תגובות

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הארץ

להטוטים בלי רשת ביטחון

בלהיטותו להראות (ב"תרבות וספרות", 2.8) כיצד מתווה אוסלו חבוי בתולדותיו של עמוס עוז מבצע מרדכי שלו להטוטים של אקרובט בקרקס. אלא שלא כמו ללהטוטן בקרקס, אין לשלו שום רשת ביטחון, והוא שב ונופל, ותמיד ימינה.

שלו כותב, למשל: "מלכודת אימים אשר כל באיה לא ישובון. מה זה אם לא אוסלו?" ואילו עמוס עוז כותב בספרו (עמ' 508): "אהבת בנות וכל הכרוך בה דמתה בעיני לאסון, למלכודת אימים אשר כל באיה לא ישובון: תחילה נשאבים בריחוף חולמני אל תוך היכל-בדולח קסום ובסוף מתעוררים טבולים עד כאן בתוך בור-ביוב נאלח". בהמשך (עמ' 554) נגמל עוז גם מתחושת האסון הזאת: "מאז טוב לי בין נשים. כמו לסבא שלי אלכסנדר", וכעבור עשרים עמודים מופיע תיאור שמחתו עם התגלותה של אהבת נילי אליו. אולם המעידה הזועקת של שלו אינה מצויה בציטוטיו הסלקטיוויים אלא בהתעלמותו המכוונת מכל מה שאינו עשוי לבסס ולחזק את התיזה שהוא מנסה לבנות, ולפיה, קורות חייו של עוז כפי שהן מתוארות בספרו האחרון הן סיפור יעוד. והיעוד הוא להיות נביא לאוסלו. אודה ולא אבוש: קטונתי מלהבין כיצד ניתן לסקור את הספר החזק הזה מבלי לאזכר ולו ברמז את תיאור הבוקר שלמחרת 29 בנובמבר, 1947. בקטע זה (עמ' 405-6) נכנס אביו של עמוס עוז - ודווקא לא אמו - אל מיטתו של הילד בן השמונה ומעביר לו כבמירוץ שליחים רב-דורי את תחושת היהודי הנרדף, המושפל והמדוכא. על כך דיבר עמוס עוז גם בראיון לארי שביט, שחלקים מתוכו ציטט מרדכי שלו.

באותו ראיון התייחס עוז גם לתחושת היעוד. לדבריו, הייעוד שלו היה להיות פרופסור, לשבת בחדר מוקף ספרים ולכתוב, ולא שום דבר הדומה ליוסף המשביר. אולם שלו נתלה דווקא באילן גדול, בדברי שמעון פרס לעיתון, שהוצע לעוז להיות שר בממשלה, ואולי אפילו ראש ממשלה. שלו יודע טוב יותר מעוז מה הייעוד שלו, וגם מא"ב יהושע. לסיום מאמרו הוא מכריז: "הפרק האחרון ב'סיפור על אהבה וחושך' לעמוס עוז, כמו גם הפרק האחרון ב'הכלה המשחררת' לא"ב יהושע, עדיין לא נכתב והוא יוכל להיכתב רק אחרי שילמדו שני הסופרים האלה היטב את שתי היצירות הללו ויסיקו מכך את מלוא המסקנות הספרותיות והרעיוניות המסתתרות והמודחקות". כלומר, שלו מבין את יצירתם של שני הסופרים הללו אפילו טוב מהם.

ראובן תמרי

המבט של אורפיאוס

בנחישות חוצב מרדכי שלו בקרדומו בטקסט עשיר הרבדים של "סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז ומנסה לדלות ממנו רעיונות המשרתים את התיזה שלו, שמקורה המיתולוגי בשיחת טלפון בין הסופר לבין שר החוץ, שיחה שכביכול הניבה את הרפתקת אוסלו. אולם פרשנותו של שלו נראית תלושה מהקשר ספרותי והיא מגויסת לרעיונות פוליטיים חוץ-טקסטואליים.

שלו בוחר למשל את אחר הקטעים האפלים אך גם המרתקים בספר, שבו נכרך עמוס עוז הילד אחר ילדה-אשה, שמושכת אותו בקסמיה המדומים במזרח ירושלים. כשפניה נגלים אליו קופא הילד מאימה לנוכח המראה של זקנה גמדה וכעורה. האהבה ממבט ראשון הפכה את פניה לחרדה ולאימה קמאיים. חוט סמוי נארג בין סצינה זו לסיפור המיתולוגי על אורדיקה ואורפיאוס, שבו ירד האחרון אל השאול כדי להושיע את אהובתו. הצלחתו תלויה בכך שלא יסב את ראשו לאחור עד שלא יימלט עמה, תנאי שלא עמד בו לבסוף. מה ראה בפני אורדיקה? זאת לא תיאר, אך לא מן הנמנע שאהובתו נגלתה לו בצלם אותה אשה-ילדה שתוארה בספרו של עוז. האם לראיית הסצינה כאלגוריה פוליטית לאוסלו יש מקום לצד הפרשנות האוניוורסלית בדבר הפכפכותה של האהבה? נראה כי תשובה חיובית לשאלה מרוקנת מהטקסט את יופיו הפנימי והופכת אותו לדגל חיוור.

איל זיגל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ