דורון רוזנבלום

בגווע נפנופי הדגלים, המחוות הפטריוטיות, התפילות, האדרת גבורת הכבאים וקלישאות "נצא מחוזקים"; בהתפזר העשן הן ב"גראונד זירו" והן באתרי ההפצצות בהרי אפגניסטאן ובמערות טורה בורה - נותר בעינו החלל העצום שנפער בספטמבר אשתקד. והוא אינו נסגר. הוא רק הולך ומתרחב. אין זה רק החלל של היעדר מגדלי התאומים - זה בעיקר החלל הנפשי של היעדר תחושת הביטחון והשאננות.

את עוצמת הטראומה שעבר העולם ב-11 בספטמבר 2001 עדיין קשה לאמוד ולהעריך גם במלאות לה שנה. אך ברור כבר עכשיו: זה לא רק צמד הבניינים שקרס, ואלפי החיים שאבדו. משהו עמוק ומשמעותי בהרבה טולטל מן היסוד, ומוקדם עדיין להעריך את מלוא השלכותיו ומשמעויותיו.

ככלות שנה, אחרי כל הדיבורים הגבוהים והמחוות הגדולות, נותרה רק ההבנה הערירית, קשת-היום והמצערת, שלא רק שאיננו מצויים ב"קץ ההיסטוריה", כקביעתו-תקוותו של פוקויאמה, אלא אולי בפתח עידן "קץ הביטחון".

לא יהיה זה מוגזם לומר שבספטמבר אשתקד טולטלה אותה תחושת ודאות יחסית, שליוותה את הציוויליזציה המערבית זה מאות שנים - ובוודאי ב"עולם החדש" - בכוחן של ערים ומדינות חזקות לגונן על הפרט; נסדקה אותה שאננות מודרנית, שבה אזרח בריא, המקיץ בבוקר, משער בביטחון שיגיע חי ושלם אל השקיעה אם לא יעשה שגיאה אישית גסה, או ייקלע למזל ביש פרטי; קרס אותו האמון הבסיסי, עליו צמחו תרבויות שלמות, בוודאי בימי שלום, באי-סבירותו של זדון רצחני סתמי, חסר תכלית. מבחינה זו, קשה להעלות על הדעת מהלומה מדויקת ומטלטלת יותר - בעיתוי, בהיקף, במיקום - מזו שפגעה בבוקר סתיו נאה, מול שמי התכלת, בתחילתו של יום עסקים, במרכז הסחר העולמי במנהטן; היישר בבטנה הרכה של הציוויליזציה כפי שהכרנוה. וגם זאת אולי רק כסימן לבאות.

הוגים ואנשי צבא אמריקאים הרבו לדבר בגנות הביטחון המדומה, ובזכות העירנות, הדריכות והיוזמה. הגנראל דאגלאס מקארתור אמר ש"אין ביטחון על פני האדמה. יש רק הזדמנויות"; דווייט אייזנהאור אמר ש"אם כל מה שהאמריקאים חפצים בו הוא הביטחון - מוטב שיילכו לבית סוהר"; בנג'מין פרנקלין אמר כי "אי-אמון וזהירות הם אבות הביטחון". כל אלה הם דיבורים נאים, שבימי שלום וביטחון נשמעים אפילו משובבי נפש ומעודדים. לא כאשר נגזר לחיות לפיהם.

אנו בישראל, המתורגלים ואולי המוגדרים על ידי "חיים על קו הקץ", אנו שאיננו יודעים מזה שנתיים אם נחזור בשלום הביתה - השקפנו על מגה-פיגוע זה במנוד ראש מיוחד, כבקיאים ומנוסים: הן כקורבנות ותיקים של טרור אקראי ועיוור, הן כמושאי שנאה אטאוויסטית ואיומי השמדה קבועים. היו בינינו שאפילו שאבו נחמה משונה משוויון תנאים פתאומי זה, שנוצר בינינו לבין ארצות המערב השאננות: לא משום שמצבנו הביטחוני השתפר, אלא משום שמצבן הביטחוני הורע.

"אמרנו לכם", נופפנו באצבע בשמחת עניים, ונראינו בעיני עצמנו כמין אוונגרד עולמי של האומללות. ואכן, מי כמונו, שהקדשנו את חלבנו ודמנו ל"בעיות הביטחון", יודעים היטב כמה מאומצים, מתישים, דלים ולא-שמחים הם חיים אלה: חיים שככל שיש בהם יותר "היערכות", וככל שננקטים בהם יותר "אמצעי ביטחון" - כך מתגברת בהם תחושת אי-הביטחון הקיומי, ולהפך.

כתבות מומלצות

ערן זהבי. יכול לכתוב מחדש תסריט ידוע

שש שנים אחרי שעזב, זהבי לא יכול היה לבחור תזמון טוב יותר לחזרתו

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ושופטת העליון איימי קוני בארט בבית הלבן, ב-2020. עם הופעת בארט הרסן של השמרנים בעליון הותר

בארה"ב החל עידן חדש של אקטיביזם שיפוטי ימני, שלא ייעצר בהפלות

שלט נגד הפלות ליד הכניסה לבית הרופאים רחוב ריינס פרישמן תל אביב 
השלט-של עמותת אפרת

בשם חופש הביטוי מסרבת עיריית תל אביב  להסיר פרסום נגד הפלות בכניסה למרפאה העורכת אותן 
הפגנה
הפגנות
הפלות
נגד
הריון
שלטים
תא
בית רופאים

בישראל השליטה על הריונה של אישה מעולם לא היתה בידיה

איור של בחורה אומרת לבחור: "אסור ללכת לישון כועסים"

ישבנו באוטו, דיברנו על הריב ואז הוא הוציא שקית. זו היתה מחווה מדויקת

Vivo V23

עם מראה של אייפון וערכה נדיבה: המותג הסיני הגיע סוף סוף לישראל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ