הם רוכבים ובוכים

שלוש רוכבות אופניים, הילית לוי, לירון כהן והדס וייס, יצאו ביום שלישי שעבר למסע אופניים שגרתי בכביש מס' 70. רק שתיים שרדו. החברים מתאבלים אבל חוזרים לכביש

אביבה לורי
אביבה לורי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אביבה לורי
אביבה לורי

צילומים: ירון קמינסקי

במבט מרחוק הם נראו כמו נחש צהוב ארוך שמתפתל לאורך הכביש ושומר על קשר מתמיד בין הראש לזנב. במבט מקרוב הם התנשפו. 15 נשים וגברים, גמישים כמו חתולים, לבושים בבגדי רכיבה צמודים, רכבו על הכביש בתוך השוליים המסומנים בצהוב, כשסרט שחור קטן קשור להם לכיסא מאחור. שפת הגוף שלהם שרקה ברוח ושידרה זרימה ובטחון עצמי. הסרט השחור שידר זיכרון והתרסה. זיכרון, כי קבוצת רוכבי האופניים ממועדון הרוכבים של המועצה האזורית מגידו יצאה ביום שישי למסעה בן 20 הק"מ כדי להצדיע להילית לוי, רוכבת אופניים בת 24 מחיפה, שנהרגה בשבוע שעבר בכביש מספר 70 סמוך לצומת העמקים. התרסה, כי נהגים ממהרים שעברו על פניהם צפצפו בעצבנות, אבל להק הרוכבים התעלם מהם, כאילו אמר "נראה אתכם דורסים אותנו עכשיו, שאנחנו ביחד". ליתר ביטחון ליוו אותם הורים ובני משפחה במכוניות ויצרו חומת מגן בינם לתנועה הסואנת.

להדס וייס, בת 27, סטודנטית לתואר שני בהנדסת ביו-רפואה בטכניון, זאת היתה הרכיבה הראשונה מאז התאונה שבה נפגעו שתי חברותיה, לוי, שמתה מאוחר יותר מפצעיה, ולירון כהן, בת 16 מקיבוץ רמת יוחנן, המאושפזת בבית חולים רמב"ם. וייס, שהתמזל מזלה לצאת מהתאונה ללא פגע, ניסתה במשך יומיים להתחמק מאימונים. אמרה שקשה לה לחזור לרכוב, שהיא עדיין מתלבטת אם ובכלל. ביום שישי החליט יאיר בן-עמי, המאמן של המועדון של מגידו שבמסגרתו מתאמנות וייס וכהן, שהדרך הטובה ביותר להתגבר על טראומות היא לחוות אותן מחדש.

וייס הסכימה לנסות. בשעה 15:00 נפגשו חברי המועדון במקום הקבוע, מגרש החניה של קיבוץ עין השופט ויצאו לדרך. וייס חבשה את הקסדה, החליקה את נעלי הרכיבה המיוחדות לתוך דוושות האופניים ושכחה מהעולם. בנקודת הסיום, כשהרוכבים התחילו להתפזר, היא שאלה: "אפשר להמשיך עוד קצת?" "מספיק להיום, מחר גם יום", פסקה אמה וקיפלה במהירות את האופניים לתוך תא המטען של מכוניתה, לפני שהילדה תתעקש.

ביום שלישי 13 באוגוסט יצאו שלוש רוכבות האופניים מוקדם בבוקר מבתיהן שבצפון, וייס ממעונות הסטודנטים בטכניון, כהן מרמת יוחנן ולוי משכונת נוה שאנן. הן היו אמורות להפגש ברבע לשבע בצומת יגור ומשם להמשיך לרכוב יחד לכיוון צומת מגידו, 60 ק"מ הלוך וחזור בשעתיים וחצי, אימון בוקר שגרתי. כמה דקות אחרי שהתחילו לרכוב פגעה בהן משאית וולוו שבה נהג עלי מג'דוב, בן 23 מכפר יסיף. לסטטיסטיקה הכללית של נפגעי תאונות אופניים מתחילת השנה נוספה תאונה קטלנית מספר 20 והרוג מספר 20.

"אני והילית נפגשנו בשש וחצי בשער של הטכניון ויצאנו לדרך", משחזרת וייס, "ברבע לשבע הגענו לצומת יגור ושם פגשנו את לירון. זה היה אמור להיות אימון קל כי ללירון היתה מתוכננת בשבת תחרות ולפני תחרות לא מתאמצים יותר מדי. צחקנו בדרך, דיברנו שיחות נשים, ואחרי צומת העמקים (ג'למי) עצרנו בתחנת אוטובוס כי רציתי לכוון את הכיסא שלי. אני זוכרת שאמרתי להם שיש לי קצת שפשפת ולא נוח לי ובמקום להפסיק לרכוב אני מעדיפה לכוון את הכיסא, אז הילית אמרה: 'ביום שתפסיקי לרכוב, תעברי לסכינים'. היא התכוונה שיש לי קצת גנים מרוקאיים, כלומר אני חמת מזג, ורק אחרי אימון בוקר אני הופכת להיות אדם נוח לבריות.

"כיוונתי את הכיסא והמשכנו לרכוב אבל עצרתי שוב כי משהו הפריע לי, ואחרי זה המשכנו, אולי שתי דקות. אני רכבתי אחרונה ועוד הייתי עסוקה בהתארגנות עם עצמי ולא כל כך שמתי לב למה שקורה בסביבה, ופתאום אני שומעת בום נוראי, ומסתכלת קדימה ורואה את שתיהן עפות. לא שמעתי שום דבר, לא צופר ולא ברקסים, רק ראיתי אותן: הילית עפה ישר ימינה לשוליים, ולירון נגררה קצת אחרי המשאית שפגעה בהן ובסוף נעצרה.

"זרקתי את האופניים שלי ורצתי להילית. בדקתי דופק ונשימה וראיתי שיש לה דופק. הרגל שלה היתה פתוחה לגמרי, מראה מזעזע, הבגדים שלה נקרעו, העיניים היו פתוחות והיא השמיעה זמזומים חלשים. ניסיתי לדבר אתה, אבל היא לא הגיבה. עזבתי אותה, רצתי מהר ללירון, ראיתי שנשברו לה השיניים והיא אמרה: 'כואב לי, כואב לי', הבנתי שהמצב שלה יותר טוב אז חזרתי להילית ובינתיים אנשים עצרו ועזרו ללירון ואני נשארתי עם הילית. היתה שם רופאה שעזרה לי לתפוס אותה כי היא התחילה לזוז ופחדנו שהיא תזיק לעצמה, ואז התחלתי לחפש טלפונים".

אביה של לירון היה בקיבוץ כשהתקשרה אליו ואמרה שלירון נראית בסדר, ושיגיע מהר. לבעלה של הילית, רן לוי, שעובד באינטל בחיפה, אין טלפון נייד, "אז השארתי לו הודעה בביטחון וחזרתי להילית. הרופאה היתה אתה ועוד מישהו עם סטטוסקופ בדק לה דופק". רן התקשר אחרי שכבר הגיעו האמבולנסים והיא אמרה לו שיגיע לרמב"ם, שהמצב קשה. "ברגע הראשון שהוא שמע את זה הוא אמר: 'אוף, בשביל מה היא היתה צריכה את זה'. הוא התכוון לרכיבה.

"אחר כך הגיע בוחן התנועה ותיחקר אותי. שאלתי אותו 'מי עשה לנו את זה?', אז הוא הצביע על בחור צעיר שישב על מעקה הבטיחות בצד השני של הכביש. "הוא לא היה נסער בכלל, ואחר כך שמעתי אותו אומר לבוחן תנועה: 'נו כבר, אני ממהר לעבודה'. אמרתי לבוחן שאם יקרה משהו לבחורות האלה, אני ארצח אותו".

אולי הוא בעצמו היה בהלם?

"אם הוא היה בהלם אז הוא יצא ממנו מהר מאוד כי הוא נראה קר רוח לגמרי".

גם את תיפקדת בקור רוח?

"זה לא היה קשה. הדבר שהכי רציתי באותו רגע היה שהילית תתחיל לדבר איתי, שתגיד 'הדס, אני אהיה בסדר', זה מה שהכי רציתי בעולם. אבל בשנייה שהכל קרה הרגשתי שאסור לי לאבד עשתונות ואם אני רוצה שהן יחיו, אני חייבת לעזור בכל מה שאני יכולה. זה לא זמן לרגשנות, רק אחר כך התפניתי לבכות. באותו רגע תיפקדתי כמו אוטומט".

קשר דרך הדופק

וייס, ילידת קרית ים, התחילה לגלות עניין ברכיבה בשירותה הצבאי בגלל עודף משקל. היא התחילה לרוץ ואחר כך קנתה אופני הרים לרכוב להנאתה. "אני זוכרת שרכבתי לעכו ובחזרה, 20 ק"מ בסך הכל. היום זה רק חימום, אבל אז הייתי מתעייפת ועוצרת בדרך, שותה ואוכלת". עוד לפני שהשתחררה הגיעה לאליפות צה"ל בטריאתלון, הענף שכנגזר משמו משלב שחייה למרחק של 1,500 מטר, ריצה למרחק של 10 ק"מ ורכיבה על אופניים למרחק של 40 ק"מ. "את האליפות סיימתי אחרונה, אבל הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם שעשיתי את זה".

מאז פיתחה וייס קשר הדוק עם אופניה, שהתחלפו לאופני כביש דקיקות ומטליות, והתמידה בחיים של ריצה, שחייה ורכיבה על אופניים. "התאמנתי באופניים בערך פעם בשבוע. יום אחד עמדתי ברמזור, בירידה מהטכניון, וראיתי בחור על אופניים, חתיך לבוש היטב, שאמר לי: 'בואי לרכוב אתי'. זה היה קובי פורת, מנהל הקבוצה הראשון שלי (מאסטרס חיפה), אלוף ישראל ברכיבה נגד השעון. מאותו רגע חיי השתנו". זה היה לפני שלוש שנים. היא התחילה להתאמן בכל יום, הכירה אנשים חדשים ונשבתה כליל, האופניים נהפכו לציר שסביבו נעו חייה. היא נישאה לערן, מהנדס מכונות שעובד ברפא"ל, סיימה תואר ראשון בביולוגיה ועברה לתואר השני בהנדסה ביו-רפואית, והמשיכה להתאמן ולהתקדם וגם הורידה 15 ק"ג מיותרים.

החברות בינה ללוי, שסיימה לפני שבועיים את לימודיה באדריכלות נוף בטכניון, התחילה לפני כשנתיים, דרך אהבה משותפת לספורט ולאופניים. מאז הן התאמנו יחד פעמיים-שלוש בשבוע. "זאת לא חברות רגילה כמו שיש בין אנשים בדרך כלל, זה אורח חיים. יש בזה שותפות לאימונים, וגם הבנה גדולה של המאמץ המשותף, שזה אומר ללכת מוקדם לישון כי למחרת יש אימון, לקום השכם כל בוקר, לצאת מהבית ולהשאיר את הבעלים במיטה, וזה בנוסף לכל המטלות הרבות כסטודנטיות ונשים נשואות. השותפות הזאת והכיף שהיה לנו ביחד הובילו לקשר מאוד מיוחד בינינו שקשה להסביר למי שלא בראש שלנו. זה הגיע לדקויות של לדעת בדיוק מה יהיה הדופק שלה בעלייה. משהו כמו קשר דופק".

את סיפור הקשר המיוחד שנרקם בין רוכבי האופניים ניסה קובי פורת להעביר בהספד שכתב לזכרה של לוי: "הכרתי אותך כרוכבת אופניים ותו לא. זו חברות שונה. של שם פרטי, עיסוק וזהו. בלי פרטיים אישיים נוספים. היכרות על אופניים, מתחת לקסדה. מדברים בלי להסתכל בעיניים אבל מחוברים חזק בציר ובשרשרת, במעין אחווה של רוכבי אופניים שזר לא יבין. אני לא בטוח אם הייתי מזהה אותך בפגישה סתמית פנים מול פנים, אבל יכולתי לזהות אותך על האופניים ממרחק של מאות מטרים לפי צורת הישיבה וסגנון הרכיבה שלך". בן-עמי משווה את החברויות בין רוכבי האופניים לאלו שנוצרות ביחידות מובחרות בצבא (את הרכיבה עצמה הוא רואה כזמן מזוכך שמוקדש ברובו למחשבות פילוסופיות).

רוב החברים של וייס היום הם ספורטאים. "החברות הוותיקות שלי, אין לי כל כך על מה לדבר אתן. כשאני מתחילה לדבר על דגמים של אופניים, על הבגדים הצבעוניים ועל תוספי ויטמינים, הן חושבות שהסתובב אצלי בורג בראש. המזל שלי ושל הילית ושל רוב הנשים שעוסקות בספורט הזה שיש להן בעל מפרגן ותומך, אחרת זה לא היה עובד. בעל קנאי לא בא בחשבון, כי אנחנו מסתובבות כל הימים לבושות בבגדים צמודים בחברת גברים שלבושים בבגדים צמודים, וחוץ מהזמן שזה גוזל, ומהכסף הרב להוצאות שוטפות (כ-500 שקלים בחודש), צריך גם עזרה ממשית, לקחת אותנו לתחרויות או לעשות לנו מסאז' כשאנחנו חוזרות הביתה וכל הגוף כואב ואין לנו כבר כוח לעשות שום דבר".

ערן וייס לא שיער שבין יתר תפקידיו כבעל הוא יהיה ראש מחלקת המסאז'ים. אבל זה בסדר, הוא אומר, "טבעי לחלוטין". בסוף היא הרי תמיד חוזרת הביתה, הוא מעיר בהומור יבש. "אני לא רואה סיבה למה זה צריך להפריע לי. אם היא רוצה לקום מוקדם בבוקר, זה בעיה שלה. אצלנו לכל אחד יש את החיים שלו והרכיבה על אופניים עושה אותה מאושרת ורגועה יותר. מאז שהיא מתאמנת באינטנסיוויות, היא התרככה. אני לא יודע מה היא היתה עושה אם לא היתה רוכבת אופניים, אני לא רואה משהו יותר טוב בשבילה. היום, אחרי התאונה, כשהיא אומרת שאולי היא לא תמשיך, אני לא רואה איך היא חיה בלי זה. זאת דרך חיים, שאני לא מבין, אבל כל זמן שזה טוב לה זה טוב גם לי".

מאז התאונה וייס לא רק איבדה את הבטחון העצמי ברכיבה, אלא גם נתקפה רגשי אשם על מותה של לוי. "למרות שהיא היתה טריאתלטית במקור והתעסקה בספורט עוד לפני שהכירה אותי, אני הייתי החוט המקשר באימוני האופניים. כולם היו מתקשרים אלי בערב והיינו קובעים שעה שנפגשים למחרת. אני זאת שעודדתי את הילית להתאמן באופניים, למרות שאת האימון הזה היא יזמה, היא התקשרה אלי בערב. היא תמיד היתה מתקשרת אלי כי ידעה שאני מתאמנת בכל בוקר. לפעמים הייתי קשוחה איתה באימונים, משאירה אותה בסוף, בכוונה, כדי שתתאמץ יותר. למחרת בעלה התקשר אלי וביקש סליחה והצטער על מה שאמר. הוא אמר שהוא לא כועס עלי, שאני לא אשמה, שהוא כועס על הילית".

"אני בעיקרון מאוד התנגדתי לרכיבה בכבישים", אומר רן לוי, "אבל לא התנגדתי בכל הכוח. לא האמנתי שזה יקרה לי, כמו שאף אחד לא מאמין, ולא הפעלתי את כל הכוח. וגם אם הייתי מפעיל, אני לא יודע אם זה היה הדבר הנכון לעשות. לדעתי צריך לעשות הכל כדי שאנשים לא ירכבו בכבישים במצב הקיים שלהם, כשהממשלה לא נוקפת אצבע. אני לא משלה את עצמי ולא מאמין שהרוכבים יפסיקו בגלל זה לרכוב, אבל זה מה שצריכים לעשות כי ברור לי שבעוד כמה חודשים אשמע שוב על תאונה כזאת. הילית היתה מודעת חלקית לסכנות, דיברנו על זה, היא ידעה שאני ואמא שלה מתנגדים. אמרתי לה שאני מעדיף שהיא לא תרכוב. אבל היא לא שמעה".

מי האשם במותה לדעתך?

"אני מאשים בעיקר את בתי המשפט על קולת העונש שנותנים לנהגים דורסים. בעיני זה חלק מהאשמה הכוללת של המדינה במה שקורה ועוד יקרה לרוכבי האופניים".

הזכות לשאול למה

קהילת רוכבי האופניים בישראל מונה 40-35 אלף רוכבים, רובם הגדול חובבים על אופני שטח, מהם כ-1,500 רוכבים חובבים על אופני כביש. באיגוד האופניים הישראלי רשומים כ-500 רוכבים מקצועיים משתי הקטגוריות. בתחרויות הגדולות שנערכות בישראל משתתפים כ-150 רוכבי כביש ובין 2,000-1,000 רוכבי שטח. רוכבי הכביש מסתכלים על רוכבי השטח באותו הזלזול שנהגי מכוניות מרוץ מסתכלים על נהגי הג'יפים: הם מכנים אותם "צפונבונים".

רוכבי האופניים בישראל עדיין רחוקים מהכבוד לו זוכים עמיתיהם בעולם - באירופה זהו הענף השני בחשיבותו אחרי הכדורגל - אם כי מורגשת תנופה מתמדת, ובמיוחד בקרב נשים. "הנשים עולות ומטפסות היום כמו פנתרות", אומר ד"ר יוני ירון, יו"ר איגוד האופניים בישראל. "המון נשים נכנסות לזה. זה ספורט כיפי, פוגשים אנשים נחמדים, הרמה של האנשים גבוהה יחסית, נוצרות חברויות טובות. ודווקא לישראל יש בענף הנשי עכשיו שתי רוכבות מצטיינות ברמה עולמית. לורי קופנס מירושלים מדורגת במקום 50 בעולם באופני שטח, ושני בלוך מהקריות סיימה השבוע טור דה פראנס לנשים במקום ה-18".

על ההבדל בין גברים לנשים בספורט הרכיבה יש לווייס אבחנות משלה. "גברים כשהם רוכבים הם אף פעם לא יגידו שהם סובלים. תמיד יש להם תירוצים, הם לא התאמנו, לא מרגישים טוב, לא ישנו מספיק. אצלנו, איך שאנחנו נפגשות, אנחנו ישר מספרות אחת לשנייה שכואב לי פה וכואב לי שם".

לירון כהן, שסיימה השנה כתה י' בתיכון ביגור, שוכבת במחלקת כלי דם ברמב"ם, כולה חבולה וחבושה, עם שלוש שיניים קדמיות שבורות, מוקפת בדובונים קטיפתיים, בני משפחה וחברים. את לוי לא הכירה עד לאותו בוקר, אבל את התאונה היא זוכרת בבירור. כמה דקות לפני, היא זוכרת, "הסתכלתי עליה, והיא היתה קטנה והיו לה רגליים מאוד חזקות. ואז הדס, שהתעכבה עם הכסא, אמרה 'תמשיכו' ואני רכבתי ראשונה. אחרי חצי דקה הרגשתי משהו דוחף אותי חזק, ראיתי חושך וזהו. שכבתי מקופלת, הרגליים מעבר למעקה ההפרדה והגוף בצד השני שלו". כשהסתכלה הצדה ראתה את וייס עומדת על יד לוי. "צעקתי לה 'הדס, הדס' אבל היא לא שמעה אותי, ואז בא מישהו והחזיק לי את הראש והתחיל לדבר איתי ואז הדס באה, הסתכלה על השיניים שלי ואמרה לי: 'ככה את יותר יפה'".

תמשיכי לרכוב כשתבריאי?

"אני חושבת שזה יקח זמן אבל אני חושבת שכן".

וייס: "היא תחזור כמו גדולה. אני לא יכולה להתאמן בלעדיה".

כהן היא טריאתלטית. מי שדחף אותה לעסוק בספורט היה אביה, אייל. "אפשר להגיד שאני היזם של לירון בעניין הטריאתלון", הוא מספר. "היא היתה שנים שחיינית, ואחרי שהיא באה ואמרה שמשעמם לה בשחייה, ואני יודע שהיא חייבת מסגרת כי אצלנו במשפחה יש נטייה להשמנה, הצעתי לה לנסות טריאתלון".

מאז התאונה הוא לא מפסיק לשאול את עצמו שאלות נוקבות. "בדיוק היום שאלתי אותה אם יצא לה להרהר על מה שקרה ועל העתיד, והיא אמרה שעוד לא הצליחה לחשוב על כלום".

אז איך באמת אתה חי עם זה שהיא רוכבת בכבישים הראשיים?

"פגשתי היום חבר מהקיבוץ שלנו ששאל אותי לשלומה ואחרי שאמרתי לו שיהיה בסדר, שאל אותי: 'איך אתם נותנים לה לעשות טריאתלון?' הסתכלתי עליו ולא עניתי לו. חשבתי שכמו שאני לא שואל אותו למה הוא נותן לבן שלו ללכת ליחידה קרבית, אין לו זכות לשאול אותי את השאלה הזאת. ואם חס וחלילה יקרה משהו לבן שלו, אני אשאל אותו למה הוא נתן לו להיות קרבי? או למה הוא נותן לאשתו לעשות ג'וגיניג בכבישים?"

דווקא עם נשים

המאמן בן-עמי, בן 38, שהתגורר בקיבוץ דליה, מתייחס ל"בנות שלו" כמו אמא אווזה. במלים אחרות, הכל אצלו אישי. הוא יודע בדיוק מתי כל אחד מהחניכים שלו הולך לישון, מתי הוא מתאמן, כמה זמן ועם מי. עד לפני שלוש שנים הוא היה טריאתלט מקצועי, אבל מאז הפסיק לשחות ולרוץ בגלל תאונת אופניים שבה רוסקה ידו מפגיעת מכונית. זה לא מונע ממנו להתגעגע לענף ההתשה המשולשת. "הריצה מסייעת לאופניים, והשחייה מפתחת שרירים בחלק העליון של הגוף ומביאה את הגוף למצב של הרפיה", הוא מסביר. "בעולם הענף נמצא ברוויה, אצלנו עדיין בעלייה. הוא התקבל לראשונה כענף אולימפי באולימפידת סידני, ואם יש לישראל סיכוי להביא טריאתלט לאולימפיאדה הבאה, יש סיכוי לא רע שזאת תהיה אשה".

בן-עמי מודע לסיכון שבשליחת חניכיו וחניכותיו לרכוב בכביש (וייס: "אז איפה נרכב, בסלון?"), סיכון שבישראל הוא כמעט בלתי נסבל. "הנהגים הישראלים פוגעים אחד בשני ובעצמם ובהולכי רגל, לא רק ברוכבי אופניים. מהבחינה הזאת אנחנו מדינת עולם שלישי. אבל אם נבדוק כמה הולכי רגל נפגעים בשנה נצטרך להפסיק לחצות כבישים. מצד שני, אני בחיים לא אגיד להורה שאומר לי שהוא מפחד שהילד שלו יעלה לכביש, שאין לו ממה לפחד. בחיים לא אשכנע הורה שישלח את הילד שלו להתאמן. כשאני הייתי ילד בקיבוץ היו הורים שאסרו על הילדים שלהם לשחק כדורגל כי אמרו שיהיו להם רגליים עקומות, וכשנסענו באוטובוסים לתל אביב למופעי רוק או בטרמפים לים היו הורים שלא הרשו לילדים שלהם. ככה זה".

אז למה לסכן אותם?

"אני אומר שנער שלא צריך לקום מוקדם לאימון ולא אימץ את הספורט כדרך חיים, יאמץ משהו אחר כדרך חיים. אז בשבת, כשאנחנו רוכבים בשש וחצי בבוקר ועוברים ביערות הרי מנשה ורואים את כל החבר'ה יוצאים מהמסיבות ביער, זאת גם אופציה. בא אלי אבא של ילד ואמר: 'אני רוצה שהילד שלי יפסיק עם הרכיבה, כי אני צריך כל שבת בבוקר לקום נורא מוקדם כדי להסיע אותו'. אז שאלתי אותו מה עושים החבר'ה האחרים שלו, אז הוא אמר: 'הולכים לבלות', אז אמרתי לו: 'כשאתה קם להסיע את הבן שלך לאימון, ההורים שלהם קמים לאסוף את הילדים שלהם מהיער והם רועדים מפחד כי לא יודעים באיזה מצב ימצאו אותם שם'".

גאוותו על הישגיה של בלוך - חניכתו בת ה-23, אלופת ישראל שסיימה את הטור דה פראנס במקום 18 בדירוג הכללי ו"מקום שלישי ברוכבות עד גיל 25" - נמהלת גם היא במאבק חינוכי ותרבותי בלתי פוסק (הכולל גם כתיבה על ענף האופניים בספורט "הארץ"). "שני מקדימה אלופות עולם, הנשמה יוצאת לנו על כל כותרת בעיתון בהישג שהוא לא כדורגל, ואני צריך לשכנע את אמא שלה שזאת פריצת דרך מדהימה וששני מבטיחה כאן את העתיד הכלכלי שלה. יש אצלנו חסך תרבותי נוראי. את מרתון תל אביב ביטלו כי הנהגים לא רצו לעמוד בפקק. הייתי בשנה שעברה בטור דה פראנס ולכל עיירה שהגעתי שאלתי אם זה לא מפריע להם שיום שלם העיר שלהם סגורה, וזקנה אחת בת 85 אמרה בתדהמה: 'מפריע? אני מספרת לנכדים שלי בגאווה שהטור דה פראנס עבר בעיר שלי'. כל עיירה וכפר משלמים המון כסף כדי שהטור יעבור בתחומם".

יש הבדל בין נשים לגברים ברכיבה?

"מבחינת יכולת ספורטיווית אין הבדל בין גברים לנשים, ואם מבחינה חברתית היה שוויון, הן היו קורעות אותנו לגזרים בענפי ספורט אירוביים. רק באליפות העולם האחרונה ביפאן התחילו נשים לשחות 1,500 מטר, למה? לדעתי הגברים מהפחד הגבילו כל השנים את הנשים ולא רצו לתת להן נקודת זינוק שווה. לי אישית יותר כיף לעבוד עם נשים, הן יותר נחמדות ויותר רציניות בעבודה. ספורטאי שאני צועק עליו באימון לא מתרגש, אשה ישר מתחילה לבכות. מבחינה ספורטיווית אני חושב שהאתגר האמיתי הוא למצוא אלופות מבין הנשים, ולהערכתי, נגיע בשנים הקרובות יותר רחוק דווקא עם נשים".

בנקודת סיום מסע ההצדעה עצרו רוכבי האופניים בשולי הכביש בדיוק בנקודה שבה קרתה התאונה. כתמי דם עוד הכתימו את האספלט הלוהט, יחד עם שברי זכוכית ומתכת וחתיכות. כמה נרות הודלקו בתוך כיסוי מקרטון. הקבוצה עמדה מסביב, רכנה קדימה לאורכו של מעקה הבטיחות, כל אחד לעצמו. וייס ובן עמי התחבקו ובכו ובני המשפחה צילמו. *

כתבות מומלצות

סרינה וויליאמס מתאמנת על הדשא במגרש המרכזי, לקראת טורניר ווימבלדון

אחרי שנה בלי טניס ומאמן, סרינה מתכוננת לקאמבק. או לפרישה

אלברט אסקולה ואסי אסקולה ב"אין עוד אהבה כזאת"

יש רק אירוע אחד ברזומה של אסי עזר שלא התנהל מול המצלמה

MADE BY MAC 

12.04.2004

ביטחון המדינה לפני הכל. זו בדיוק הליבה של תרבות האונס

הפריטים המוצעים למכירה. הוצגו בבית החוקרת מאז הניסוי

נאס"א מנסה להשיב לידיה אבק ירח ושלושה תיקנים מתים

אילה חסון ואור הלר במהדורת חדשות 13. התקציב נחתך בעשרות מיליונים

שורת עזיבות ורייטינג צונח: למה רשת מובסת בקרב מול קשת?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ