תיקי האינקוויזיציה

ספרו של לוסיין וולף, מראשי הממסד היהודי באנגליה בשנות העשרים ומתנגד נמרץ לציונות, העוסק בקורותיהם של יהודי האיים הקנריים בתקופת האינקוויזיציה, יצא עתה לאור בהוצאה מחודשת של אוניברסיטת טורונטו

מאת בני לנדאו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת בני לנדאו

לוסיין וולף תועד בדברי ימי התנועה הציונית כאחת מאבני הנגף שחיים ויצמן היה חייב לעוקפן בדרך להצהרת בלפור. בתחילת המאה העשרים ניהל בלונדון את "הוועד המשותף לענייני חוץ", ארגון שהיה דוברו העיקרי של הממסד היהודי בבריטניה וממנסחי מדיניותו באותה תקופה. בין השאר עמד על כך שרק הוועד מוסמך לנהל מו"מ עם הממשלה הבריטית, חשש ממדינה יהודית בא"י וניבא שהקמתה תציב לפני יהדות בריטניה בעיה מביכה של נאמנות כפולה.

במקביל לפעילותו הפוליטית התפרסם וולף כמומחה להיסטוריה יהודית. ב-1925 ערך והוציא לאור ספר ושמו "יהודים באיים הקנריים" ובהקדמה הארוכה תיאר את הדרך שבה החל לחקור, עוד ב-1890, את נסיבות הגירתם של יהודים לאנגליה בשנות ממשלת החסות (אוליוור קרומוול ובנו). לדבריו, הופתע לגלות שהדמויות העיקריות בהרפתקה, אנטוניו פרננדז קרבג'ל וכמה מרעיו, הגיעו לאנגליה מארכיפלג קטן במזרח האוקיינוס האטלנטי, קבוצת איים שלא מילאה כל תפקיד בהיסטוריה היהודית וכמעט לא תועדה ברשומות.

וולף ביקש לחשוף פרטים נוספים על יהודי האיים הקנריים, ובסתיו 1894 תיכנן ביקור בלאס פלמאס, עיר הנמל העיקרית. במשך ההכנות סיפר על תוכניתו לידיד ששמו לורד ביוט, והלה חסך ממנו את תלאות המסע. הלורד, כפי שהסתבר, רכש כמה שנים קודם את כל מסמכי שלוחת האינקוויזיציה שפעלה באיים הקנריים והביאם לאנגליה. הוא מסר את המסמכים לעיונו של וולף והלה תירגם, ביאר, ערך ופירסם את ממצאיו בספר שיצא עתה לאור בהוצאה מחודשת של אוניברסיטת טורונטו.

באורח טבעי התמקד וולף בתיקי האינקוויזיציה שהיה להם היבט יהודי. המידע שחשף הבהיר לו שקהילה יהודית קטנה התבססה באיים הקנריים שנים רבות לפני שקלטה כמה מקורבנות הגירוש שביצעו שלטונות ספרד בחצי האי האיברי, ב-1492. כמה שנים אחר כך, בעקבות גזירות נוספות של פרדיננד ואיזבלה, אולצה כל הקהילה היהודית באיים לרדת למחתרת. בניה הסוו את דתם, העמידו פנים שהם "נוצרים חדשים" או "מומרים", ושנים ספורות עלה בידם לנהל אורח חיים כמעט תקין, חרף פעילות הביון של האינקוויזיציה.

הם אפילו שיגשגו. הם מצאו את עצמם במקום טוב באמצע קו השיט הרווחי לעולם החדש ושיתפו פעולה עם שודדי הים שהפכו את קבוצת האיים לבסיסם הקדמי. מנמלי הארכיפלג תקפו הפיראטים את הספינות הפורטוגליות ששבו עמוסות סחורה מהודו ומסין. רוב הכלכלה המקומית נשענה על פעילות השוד ולתושבים, לטענת וולף, היה אינטרס משותף להתנגד למדיניות הכתר ולרדיפות האינקוויזיציה.

אבל את כוחות הטרור לא היה אפשר לבלום. האינקוויזיציה, ארגון נחוש שנעזר ברשת של מודיעים ומלשינים, פתח ב-1504 שלוחה בלאס פלמאס ואייש אותה בפקידים שדאגו לתעד את חריצותם. הם חתרו לחשוף יהודים בסתר, עודדו הלשנות בין שכנים וידידים, גבו עדויות ורשמו הצהרות. הם גם תייקו הכל בקפדנות יתרה שהיתה כנראה סוד כוחו של הארגון: לאינקוויזיציה היה באותן שנים המידע הטוב ביותר בעולם.

הנחת העבודה היתה ש"הנוצרים החדשים", שנודעו גם בשם "קונוורסוס" ו"מאראנוס", שומרים על מנהגים יהודיים בסתר. טענת הנגד ההיסטורית היא, שהחשד טופח והוגזם במאמץ להרוס את מעמדם של "הנוצרים החדשים" ולבלום את התקדמותם. בספרו של לוסיין וולף מצטיירת מלאכת ההלשנה היומית כמעט כפארסה:

* 17 במאי 1499: דייגו דה מנדרגון התייצב במשרדי האינקוויזיציה ולאחר שהושבע מסר את ההצהרה הבאה: שהוא שמע שגונסלו דה בורגוס הוא כופר ושספר עברי נמצא בביתו. וגם שהעד הנ"ל ואשתו ביקרו בביתו של בורגוס הנ"ל, והוא סיפר להם שהוא עתיד לשאת שש נשים. בשומעו זאת חקר העד כיצד הוא יודע זאת, והנ"ל אמר לו כי בהיותו בספרד אמר לו מגיד עתידות, כי יחיה עד גיל שמונים, יהיו לו שש נשים, כולן הגונות, הוא יסבול מרדיפות קשות שלאחריהן יחיה באושר וימות בגיל שמונים מוות רע. בשומעה זאת אמרה אשת העד, שהיא מעדיפה חיים קצרים ומוות טוב על פני חיים ארוכים ומוות רע. על כך השיב בורגוס, שמקץ שמונים שנות חיים לא משנה לו איזה מוות ימות והעיקר שיהיה לו כוח.

* 18 במאי 1499: פדרו דה בליוסה הצהיר שחואן ברנאל אמר לחואן מרקיז: "ברוך הבא יהודי". האחרון השיב, "אתה חולק לי כבוד בכנותך אותי יהודי". שעל כך השיב ברנאל בצעקה: "בן זונה, אז אתה כן יהודי!"

* 14 ביוני 1499: מריה דה אלכזר הופיעה לפני האינקוויזיציה והצהירה שעבד בשם חואן קרספו אמר לה שגבירתו נוהגת לחבוט בצלמי הקדושים ותמיד מבשלת שתי ארוחות בשריות, האחת לה והאחרת לבעלה. לבעלה היא תמיד מגישה בשר חזיר אבל היא עצמה אוכלת בשר אחר.

* 5 בנובמבר 1505: אלונסו דה ורגאס הצהיר שכמה מורים, ובעיקר יהודי מסוים, נשבעו שגונסלו דה בורגוס אמר שאביו היה יהודי וכי משאלתו היא למות באותה אמונה. לצורך זה ביצע הכנות לעבור לחיות בברברי. מידע על כך שוגר לאינקוויזיציה בסוויליה והם פקדו על בורגוס הנ"ל להתייצב לפניהם, אבל בדרכו לסוויליה הוא טבע מול חופי קאדיז.

* 15 בנובמבר 1505: הרננדז מרטינס פורטוגזי גינה את אשתו של הצבע חואן פרננדז על שאמרה: "בעבודה טובה יושיע יהודי את נשמתו בדתו שלו, בדיוק כשם שנוצרי יושיעה בדתו-שלו".

* 22 בנובמבר 1505: חואן פרננדז הופיע לפני האינקוויזיציה והתוודה שלפני 18 חודש, בהיותו בלאס פלמאס וברצונו לכתוב לגרמל פארן ומכיוון שאינו יודע כתוב, ביקש מאחד, חימנז, לכתוב בעבורו וכי חתם על המכתב באותיות עבריות, בדרך שבה נהג לעשות לפני שהומר לנצרות, שכן לא למד (לכתוב) בכל שפה אחרת, אלא שכוונתו לא היתה לעלוב באמונה הקתולית או לשמור על נוהגים יהודיים כלשהם אלא רק משום שאין הוא יודע כתוב בכל שפה אחרת.

* 26 בנובמבר 1505: חואן אלונזו דה אנייה הצהיר, בין השאר: "אנשים רבים אמרו לו, ובעיקר גוטירז דה אוקנה, נוטריון ציבורי, כי באי גומרה או באי הירו, שמר אוקנה הנ"ל וכפה על אחרים לשמור את יום השבת, לא ביום הראשון. בהיות אוקנה מומר, הוא מניח שהדבר נעשה כדי לשמור את מנהגי היהדות. יתר על כן, עד זה שמע מאנשים רבים כי ידוע ברבים שלואיס אלוורס, שהוא מומר ועבר השלמה, מכנס יומם ולילה מומרים ומסביר להם את האמונה היהודית, וידוע לכל שהמומרים הנמצאים, או שנמצאו, באי זה נשמעים לו ונתונים למרותו וכי הם נפגשים בחשאי בביתו ושום נוצרי ישן אינו מורשה ליטול חלק במפגשים.

* 27 בנובמבר 1505: דייגו דה סאן מרטינס הצהיר, בין השאר, שאשתו של פדרו דה בלוואס אופה את לחמה בביתה של אשה אחרת וזו טוענת שזה נראה לה כמצה; שנטען על גוטירז דה אוקנה כי אמר "אלה הנשרפים הם קדושים מעונים". העד סיפק הוכחה אחרת באשר למספר מומרים שנראו נכנסים לביתו של לואיס אלברז, שההנחה הרווחת היא שמתקיימים בו טקסים יהודיים; שביתו של העד נשקף אל הבית הנ"ל, וכי ראה מומרים רבים נכנסים אליו בלילה, בין השאר מרטין אלימן ואחיו פרנסיסקו ודייגו דה כרמונה, אלונסו גוטירז, פרננדו דסוריה וכו'; שביתו של לואיס דה נובלה מכונה "בית הכנסת הקטן".

* 8 באוקטובר 1505: אנטוניו דה וולאדוליד הצהיר נגד חואן דה האררה: המצהיר ראה מנורה דולקת בשבת בבית השייך להאררה הנ"ל אף שאיש לא היה אותה שעה בבית. המנורה ניצבה בפינה ולא דלקה אל מול פסל כלשהו. בהישאלו על אופיו של אותו האררה, והאם נאמר שאחד מקרוביו הורשע על ידי האינקוויזיציה, השיב העד, שנאמר על האררה הנ"ל שהוא חשוד כיהודי וכי נמלט מטולידו מאימת האינקוויזיציה.

* 5 בדצמבר 1505: אנטון גרסיה, בנה של דייגו דיאז רילקסדו (שהועבר מידי שלטונות האינקוויזיציה לידי הרשות האזרחית והועלה על ידה על המוקד), התוודה שאמר בוויכוח עם כמה אנשים, שדנו באמונה היהודית, כי הוא מאמין בה, אלא שלבטח השטן דיבר מתוך גרונו שכן הוא תמיד האמין באמונה שלמה בישו הנוצרי.

לא תמיד התחוללה הטרגדיה כפארסה של בורות, פחדים ואמונות טפלות. לוסיין וולף מספר על "איש מסומן" ששמו אלוורו גונזלס, שנולד בפורטוגל, שימש כרב או כחזן וב-1496, כשיהודי פורטוגל גורשו מבתיהם, המיר את דתו והצטרף עם כל בני משפחתו לכנסייה הקתולית. מכיוון שהתקשה מאוד, ככל הנראה, להתחזות לנוצרי, נמלט עד מהרה מהמדינה, חי שלוש שנים בגיברלטר, היגר לסאן מיגל שבאיים האזוריים, נאסר, נמלט עם "נוצרים חדשים" אחרים וב-1504 הגיע לאיים הקנריים. הוא השתקע בלאס פלמאס, עסק בסחר נעליים ורכש כרמים. על פי העדויות נגדו, גם הוא וגם בני משפחתו חיו כיהודים דתיים. גונזלס הקפיד על כשרות, שמר על ימי הצום ובערבי שבת אירח בביתו "נוצרים חדשים" אחרים וקידם את פני השבת על פי מיטב המסורת. הוא סירב להטביל את עבדיו ולא חשש להביע את דעתו על הנצרות. כשאחד משכניו התגרה בו וטען שהוא יהודי, השיב לו, "מוטב יהודי טוב מנוצרי רע".

משפטו נפתח באוקטובר 1524 והסתיים בינואר 1526. הוא הורשע בכפירה, הועבר לשלטונות היבשת וכל רכושו הוחרם. "אף שהכחיש את ההאשמות נגדו במהלך המשפט", כותב לוסיין וולף, "לא הסתיר את נאמנותו ליהדות כשהועלה על המוקד, ב-24 בפברואר, 1526".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ