול לזיוף התוצאות. היה גם מי שטען כי משרד הפנים עצמו אחראי לזיופים הללו. סעד א-דין ביקש לגייס סטודנטים מצרים שיפעלו בוועדות התנדבותיות שיפקחו על מהלך הבחירות, אך הוא לא הספיק לכונן אותן בשל מעצרו.

גם העניין הקופטי מדאיג את מצרים. טענות בנוגע לאפלייתם של הקופטים עולות לא רק בדו"חות של ארגוני זכויות האדם, אלא גם בסקירות שכותבת מחלקת המדינה האמריקאית. נושא זה משמש משך שנים זירה להתנגחות בין חברי קונגרס לממשלת מצרים, ומכאן, גם בין מצרים לבין ישראל. מצרים טוענת שישראל מסיתה נגדה חברי קונגרס תוך כדי שימוש בנושא הקופטי.

בקופסת "השרצים" של סעד א-דין היה עוד עניין מרגיז, הנוגע אישית לנשיא מובארק. לפני כשנתיים התפרסם מאמר פרי עטו שכותרתו "תרומת העולם הערבי למדע המדינה" ובו טבע את המונח "גומלוכיה" כהמצאה ערבית; המונח מורכב מהמלים "גומהוריה", כלומר רפובליקה, ו"מולוכיה" - מלוכה.

סעד א-דין מתאר את הדמוקרטיה בעולם הערבי שבה הורים מורישים לבניהם את השלטון. הממשל במצרים, שם נפוצה הבדיחה כי "שלטון בסוריה מועבר דרך מגע מיני", הזדעזע מכך שהכותב העז לרמוז שהנשיא מובארק עלול להשתעשע ברעיון דומה ולהעביר את השלטון לבנו גמאל. גם במצרים מספרים בדיחות על השלטון, ולפי אחת מהן קובע הנשיא מובארק כי הדמוקרטיה במצרים היא מלאה, והעם יבחר מי משני בניו יהיה השליט הבא. במצרים לא מוכנים לייחס ליד המקרה את העובדה שסעד א-דין נעצר זמן קצר אחרי פרסום המאמר.

"השיטה הנוהגת אצלנו היא השיטה הפרעונית", אמר סעד א-דין. "כלומר, השלטון הוא יצירה אלוהית או האל בעצמו. כל מה שאני רוצה הוא להחליף את השיטה הפרעונית בשיטה דמוקרטית, ולמען הדמוקרטיה אני מוכן להסתכן".

סעד א-דין מלגלג על כל מי שטוען שבלימת זכויות אזרח אינה יותר מאשר פעולתה של דמוקרטיה המגינה על עצמה. "מעניין שהטענה הזאת מושמעת בדרך כלל מפי מי שאיננו דמוקרט". זו גם הטענה שנשמעת כאשר השלטון פועל נגד הארגונים האיסלאמיים הלא אלימים. "קיימת סברה כי הדתיים האיסלאמים ייאספו כוח ויבטלו את הדמוקרטיה, אבל בשביל שהם יוכלו לבטל את הדמוקרטיה צריכה קודם כל להיות דמוקרטיה. שיהיה מה לבטל".

הוא גם מתייחס בביטול לטענה ש"הציבור אינו בשל לדמוקרטיה" או שאי אפשר להנהיג דמוקרטיה מלמעלה. "אני מעדיף דמוקרטיה מלמעלה על דיקטטורה".

סעד א-דין, שהיה מתנגדו החריף של סאדאת ושל הסכם השלום, נהפך לימים לאחד מתומכי תנועת השלום. בראיון אתו התייחס לסכסוך הישראלי-הערבי. "שני הצדדים לוקחים את תהליך השלום כדבר מובן מאליו, וכל אחד בטוח שהזמן פועל לטובתו. בכך הם יוצרים אשליה אצל הרוב השקט ומניחים לקיצונים בשני הצדדים לקבוע את סדר היום".

לגרסתו, בשני הצדדים - הישראלי והפלשתיני - אין מנהיגות שיכולה לקדם את התהליך ולכן יש הכרח במעורבות חיצונית. "יש להרכיב חבילת שלום שדומה לזו של הנשיא קלינטון ולהציע אותה לציבור בשני הצדדים במשאל עם. כך יהיה אפשר לעקוף את ההנהגות ואת הקיצונים. אם משאל העם יוצג כתנאי אמריקאי ואירופי יהיה אפשר לממשו".

לפני כמה שנים סיפר סעד א-דין, כי פגש את סאדאת בפעם האחרונה בביתו באלכסנדריה, זמן קצר לפני שנרצח ב-1981. בוויכוח החריף שפרץ בין השניים, אמר סאדאת: "המנהיגים הערבים הללו הם דיקטטורים. אין להם שום כוונה לשחרר את פלשתין. האג'נדה האמיתית שלהם היא להישאר בשלטון ולשלוט בשכנים שלהם". הוא התכוון אז לסוריה ולעיראק. עוד אמר הנשיא המצרי, כי הוא מוכן להתמודד עם כל האינטלקטואלים "או שהם ישכנעו אותי שאני טועה, או שאני אשכנע אותם שהם טועים". הוא ביקש מסעד א-דין לארגן את כינוס האינטלקטואלים הזה. ימים ספורים אחר כך הורה סאדאת לעצור עשרות אינטלקטואלים ואנשי מקצועות חופשיים.

שנים אחר כך אמר סעד א-דין למזרחן וההיסטוריון פואד עג'מי מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בוואשינגטון: "אבוי למושל שמעורר את זעמם של האינטלקטואלים". בעקבות הדברים כתב עג'מי, "סאדאת מת מבודד מן האינטלקטואלים, הם לא הצליחו לשנות את מדיניותו ועשו מה שבכוחם לעשות - נטלו ממנו את הלגיטימיות שלו". עכשיו האירוניה שוב מככבת. סעד א-דין הרגיז את השלטון ונשפט על ניסיון לשנות במשהו את מדיניות הממשל המצרי של מובארק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ